זהו סיפורו של חייל שרצח בדם קר מחבל ששכב פצוע וחסר אונים. זה לא קרה בישראל של 2016. זה קרה באפגניסטן, במחוז הלמנד הידוע לשמצה, בשנת 2011. לחייל קוראים אלכסנדר וואיין בלקמן, סמל בכוח הנחתים המלכותי. היחידה שלו נקלעה לקרב שבו היה מעורב גם מסוק אפאצ'י, שפגע באיש טליבאן ששמו נותר עלום. חיילים אחדים בעטו במחבל הפצוע. בלקמן הורה לשניים מחיילי יחידתו למנוע ממנו עזרה ראשונה. לפתע הוא שלף את נשקו וירה בחזה של המחבל, תוך כדי ציטוט משפט ששולח את הפצוע לעולם הבא מתוך "להיות או לא להיות" של שייקספיר. זה לא היה עוד רצח, זה היה רצח פיוטי. הוא גם הוסיף ואמר: "הפרתי עכשיו את אמנת ז'נבה".
איש מאנשי היחידה לא התלונן. לא היו באזור מצלמות של "בצלם" הבריטי. האירוע כולו היה אמור להישאר עלום, אלא שהגורל רצה אחרת. מצלמת קסדה של אחד מחברי הצוות הנציחה את האירוע על כל פרטיו. קטע הווידיאו הגיע בטעות לידי המשטרה האזרחית. כתב אישום על רצח הוגש נגד בלקמן ואחדים מחבריו ליחידה. בדצמבר 2013 הוא הורשע, כשהשופט מבקר את הלחץ הציבורי וקובע שמדובר ב"רצח בדם קר". בלקמן נידון למאסר עולם עם עשר שנים מינימום. הוגש ערעור, ובמאי 2014 ההרשעה ברצח נותרה בעינה, אך דינו הופחת לשמונה שנים מינימום.
לא היה ויכוח על העובדות. סרט הווידיאו חשף את התמונה המלאה, ובכלל זה את המודעות של בלקמן לכך שהוא מפר את הוראות אמנת ז'נבה. למעשה, הוא החייל הבריטי הראשון שהורשע על רצח בשדה הקרב מאז מלחמת העולם השנייה. היו עוד כתבי אישום על פשעי מלחמה, אבל איכשהו מערכת המשפט הבריטית ידעה תמיד למצוא נסיבות מקלות. אצל בלקמן הסיפור הסתיים אחרת.
ההרשעה העצימה את המחאה. שר ההגנה הבריטי, מייקל פאלון, הורה לחיילים שלא להשתתף בהפגנות ההזדהות עם בלקמן, משום שמדובר ב"הפגנות פוליטיות". ההוראה לא כובדה. אלפים הפגינו, וביניהם 700 אנשי מארינס, גם במילואים וגם מקרב המשרתים. רבים מהמפגינים הגיעו במדים. 804,000 לירות שטרלינג נאספו תוך זמן קצר על ידי קוראי ה"דיילי מייל", בעקבות יוזמת העיתון, לצורך המשך המאבק המשפטי למען החייל המורשע. בקרב חוגי הצבא הייתה מחלוקת קשה. מפקדים בכירים הבהירו שמדובר ב"חריגה חמורה". אחרים הביעו מחאה על עצם העמדתו לדין.
קולונל אוליבר לי, מפקד יחידת קומנדו, יצא בטענות קשות על ההליך המשפטי, ועל כך שלא ניתנה לו ההזדמנות להציג את הנסיבות הקשות שהובילו לאירוע. הוא עזב במחאה את הצבא. קולונל ריצ'רד קמפ, שהיה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן, טען ש"בלקמן נזרק לזאבים על ידי פחדנים". סקר דעת קהל הצביע ב־2013 על רוב של 39% המתנגד לעונש החמור נגד בלקמן, לעומת 37% תמיכה. סקר אחר הצביע על כך ש־90% בעד הגבלת משך הזמן שבו אפשר לתבוע חיילים לשעבר. סקר בין קוראי ה"גרדיאן" (עיתון שמאל מובהק), מצא ש־50% התנגדו לעונש שהוטל על בלקמן.
גם הנסיך הארי, הוא ולא אחר, הביע חוסר שביעות רצון מההרשעה. עיתון ה"דיילי טלגרף", לא בדיוק עיתון של הימין הקיצוני, פירסם מאמר מערכת התומך בבקשת החנינה. תוכנית ארוכה של ה־BBC הציגה את הדילמות, את הקשיים וקשת מגוונת של דעות על האירוע. רוב כלי התקשורת התייצבו לצד בלקמן. הנימוקים מוכרים: לחץ, סערת הקרב, עמידה של חודשים רבים בתנאים בלתי אפשריים מול מתאבדים וצלפים.
עצומה רשמית השיגה למעלה ממאה אלף חתימות תמיכה. גם הנבחרים נכנסו לפעולה. ב־16 בספטמבר 2015 קיים הפרלמנט הבריטי דיון בפרשה. הובעה שם תרעומת על ההליך המשפטי ועל גזר הדין. שוב ושוב הועלו שם טענות, מחברי מפלגות שונות, על כך שלא הייתה התחשבות מספקת בנסיבות. בלקמן הוצג כקורבן של הנסיבות. חברי פרלמנט מחו על כך שדו"ח המתאר את הרקע — ולא את פרטי האירוע — עדיין לא נחשף לציבור. לא היו חילופי האשמות, הייתה בעיקר אמפתיה למורשע.
בדצמבר האחרון הוגש ערעור נוסף. שוב צעדו מאות חיילי קומנדו במילואים כדי לתמוך בערעור. רבים מהם הגיעו במדים. ה"דיילי מייל" ליווה את הגשת הערעור במאמר מערכת נוסף שטוען כי "מדובר באחד הקמפיינים החשובים ביותר להשגת צדק בעידן הנוכחי". אפילו ה"גרדיאן" הבריטי גילה אמפתיה לתומכיו של בלקמן וכינה אותו "גיבור", למרות שהצדיק את ההרשעה. הסיפור לא נגמר. גם ראש הממשלה, דייוויד קמרון, הבהיר שיש צורך בדיון נוסף. הזמן עובר, והלחץ הציבורי לביטול ההרשעה רק גובר.
כל זה קרה בבריטניה. איזה הבדל תהומי בינינו לבינם. העיתונים המובילים לא זעקו "פאשיזם". הנסיך הארי, הפוליטיקאים והחיילים שהזדהו עם בלקמן לא הפכו ל"פאשיסטים", ובפרלמנט לא הושמעה המילה רוצח. הכיבוש של עיראק ואפגניסטן יצר תופעות חמורות, היה ברור שיש גם חריגות. אבל האליטה הבריטית הצמידה לחיילים את התואר "גיבורים". ההזדהות עם החייל, מכל שדרות הציבור, מכל המפלגות, לא הפכה לסימן ל"קץ הדמוקרטיה".
בישראל משודרים קטעים מתוצרת "בצלם" שוב ושוב, כדי להעצים את האפקט התעמולתי. בבריטניה הסיפור שונה. סרט הווידיאו שהגיע בטעות לידי המשטרה, והיווה את העדות החותכת שהובילה להרשעה, לא זכה לחשיפה ציבורית, למרות שכל מילה שנאמרה שם ידועה. ומדוע? משום שראש בית הדין, השופט ג'ף בלקט, קבע ש"הסרט עלול להפוך לאמצעי תעמולה רב עוצמה לאנשי הטליבאן ורדיקלים אחרים". אנחנו יודעים מה היו אומרות פלנגות הנאורים על מי שהיה משמיע טענה דומה בישראל.
הסיפור הבריטי לא מוצג כאן כדי להצדיק את החריגות. ישראל צריכה להיות גאה בנורמות המוסריות שמפקדי צה"ל אוכפים. תגובתו של הרמטכ"ל גבי איזנקוט ראויה להצדעה. היא דומה לתגובתו של ניק הוגטון, מפקד חיילי הצבא הבריטי. הוגטון זכה לביקורת נוקבת, גם מצד חלק מקודמיו בתפקיד וגם מצד לורדים שכיהנו כשופטים. הסיפור מוצג כאן משום שצריך להתבונן לפעמים באחרים, כדי להבין שאנחנו הרבה יותר נורמליים ממה שהתקשורת שלנו מציירת. הסיפור מוצג כאן בהקשר של אותם אלה, והם רבים מדי, שמנהלים עליהום נגד ישראל. די, נמאסתם. נמאס מהניצול של כל חריגה כדי לעשות עוד הכללה מתועבת ומדהימה. נמאס מהחגיגה הבלתי נגמרת של דמוניזציה מתוצרת עצמית.
ממדי התיעוב העצמי הגיעו בישראל לדרגה מבהילה. חוליגנים מימין הצמידו כוונת לראשו של בוגי יעלון. חוליגנים משמאל, שכוחם רב להם בתקשורת ובאקדמיה, מצמידים כוונת לראשה של מדינת ישראל. זו לא ביקורת. זה לא חופש ביטוי. זו לא דמוקרטיה. אסור לטעות. הסיפור הבריטי מוכיח שישראל שפויה, אבל השיח שלה נשלט על ידי חוליגנים משמאל ומימין. וזו צרה צרורה. ¿
