כמה כיסאות בלבד הפרידו אמש בתיאטרון הקאמרי בתל־אביב בין דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, לבין רני רהב, היחצן והיועץ הצמוד של אייל גולן. רק כמה כיסאות — אבל עולם שלם של ערכים.

על הבמה נערכה מחווה מרגשת לליאור וישינסקי ז"ל, שנהרג באסון הנגמ"ש בציר פילדלפי בעזה לפני 12 שנים בדיוק. אלמוז, קצין הנדסה קרבית בעברו, היה אז מפקדם של וישינסקי וחבריו.

החלטתו של אייל גולן להשתתף מחר בעצרת למען החייל היורה היא הכרזת מלחמה על צמרת הפיקוד של צה"ל ועל דמותו ורוחו של הצבא.

אסור להתבלבל: העצרת שתיערך מחר בכיכר רבין היא שיאו של קמפיין מתוזמר ומתוכנן היטב נגד הרמטכ"ל גדי איזנקוט, נגד שר הביטחון משה יעלון ונגד כל שרשרת הפיקוד של הצבא, שמיד אחרי אירוע הירי בחברון קמו ואמרו בקול חד וברור: "המעשה הזה אינו עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל. הוא סותר את רוח צה"ל. זה לא מה שמצופה מלוחם וחובש קרבי". בניגוד לטענות המשפחה, אף אחד מהם לא הרשיע את החייל ללא משפט, אף אחד לא ערך לו משפט שדה.

אף אחד גם לא חושב שהחייל היורה הוא רוצח, והפרקליטות טעתה כשחשבה להעמיד אותו לדין על רצח, כפי שטעתה כשהביאה אותו לבית המשפט באזיקים. אבל הוא גם לא גיבור. הוא פתח באש בלי שקיבל פקודה וירה במחבל מנוטרל ששכב על הקרקע פצוע.

אפשר להבין את אלו שסבורים כי נעשה לו עוול וכי לא צריך היה להעמיד אותו לדין על הריגה. אבל במדינת חוק, יש לאפשר לרשויות המשפט לעשות את עבודתן. ובמקרה הזה, יש לאפשר לבית הדין הצבאי לשקול את הראויות ולשמוע את העדויות - ורק אז להכריע.

אז מדוע החליט גולן להעמיד את עצמו הכי רחוק שאפשר ממפקד הצבא ומהעמדה הערכית שהציג? לאן נעלמה הממלכתיות? מה אמורים לחשוב חיילי צה"ל, אלה שאוהבים את גולן, שרים את שיריו והולכים להופעותיו? שהזמר החביב עליהם מעודד אותם לקחת את החוק (והנשק) לידיים ולירות בראשו של כל מחבל מנוטרל ששוכב על הקרקע?

גולן אמר לאחרונה בראיון שעכשיו, אחרי שהתיק בפרשת עבירות המין נגדו נסגר, הוא קרוב מתמיד — ממש במרחק נגיעה — לחזור ולהיות "הזמר הלאומי". אבל מחר, כשיעלה לבמה לשיר לצד סאבלימינל בעצרת התמיכה למען החייל שירה מטווח קצר בראשו של מחבל, הוא יהיה קרוב מתמיד להיות זמר אחר: הצל.