אסף אמדורסקי הוא הראשון להודות שהקריירה שלו יכלה להתנהל בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. כמי שנמשח לאחד מנסיכי הרוק הישראלי כבר מהסינגל הראשון שהוציא במסגרת תערובת אסקוט, הוא היה צריך למצוא את עצמו כיום, 26 שנים אחרי, בעמדה יותר מרכזית. אבל נדמה שא"א עושה כל שביכולתו בכדי לברוח מהנתיב ששורטט לו.

"פה", האלבום החדש והיפה שלו, הוא השישי שלו בסך הכל. וגם הוא יוצא כחמש שנים אחרי קודמו "צד א'". רק תשוו בין הקצב שלו לבין ההספק והד התקשורתי שמקפידים לייצר אביב גפן שפרץ במקביל אליו או עברי לידר ועידן רייכל שנסקו כמה שנים אחריהם. על שמו על אמדורסקי רשומים אמנם כמה וכמה להיטים גדולים, אך ההפסקות הארוכות שהוא נוהג לקחת בין האלבומים, ובעיקר ההתעסקות המרובה שלו במוזיקה אלקטרונית על שלל גווניה, היא לא בדיוק החומר שממנו מרכיבים עורכי הפלייליסטים את הרשימות שלהם.

מאלבום הבכורה שלו והלאה אמדורסקי שייט על הקו שבין הרוק לאלקטרוני. השילוב הזה נוכח במידה פחותה ב"פה", בו הכף נוטה בבירור לעבר האלקטרוני, ונדמה שאין תת־ז'אנר בזרם הזה שקופח כאן. "מגדלים" הפותח אמנם מתחיל עם ליין בס שמנוני וגיטרות רזות, אך אלו נטמעים בהמשך במפלי קלידים אייטיזים. "שפה אחרת" שמגיע מיד אחריו מרפרר לרטרו סבנטיזי א־לה דאפט פאנק. "שדות צהובים" הוא כבר צ'יל אאוט חללי עם שירת ילדים חלומית. ב"אם נדע להפסיד" הוא חוזר לביט אייטיזי מלהיב. "המפקדים של מוגרבי" עם עבודת הגיטרה היפה ברקע היה מרגיש נהדר גם באלבום החדש של הפט שופ בויז ו"אנשים שקופים" החותם כמו מתחנן לגרסה קלאברית.

יש אמנים שמייצרים פסקולים מושלמים לנסיעה בכבישים פתוחים. אמדורסקי הוא כנראה הטיפוס הכי אורבני שפועל כאן. למרות ההפקה המוקפדת והפה ושם סטרילית שהוא רקח כאן עם גידי רז, השניים איפשרו לשאון העיר וללכלוך לחדור פנימה. השילוב הזה הופך את "פה" לאחד מהאלבומים המקוריים, המהנים והמתגמלים שיצאו כאן בחודשים האחרונים. היה שווה לחכות לו חמש שנים.