מה גורם למשפטנית להפוך למו"לית של ספרי ילדים? במקרה של דורית צלטנר, שייסדה הוצאת ספרים הנושאת את שם משפחתה, התשובה פשוטה. "קקי!" היא מכריזה.
סליחה?
"נועה, בתי השנייה, הייתה בת ארבע כשעברנו לדירה חדשה ברמת־השרון. הפרידה מחבריה לגן הלחיצה אותה וכתוצאה מכך היא פיתחה עצירות קשה", היא מספרת. "עברנו תקופה לא פשוטה, נדדנו בין רופאים ובמקביל, חברה הביאה לי את המהדורה האנגלית של 'כולם עושים קקי' שכתב וצייר טארו גומי היפני. התלהבתי מהספר מפני שאין בו שום נימה חינוכית, הוא רק חושף איך בעלי חיים שונים עושים את צרכיהם, ואת נועה הוא הצחיק מאוד. החלטתי להוציא אותו בעברית במיוחד עבורה. כדי לקנות את זכויות היוצרים טסתי ליפן, במשא ומתן ניצלתי את הרקע שלי בחוזים, ולאור הצלחת הספר החלטתי להמשיך כבוטיק קטן ועצמאי. בית מלאכה לספרי ילדים".
בבית הוריה באשדוד, מגלה צלטנר (48) דווקא לא היו ספרים. "הוריי היו עסוקים בהישרדות והעניקו לחמשת ילדיהם אוכל חם, חיבוק ואהבה, אבל את עולם הספרים גיליתי רק בגיל 16, כשהצטרפתי לגרעין של השומר הצעיר שעמד לצאת לקיבוץ עין זיון. שלחו אותי לבקר בגנון, אספתי סביבי את הילדים, התחלתי לדפדף ולהקריא, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון".
עם שחרורה היא המריאה לניו־יורק, למדה מינהל עסקים עם התמחות בחשבונאות, עסקה בנדל"ן ונרשמה ללימודי משפטים גם בביג אפל וגם באוניברסיטת תל־אביב. "כשהתקבלתי לתל־אביב החלטתי לחזור ארצה. מיציתי את החיים מעבר לים וכבר לא עמדתי בגעגועים למשפחה", היא מודה. במהלך התמחותה בפרקליטות היא נישאה לעו"ד יובל אביטן והם הורים לחמישה: שירה (20), נועה (18 וחצי), איתמר (17), עמליה (11) ואמה (6).
בעקבות הספתח המוצלח עם יפן היא הביאה מטיוואן את "המטריה הצהובה", טומי אונגרר האמריקאי הפך לסופר הבית שלה ("קריקטור", "איש ירח") ובימים אלה שניים מספריה מככבים ברשימות רבי־המכר: "מה עושים עם רעיון?" של קובי ימאדה והמהדורה לקוראים צעירים של "מלאלה". סיפורה של הנערה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי הוא ספר חובה לכל מתבגר. מלאלה שנאבקה על זכותה לשוויון כנערה מוסלמית, שרדה ניסיון התנקשות בחייה, הפכה לסמל עולמי וזכתה בפרס נובל לשלום. "כל הספרים שלי", אומרת צלטנר, "צעדו במצעדי הספרים בבתי הספר, אבל שני ספרים ברשימה של רבי המכר זו בהחלט סיבה לגאווה".
וזה קורה דווקא בתקופה של ירידה תלולה במכירות הספרים, כשהמו"לים הגדולים מצמצמים את אגף הילדים.
"אני לא מתחרה במו"לים הגדולים. כל כתב יד שבחרתי עובר אצלי תאריך ארוך של הפקה מפני שאני עושה הכל לבד, מהזמנת נייר ועד הפצה — לא כדי לחסוך בעלויות, אלא מפני שחשוב לי להכיר את החנויות ולהציג את הספרים שלי בצורה הנכונה. כמעט כל ספר יוצא עם ערך מוסף. ל'מלאלה', למשל, פתחתי בלוג עם דפי עבודה למורים. הקטלוג שלנו מכיל 40 כותרים, חוץ מהסדרה "39 מפתחות" המונה 39 ספרים, וההוצאה מחזיקה את עצמה ואפילו מתרחבת. אני לא חושבת שכיום מוכרים פחות ספרים. יש הרבה דברים שמוכרים פחות מבעבר, מבולים ועד משחקי קופסה".
חוק הספרים — את בעד או נגד?
"בעד. מאוד. מעולם לא הכנסתי ספרים שלי למבצעים מיד בצאתם לאור. יותר מזה, אצלי כל ספר יוצא עם מחיר שמודפס עליו והמחיר הזה לא משתנה. חוק הספרים מחייב את הרשתות להציג גם את הספרים של הוצאה קטנה כמוני לצד ספרים של 'ארבע במאה', ומאפשר לחנויות הפרטיות למכור על פי טעמן, מבלי ליישר קו עם המבצעים".
את מתנגדת לספרות מקור?
"חלילה, אבל היה לי חשוב להביא לילדי ישראל תרבויות וטעמים שהם לא מכירים, עם דגש על מסרים של חברות ושוויון בין בני אדם". כהוכחה היא מציגה את "מחשבות צימאון" של אורי אורלב, "הצבע השמיני" של שלומית כהן־אסיף, ו"אגדת אסטריד" של שהם סמיט המביא את סיפור ילדותה של אסטריד לינדגרן, שכתבה את "בילבי".
