הם לא מגיעים למסיבות יום ההולדת של חבריהם כי אין להם איך לקנות מתנה. הם לא הולכים לחוגים והם לא מספרים להורים שיש טיול שנתי, כדי לא להעציב אותם שאין להם כסף לשלוח אותם לפעילות. לפעמים הם הולכים לישון רעבים ועם החשש שמחר לא יהיה להם מה לאכול. והפגיעה הקשה מכל – הם מרגישים שווים פחות מאחרים, חסרי ערך, חסרי תקווה. דוח חדש של יוניסף, הארגון העולמי לזכויות הילד של האו"ם, המתפרסם כאן במלואו לראשונה, חושף: ילדי ישראל הם לא רק העניים ביותר בקרב ילדי מדינות המערב, הם גם אלה שסובלים מהפער הגדול ביותר בין הילדים שיש להם לבין הילדים שאין להם.
הדוח מציג סקירה של מדדי אי־שוויון ורווחה נפשית בקרב ילדים ב־41 מדינות מערביות (בין 2010 ל־2014, על־פי הנתונים העדכניים ביותר בכל קטיגוריה). הוא מתרכז בהשוואה של ילדים בתחתית קו העוני מול הילדים במעמד הביניים ובוחן את השאלה כמה נמוך אנחנו מאפשרים להם ליפול – במדדים של הכנסה, בריאות, חינוך ורווחה נפשית. על פי הנתונים, ישראל משאירה את הילדים העניים ביותר שלה הרחק מאחור. "לכל הילדים מגיעה הזדמנות שווה להתחלה הוגנת", כותבים מחברי הדוח. "אפשר להצדיק חוסר שוויון חברתי בין מבוגרים, אם הוא מתעורר כתוצאה מתחרות הוגנת או תחת תנאים של שוויון הזדמנויות. אבל כשמדברים על ילדים לא ניתן להצדיק את חוסר השוויון כי שום דבר מהנסיבות אינו באשמתם".
ארבעת התחומים המרכזיים שנבחנו היו ההישגים בחינוך, פערי הכנסת ההורים, בעיות בריאות ותחושת האושר והסיפוק מהחיים. כך, מתברר, רמת אי־השוויון בין הילדים בישראל בתחום הבריאות היא הגבוהה ביותר ועומדת על 38%. כמעט שליש מהילדים בישראל מתלוננים על מכאובים פיזיים כמו כאבי ראש, כאבי גרון, כאבי בטן, עצבנות, קשיי הירדמות, סחרחורות וכאבים אחרים שלא נמצאה להם סיבה רפואית - באופן יומיומי. הפער בתחום הבריאות משתקף גם באי־שוויון הגבוה (63%) בפעילות הגופנית ובצריכת פירות וירקות (פער של 50% בין העשירון החמישי לעשירון התחתון). לעומת זאת הפער בצריכת סוכר ומשקאות קלים ירד בסביבות 10% מ־2002 ל־2010 בעקבות שיפור שחל בקרב ילדי העשירון התחתון.
בתחום החינוך ישראל ממוקמת במקום ה־33 מתוך 37 מדינות ב־OECD מבחינת ההישגים במבחני הפיז"ה בשלושת התחומים – קרוא וכתוב, חשבון ומדעים. כשבוחנים את הפערים בהישגים במבחנים בין הילדים בתחתית לעומת הילדים בחציון, ישראל ממוקמת במקום האחרון והלא־מכובד – 37 מתוך 37 מדינות.
גם בתחום שביעות הרצון מהחיים הפער בין הילדים העניים ביותר לילדים באחוזון האמצעי הוא מהגבוהים במדינות העולם המערבי – במדד זה ישראל ממוקמת במקום ה־31 מתוך 35 מדינות. למרות שחל שיפור קטן בין המחקר שנערך בשנת 2002 לזה שנערך ב־2010, שהראה עלייה של 2% במדד האושר של ילדי ישראל – הפער בין הילדים העניים ביותר לילדים בחציון דווקא גדל. 7.7% מהילדים בישראל מדווחים על שביעות רצון של 4 ומטה (מתוך סולם של 1 עד 10). כדי לסבר את האוזן, הילד הממוצע ברוב המדינות בעולם המערבי, כך אומרים ביוניסף ישראל, מדווח על שביעות רצון של 8.
מצב "הרצפה הדביקה"
"אנחנו מדברים על מונח שנקרא 'הרצפה הדביקה' – המדיניות וההתנהגות החברתית שמשאירות את הנמוכים נמוך ולא מאפשרות להם לטפס ולשפר את מצבם", אומר ג'וני קליין, מנכ"ל יוניסף ישראל. "המצב בישראל הוא תוצאה של מדיניות שהייתה נהוגה לאורך שנים – אבל מה שהנתונים בדוח מלמדים זה על היכולת של מדיניות להשפיע על התקווה לעתיד ועל האפשרות לשנות את המגמה.
"בדוח אנחנו רואים מדינות שמצליחות לצמצם פערים ולתת סיכוי הוגן גם לילדים שנולדו למעמד סוציו־אקונומי נמוך. למשל השיפור במצב ביפן מראה שהשקעה נכונה לטווח ארוך בקצבאות ילדים, מאפשרת לשכבות מסוימות באוכלוסייה לבלום את ההידרדרות לעוני ואת ההפיכה לנטל על החברה. או לדוגמה בצ'ילה החינוך המקצועי שיפר את המצב וצימצם את הפערים. בישראל עדיין לא השכלנו להתגבר על ויכוחים פוליטיים כדי להבטיח את השיפור בעתיד.
"זה מצריך בגרות שלטונית, למידה מטעויות העבר שלנו ובמקביל מההצלחות של אחרים. זה מצריך גם להשתחרר מדעות קדומות שכל כך מושרשות במערכת הפוליטית, שגם כשיודעים מה הדבר הנכון לעשות אנחנו תקועים ב'אי־אפשר'. יש אוסף מידע ענק שממנו אפשר לקבל תובנות על מה שעבד ומה שלא עבד במקומות אחרים בעולם ולבנות תמהיל שיתאים לנו.
"חשוב להבין שזה לא שהעשירים נהיים עשירים יותר ככל שהעניים הופכים לעניים יותר, זה בדיוק להפך. ככל שהעניים נהיים יותר עניים, החוזק של החזקים נפגע. יוניסף לא בא כגוף מבקר, אלא כגוף שמשקף את המצב באופן השוואתי. כשישראל חתמה על האמנה לזכויות הילד היא התחייבה לשפר את מצבם של הילדים בישראל ולקיים את זכויותיהם. אנחנו כאן כדי לעזור לה ליישם תוכניות שיאפשרו לה לעמוד בהתחייבות הזו. הדגלים האדומים התנופפו עשרות שנים, וכעת נדרשת החלטה שלטונית לייצר תוכנית אב לדורות הבאים, כדי לשפר את המצב בשיתוף פעולה בין המדינה לאזרחים".
גם מי שעמד בראש המחקר, ד"ר סודהנשו הנדה, ראש תחום מדיניות כלכלית וחברתית במחלקת המחקר של יוניסף, מכוון לשינוי בתוכניות הלאומיות. "הדוח מאפשר למדינות להשוות את עצמן למדינות שנמצאות באותה סביבה כלכלית ולבחון את המדיניות שלהן", הוא מסביר. "לצורך העבודה, אספנו נתונים ממאגרי הנתונים הקיימים בכל מדינה ובנינו אינדיקטור לשיקוף האי־שוויון.
"בתחום החינוך, למשל, בחנו את תוצאות מבחני הפיז"ה שנערכים ברחבי העולם בקרב תלמידים בגיל 15, ובתחום הבריאות ומדד שביעות הרצון מהחיים השתמשנו ב־HBCS, המחקר הבינלאומי על רווחתם ובריאותם של בני הנוער. זהו מחקר המבוצע אחת לארבע שנים בקרב ילדים בגילאי 11, 13 ו־15 ברחבי העולם, ובוחן נושאים כמו קשרים עם חברים, משפחה, שימוש במדיה חברתית, שימוש באלכוהול ועישון, הרגלי אכילה ופעילות גופנית, וסיפוק ושביעות רצון מהחיים. מה שמעניין בדוח השנה הוא שבשלוש מתוך ארבע הקטגוריות – בריאות, שביעות רצון מהחיים וחינוך – המידע הגיע מהילדים עצמם".
מה הדבר החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהמחקר הזה?
"שישנן מדינות שמצליחות יותר מאחרות לשמור על פערים נמוכים בין הילדים העניים לילדים ממעמד הביניים. כלומר, שממשלות יכולות לעשות שינוי עבור ילדים בעזרת מדיניות סוציאלית. במדינות הסוציאליות או מדינות ששינו את המדיניות ראינו בתחום הבריאות שיש שיפור משמעותי בהרגלי האכילה הבריאה של הילדים ובמדדים של פעילות גופנית. בתחום החינוך מצאנו שהאי־שוויון פוחת – הילדים בתחתית מתקרבים יותר לילדים במרכז".
בקטגוריות רבות ישראל ממוקמת בתחתית הרשימה.
"נכון, ישראל באמת נמצאת הרבה מאחור בכל הקטגוריות. לישראל יש קונטקסט ייחודי וחלק מהסיבות ידועות: מדובר במיעוטים שלומדים במסגרות שונות כמו הערבים והחרדים. אבל כל מדינה שסובלת מאי־שוויון כל כך גדול צריכה לתת על כך את הדעת. גם במדינה שלי, ארצות־הברית, זה נושא מאוד חשוב. אנחנו רואים את הילדים שמגיעים מרקע עני לבתי ספר עניים שמנציחים את העוני".
מה אנחנו בישראל יכולים לעשות טוב יותר?
"צריך לוודא שיש מערכת אינטגרציה טובה. בשוודיה נרשמה עלייה משמעותית באי־שוויון והסיבה היא הקהילה המהגרת הגדלה. אני לא מומחה לישראל, אבל ישראל צריכה לבחון מאילו מדינות היא יכולה ללמוד. בארצות־הברית, למשל, יש תוכנית שנקראת 'הד־סטארט' – זו תוכנית לילדים מגיל שלוש ממעמד סוציו־אקונומי נמוך שמטרתה להכין אותם לבית הספר. הם מגיעים בגיל חמש לכיתה א' כשהם כבר יודעים לקרוא".
מוותרים על העניים
את ההשלכות של ילדות ענייה, ועוד יותר מכך – של פערי מעמדות גדולים, מכירים המומחים בישראל היטב. "הפגיעה היא גם ברמה הפיזית ההתפתחותית והבריאותית, וגם ברמה הפסיכולוגית", אומר פרופ' אשר בן אריה, מומחה לרווחת הילד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ומנכ"ל מכון חרוב. "הפגיעה הרגשית היא דרמטית. אם אפשר ללבוש בגד יד שנייה או לצמצם את התזונה ועדיין לצרוך מזון סביר – את הפגיעה הפסיכולוגית שנגרמת לילד שיש לו באופן בולט פחות מלאחרים קשה לתקן.
"זה משפיע על הביטחון העצמי שלהם, על היכולת לפתח קשרים עם אחרים, על הנכונות להיות חלק מהחברה. הדימוי העצמי של ילד כזה נפגע, התחושה שהוא יכול לקדם חיים בריאים נפגעת, השאיפות לעתיד הולכות ומצטמצמות. כשאנחנו מגדלים קבוצה גדולה של ילדים שמאמינים שנגזר עליהם להיות פועלים קשי יום חסרי השכלה, התוצאות לחברה הן הרסניות".
במרכז אדווה מפנים את האצבע לממשלה ולחלוקת התקציבים. "הפערים בחינוך נוצרים בישראל בשלב מאוד מוקדם", אומרת חוקרת המרכז, נגה דגן בוזגלו. "אפשר לראות אותם כבר במבחני המיצ"ב שנערכים בכיתה ה'. זה נובע מפערים תקציביים אדירים בין התקציב לתלמיד מאשכול 1 של הלמ"ס, שאלה הם התלמידים הכי עניים שיש – מדובר בעיקר בתלמידים ערבים ותלמידים בדואים – לבין התקציב לתלמידים באשכולות האמצעיים ובוודאי באשכולות הגבוהים.
"יש חינוך בדלני לעשירים שמשלמים שכר לימוד, יש פערים בתקציב של הרשויות המקומיות וההשקעה בחינוך, ויש גם ויתור על תלמידים עניים. המערכת מתייחסת לתלמידים אלה מראש כאל ילדים שלא יגיעו רחוק. ישראל מובילה גם בפערי שכר ובשיעור מקבלי השכר הנמוך. זוג עם שלושה ילדים ושתי משכורות מינימום הם מתחת לקו העוני. הבעיה השלישית היא שמערך הביטחון הסוציאלי לא מחלץ מעוני כי גם הקצבאות בישראל נמוכות".
מה צריך לעשות?
"במערכת החינוך צריך לקחת את שליש בתי הספר בעלי ההישגים הנמוכים ולהכפיל את התקציב שלהם כדי ליצור למידה אחרת, חינוך בכיתות קטנות וליווי אינטנסיבי. האפליה המתקנת צריכה להיות בבסיס תקציב החינוך ולא כתוכנית לאומית חד־פעמית כזו או אחרת. בתחום השכר צריך להפסיק לדבר על שכר מינימום ולדבר על שכר מחיה. להפסיק לתת לגיטימציה לצורות העסקה פוגעניות. ובתחום הביטחון הסוציאלי צריך להעלות בהדרגה את השתתפות המעסיקים בביטוח הלאומי שירדה ב־1995 לרמה הכי נמוכה ולתת קצבאות שמאפשרות מחיה בכבוד".
פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה, דווקא לא מתרגש מהנתונים בדוח. "כשמשווים את ישראל למדינות ה־OECD צריך לבחון את כמות הילדים שיש בישראל לעומת המדינות האחרות. אנחנו בישראל יוצאי דופן מבחינה זו. למשפחה ממוצעת במדינות האחרות יש ילד ורבע, בישראל יש יותר ילדים למשפחה בממוצע – גם בקרב משפחות חילוניות ובמיוחד במגזר הערבי ועוד יותר במגזר החרדי. זו הבחירה של האוכלוסייה בישראל. ומכיוון שאנחנו לא משתכרים יותר מרוב המדינות, יש לנו יותר ילדים עניים.
"מה שעוד יוצא דופן אצלנו הוא שדווקא לקבוצה הענייה יש נטייה והעדפה להוליד יותר ילדים. כשיש יותר ילדים בקבוצה הענייה – הפערים גדלים. אם מסתכלים על מדד הג'יני (האי־שוויון) בישראל – הוא קרוב למדד הג'יני בארצות־הברית, כששיעור גידול האוכלוסייה אצלנו גדול פי 2.8 מארה"ב. אם היו נותנים לארה"ב את אותה כמות ילדים שיש בישראל הם היו מדורגים כמונו. מדדי האי־שוויון גבוהים אצלנו יותר מאשר במדינות אחרות כתוצאה מסיבות נוספות, בין היתר כתוצאה מכך שהאוכלוסייה החרדית משקיעה פחות בחינוך לשוק העבודה. סיבה נוספת היא השקעה קטנה של המדינה במגזר הערבי, בנגישות שלהם לשוק העבודה, לתשתיות ולחינוך".
אתה היית חבר בוועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל, שמסקנותיה אינן מיושמות כיום.
"אני עסקתי בשני תחומים מרכזיים – הרחבת התעסוקה ומס הכנסה שלילי. גם אם היו מיישמים את ההמלצות בתחומים אלו זה לא היה משפר את מעמדנו, רק מזיז אותנו טיפה ימינה ולמעלה במדד הג'יני. גם ועדת אלאלוף לא הייתה פותרת את הבעיות – בעיות האי־שוויון הן בסיסיות היום במשקים ברחבי העולם המערבי. ניתן לשפר את המצב, אבל אי־אפשר לשנות אותו לחלוטין. אנחנו לא נהפוך ביום אחד להיות שוודיה". ¿
