למוסר יש נטייה להפוך לאבסורדי כשהוא בא בחשבון עם ההיסטוריה. מה שנכון להיום, לא נכון לאז; ומה שהיה נכון לאז, לא נכון לדור שבא לפני כן. רחבעם (גנדי) זאבי, כפי שגילו כנראה בתחקיר של "עובדה", רחוק מלהיזכר כאיש תמים יושב אוהלים. הוא גידל אריה בבסיס צבאי, התעסק עם נשים, טיפח קשרים עם עבריינים וקיבל החלטות שהיום כנראה היו נתפסות כנטולות עכבות חוקיות ומוסריות. מצד שני הוא גם הקים מדינה, בנה, נלחם והיה מנהיג פוליטי בולט.

לגנרל אחר, משה דיין, היו בעיות חמורות יותר בתחום של נשים ושימוש במשאבי ציבור (בעיקר ארכיאולוגיה), וזה עוד בלי לעשות תחקיר מעמיק על ה"מיידלעך" של קרוב משפחתו עזר ויצמן, ממציא הסיסמה "הטובות לטייסים". לפניהם היה דוד בן־גוריון, שהיה נביא ואיש צנוע באורחות חייו אבל גם קומבינטור לאנשי מפלגתו ואינטרסנט בנוגע לבנו שתפס תפקיד בכיר במשטרה.

קצת לפניו בסרגל ההיסטורי הרצל הסתובב לבוש בגדים מהודרים בין שועי עולם. ואם כבר תחקירים, כדאי אחת ולתמיד לברר מאיפה הגיע אליו הכסף לרכישת מכונת כתיבה יוקרתית לסולטן הטורקי. נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", האשים את אליעזר בן־יהודה, מחייה השפה העברית, בשחיתות, והוא עצמו, כך אומרות השמועות, הסתבך עם נשים נשואות.

הנה לפניכם תגלית חשובה לכל זמן ולכל תקופה: בני האדם הם יצורים מורכבים. יש בהם טוב ורע, המוסר שלהם חלקי, ובעיקר הם מתאימים את עצמם לרוח החברה והזמן. הניסיון לעצור תחקיר עיתונאי על גנדי הוא מעשה איוולת. באופן עקרוני, בדמוקרטיה מוטב שיהיו כמה שיותר תחקירים: מימין ומשמאל. גנדי לא פרה קדושה, בדיוק כמו ארגוני זכויות אדם בישראל ופעילי השמאל הרדיקלי. איוולת לא פחותה מכך היא הניסיון להסביר בחירה בתחקיר היסטורי על מגרעותיו של אדם שכבר אינו בין החיים כבעל משמעות כלשהי להווה או לעסקי הנצחה. מוטב להגיד שזה מעניין את הציבור לשחוט כמה פוליטיקאים מתים בשביל ההנאה. מהחיים נמאס.

הרי בסופו של דבר העובדה שגנדי מונצח בישראל לא קשורה לטענות כלפיו על יחסו לנשים, לגברים ומה שביניהם. כפי שהזיכרון של דן בן־אמוץ לא מושפע מהקטינות שהסתובבו סביבו, וחבורת "מציצים" עדיין מצחיקה את רובנו בימי העצמאות למרות שבאווירה של היום היו כנראה נחקרים לצד איבגי על הטרדות מיניות. העולם השתפר משמעותית. ישראל הפכה למקום טוב יותר וחרד יותר בכל הקשור לטיפול בתלונות על פגיעות מיניות. אבל לצד התהליך החיובי הזה צריכה לבוא הערת אזהרה – אי־אפשר להחיל את אמות המידה המוסריות של ההווה על ההיסטוריה.

ובאותו עניין של חטאים, היסטוריה והווה: בנימין בן־אליעזר (פואד) הוא בן 80 עכשיו. לעולם לא אצליח להבין מה גורם לאדם עם קריירה מפוארת כלוחם, מפקד ובעיקר פוליטיקאי לקחת לכיסו או לכספתו שוחד. איך אדם חכם פוליטית טיפש כל כך לגבי הכללים הנהוגים בחברה מתקדמת. למה השתין מהמקפצה. אולי חלק מהעניין הוא חוסר היכולת להבין שהעולם השתנה.

השבוע הסבירו עורכי דינו של בן־אליעזר שיש לו בעיות זיכרון. הוא לא זוכר מה קרה לכסף ואיך הגיע אליו. עד סיום המשפט ימצאו תירוצים אחרים. אף אחד מהם לא יישמע טוב באוזני האזרח הממוצע. אולי בתקופה של גנדי וויצמן הם היו מבליחים חיוך ומדברים על איזו "מיידלע" שבגללה כל הפרשה נחשפה.

מצער לראות אדם מסיים כך קריירה. אבל כפי שאני לא מחבב קבורה של פוליטיקאים מתים, כך גם במקרה של פואד. מוזר, אבל אני לא רוצה לראות יהודי חולה בן 80 נכנס לכלא. יש פתרונות אחרים. כמו התחקיר על גנדי, זה לא ישפר כלום בעולם. √