נינו הרמן צילם בשנים האחרונות לא מעט תמונות בדרך ליישוב נטף שבו הוא מתגורר ושבדרך אליו נהרג בנו יאיר. הוא מצלם עץ שיאיר אהב במיוחד, טיפות גשם שמתדפקות על חלון מכונית. הרבה טיפות. כל נסיעה לבית או ממנו היא תזכורת לחיים שנגדעו. הרמן משתמש במצלמה ככלי תרפויטי, אולי כדי לרכך את הכאב הצורב ולהפוך את ההתמודדות עם האובדן לאפשרית יותר. הצילומים האלה ואחרים, יוצגו החל מיום חמישי בתערוכת "טבע מקומי 3", שתיפתח במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב, ובה יתארחו צלמי טבע ישראלים.
יאיר הבן, צלם צבאי במקצועו, נהרג בשנת 2000 בתאונת דרכים. מוות כפה עליו להעמיק את תהליך ההתבוננות האישית. "השבר האישי הזה אילץ אותי לעצור ולהאט את הקצב. במקום לצלם אנשים, הפניתי את העדשה ללב".
בשנת 2009 שב הרמן לצלם מנקודת מבט שונה. מרוככת יותר. הוא הסתובב ברחבי פלורנטין, ותיעד התרחשויות אנושיות, "עוד לפני שהשכונה התמסחרה. זה היה מקום שונה לחלוטין בתקופה ההיא. ביקשתי רשות מכל מושא צילום לפני שצילמתי אותו. משהו שלא הייתי רגיל לעשות קודם. בסופו של דבר נוצרו קשרים עמוקים עם האנשים שצילמתי. תוך כדי התחלתי גם לצלם טבע.
נינו הרמן, צלם עיתונות ותיק, החל לצלם בגיל 17, לאחר שצה"ל סירב לגייס אותו בגלל מחלת הפוליו ממנה סבל בילדותו. הוא עזב את התיכון, הפך לעוזר צלם, ובמהרה החל לצלם באופן עצמאי למחייתו. הקריירה שלו כצלם עיתונות הייתה מגוונת ומרתקת. בתחילת דרכו עבד בשבועון "עולם הקולנוע" והתלווה לכתב הבידור המיתולוגי ג. עיטור. "זאת הייתה התקופה שבה לכתבי רכילות עוד הייתה הילת יוקרה", הוא מספר. "היינו מסתובבים מאחורי הקלעים של ההצגות והסרטים הכי חדשים, ומזווגים זיווגים. מעמידים את אריק איינשטיין ליד ההיא, את יגאל בשן ליד ההיא. זאת הייתה ההזדמנות שלי להתמקצע ולקבל תעודת עיתונאי".
בגיל 20 הרמן הפך לצלם מוכר. הוא צילם ל"מעריב", משם עבר ללשכת העיתונות הממשלתית, ואף הקים סוכנות צילום עצמאית, זום 77. הוא נסע ברחבי העולם, תיעד בעדשת המצלמה ראשי ממשלות ושרים, מלחמות, התרחשויות פוליטיות ותהליכי שלום. ב־1998 עזב את תפקידו כרכז צלמים בדסק החדשות של "מעריב". "התפקיד דרש לעבור על כמויות גדולות של חומר מצולם, ולהיחשף להמון מידע", הוא מספר, "ובשלב מסוים, תוך כדי שעברתי עם עצמי תהליך של חיפוש עצמי ולמידה אישית, הבנתי שהחדשות שכתובות ומצולמות בעיתון לא משקפות את מה שקורה במציאות. הן לא משקפות את המורכבות שבקיום. חייבים להראות דברים בשחור לבן כדי למכור, אבל המציאות מסובכת יותר מהשחור והלבן הזה".
