yed300250
הכי מטוקבקות
    ערן ברוך
    24 שעות • 24.04.2016
    שתיים מי יודע
    כמה מאות מטרים מליל הסדר הוותיק בבית חב"ד שבדרמסאלה, ערכו בנות הזוג מור ורוני, מבית בינ"ה, סדר קצת אחר למטיילים הישראלים: שוויוני, משתף, וכזה שאומרים בו "שפוך אהבתך על הגויים", ולא "שפוך חמתך". אז קראנו איתן את ההגדה, אכלנו צ'פאטי כשר לפסח, ושאלנו מה ולמה נשתנה. "הגענו עד להודו", הן אומרות, "כדי להביא יהדות אחרת לאלפי הצעירים המטיילים כאן"
    תמר דרסלר | דרמסאלה

    בטן המטוס הקטנטן המיטלטל בדרך מדלהי לדרמסאלה טמונות כמה חבילות של מצות בדרכן למור שמעוני, מנהלת בית בינ"ה בדרמסאלה. היא יודעת שהן לא יספיקו לכל המשתתפים בסדר, אבל חשוב לה מאוד שיהיו על שולחן החג, סביבו יצטופפו כמאה מטיילים ישראלים. שבוע שלם לקח למור, ולבת זוגה רוני, לארגן את הסדר, לבשל, להכין, להודיע בבתי ההארחה ובקבוצות הפייסבוק על האירוע. זו הפעם הראשונה שהייתה לצעירים הישראלים בהודו, שמחפשים את אווירת החג, אלטרנטיבה יהודית קצת אחרת לסדר המסורתי ההמוני של חב"ד שנערך בסמוך, והן מודות שהופתעו מההיענות: "ציפינו ל־60, ונאלצנו לסגור את ההרשמה במאה איש".

     

    כשמור ורוני מתחילות בסדר, מהר מאוד מתברר לנוכחים שהוא לא עומד להיות קצר. האורחים מופתעים לגלות, שאף שלא מדובר בסדר דתי־אורתודוקסי, מור קוראת את כל ההגדה, עם תוספות טקסטים שהכינו בבינ"ה, ועם הסברים ופירושים לטקסים. לחגיגה מתווספת גם נגינה בגיטרה, וצ'פאטי על תקן מצות, שמור מתעקשת שנאפה ב־18 דקות. אבל למרות הערב הארוך, וגם אם פה ושם נרשמות תזוזות של אי־נוחות בגלל תנאי הישיבה, אף אחד כמעט לא קם ועוזב, ועשרות מתנדבים גם נשארים בסוף הערב הארוך כדי לנקות ולסדר.

     

    גם את הבוקר למחרת מבלות בנות הזוג בסידור וארגון, בחצר הבית הקטן ששכרו כאן. לארגון שלהן בינ"ה — התנועה ליהדות חברתית — אין הרבה משאבים, ולכן הפעילות כולה נעשית בסיוע תרומות ומתנדבים ישראלים. מור היא בלונדינית חייכנית בת 26, במקור מכרמיאל וכיום מתל־אביב, שהגיעה להודו לפני כחצי שנה כדי להקים את בית בינ"ה בעיירה אמפי, ומאז עברה לדרמקוט, אחד הכפרים המרכיבים את דרמסאלה. לא הדמות הראשונה שהייתם מעלים בראש כשחושבים על מישהי שמארגנת ליל סדר רב משתתפים לתרמילאים בהודו. בת זוגה, רוני גור, עורכת דין בת 28 מתל־אביב, הגיעה לטייל בהודו ופגשה את מור. השתיים התאהבו וגם רוני נשארה להתנדב בבינ"ה.

     

    באמפי וגם בדרמקוט, השתיים מעבירות סדנאות ושיעורים יומיים ביהדות, בכתיבה, בקריאת טקסטים ועורכות קבלות שבת. הכל, לדבריהן, ברוח מתקדמת ואפילו פמיניסטית. "היהדות לא שייכת למגזר אחד, למי שהתחנך בזרם אחד, היא של כולנו, ולכולנו יש קול ויש אמירה ואנחנו נאמר אותה".

     

    סדנאות, שיעורים יומיים, וגם קבלת שבת. מור ורוני בבית בינ"ה בדרמסלה | צילום: אייל לבקוביץ
    סדנאות, שיעורים יומיים, וגם קבלת שבת. מור ורוני בבית בינ"ה בדרמסלה | צילום: אייל לבקוביץ

     

     

    אין לכן קשיים?

     

    "ברור שיש קשיים, אני מתגעגעת לפעמים הביתה, ויש גם לא מעט קשיים טכניים, אבל אני עושה את מה שאני מאמינה בו".

     

    מור, הישראלים שבאו לסדר, שבאים לשיעורים שלכם — את באמת חושבת שהם חוזרים הביתה עם מבט אחר על היהדות, או שעבורם זו רק עוד חוויה ישראלית בהודו?

     

    "זה תהליך. בהתחלה הגיעו פחות אנשים לפעילויות שלנו, היום לקבלות שבת ולשיעורים באים הרבה יותר, שואלים, מתווכחים, מעלים תהיות. אני מדברת כל הזמן על יהדות כתרבות, על תפיסה פלורליסטית ומקבלת, אנחנו לא סגורים, אנחנו פתוחים לכולם, מזמינים גם את המקומיים. בליל הסדר הוספנו טקסטים מעבר להגדה הרגילה, על חירות ועבדות, הסברים באנגלית לדוברי האנגלית ולמקומיים. קראנו בהגדה — במקום "שפוך חמתך על הגויים", "שפוך אהבתך על הגויים". זו בעיניי האמירה שלנו. הגענו עד להודו כדי להביא את הבשורה על יהדות אחרת לאלפי הצעירים המטיילים כאן, וגם כדי להחזיר אותה אחר כך הביתה".

     

    עברית וחיבור לאינטרנט

     

    מעל אלף ישראלים מבלים את החג בדרמסאלה, בועת תיירות קטנה בצפון הודו, מתוכם עשרות הורים שהגיעו להתאחד בחג עם ילדיהם המטיילים בהודו, והילדים בחרו לארח את ההורים כאן, במקום שהוא אולי הקל ביותר לעיכול בהודו. נוח ונעים להתמצא בכפרים הקטנים המרכיבים את העיירה דרמסאלה, הרחק מהמולה של הערים הגדולות כמו דלהי או מומביי. בתי הארחה קטנים מציעים ווי־פיי ומים חמים, בבתי הקפה הפזורים בכל פינה בשבילים הצרים מול נוף ההימלאיה אפשר למצוא פנקייקס, וחומוס, ארוחת בוקר ישראלית ואפילו ג'חנון בשבת — במיוחד לישראלים. השלטים כאן ברובם גם בעברית.

     

    המספר העצום של המטיילים הישראלים הפוקדים את המקום, רובם צעירים אחרי צבא, הביאו את ארגון בינ"ה לפתוח כאן את פרויקט הפיילוט שלהם, בניסיון להביא את רוח היהדות החברתית לצעירים הישראלים. בינ"ה קמה בישראל לפני עשרים שנים, אחרי רצח יצחק רבין, ומשלבת לימודי יהדות ותרבות יהודית עם עשייה חברתית בישראל, ועכשיו גם בהודו. אולם בין הפרות הקדושות, הקטורת והמקדשים, לא פחות משלושה זרמים שונים מתחרים במקום הקטן הזה על הישראלים, וכל אחד מקווה להשפיע בדרכו.

     

    700 מטר במורד השביל נמצא בית חב"ד ובו השליח, הרב דרור משה שאול, מתגורר עם אשתו ועשרת ילדיו מזה 17 שנים. כאן התקיים ליל סדר אורתודוקסי לכ־250 ישראלים. שליח חב"ד מספר שהביא עימו בטיסה 700 קילו של מצות וחזרת, ושאת היין והשחיטה הם עושים בעצמם לכל מאות האורחים, בסיוע עשרות מתנדבים מקומיים. לא קל להיות שליח במקום כזה, אבל הרב מבטל את הקשיים: "הרבי הגדיר את בית חב"ד כמקום לכל אדם יהודי ועניין יהודי, כל יהודי יכול למצוא כאן מענה לעל דבר. המקומיים יודעים שאם קורה משהו צריך לקרוא לנו, לא פעם ולא פעמיים אני מטפל גם במטיילים שנעצרו בגלל סמים". בבית פועלת גם מסעדה כשרה ושיעור יומי. על בית בינ"ה שמע הרב אבל אומר שטרם הבין מה עושים שם.

     

    האם אכן בית בינ"ה קם כדי לתת קונטרה לבית חב"ד המקומי? "אנחנו לא יוצאים נגד חב"ד", אומר ערן ברוך, מנכ"ל בינ"ה, "אלא נותנים במה וקול ליהדות שהיא גם שלנו — לא זרם אחד שלוקח בעלות על היהדות, אלא הרבה זרמים. אנחנו שואפים להגיע להבנה שיהדות היא לא רק קניין של דתיים או חרדים, אלא של כולנו".

     

    ואת השקפת העולם הזו מנסה מור שמעוני להעביר באמצעות הבית שהיא מנהלת, לא רחוק מבית חב"ד. "לא הגעתי ממשפחה דתית", היא אומרת. "גדלתי בבית ישראלי רגיל, עושים קידוש בשישי ובחג. אחרי הצבא חיפשתי ללמוד קורס בפילוסופיה ובמקרה ראיתי קורס בפילוסופיה יהודית בבינ"ה. מאז אני שם כבר ארבע שנים, ולומדת במקביל לתואר בפילוסופיה יהודית והוראה באוניברסיטת תל־אביב. לפני שמונה חודשים שאלו אותי אם אהיה מוכנה לטוס לכאן ולפתוח את בית בינ"ה הראשון בחו"ל. חשבתי על זה, אני באמצע התואר, איך אני יכולה לעשות את זה? אבל ככל שחשבתי יותר הבנתי שלמה לא בעצם, ונסעתי".

     

    היית בהודו קודם?

     

    "מעולם לא. לא טיילתי במזרח לפני הנסיעה לכאן. הגעתי לאמפי ושם יזמתי פרויקט עם ארגון מקומי שמלמד את התיירים למחזר את האשפה בעזרת פחים ושקיות שהצבנו, והסברים והדרכות שערכנו, וגם יום ניקיון שיזמנו במשותף. ההתנדבות והעבודה עם מקומיים כשווים היא מבחינתי חלק מהתפיסה היהודית. אנחנו לא מסתגרים בתוך עצמנו אלא עובדים בתוך הקהילה שבה אנחנו מתארחים".

     

    "הרבה מטיילים משאירים אחריהם חותם לא חיובי במהלך הטיול", מוסיפה בת הזוג רוני, "מאשפה ועד יחס מתנשא למקומיים שאותם הם רואים כנותני שירות, ולא תמיד כבני אדם שווים אליהם. יחד עם זאת, הודו היא מקום מאוד פתוח, והמטיילים מחפשים מה ללמוד, ואפילו איפה להתנדב בלי להתחייב לחודשים ארוכים. הפרויקטים שלנו הם הדרך להשאיר חותם חיובי, להחזיר חזרה משהו טוב לקהילה המארחת".

     

    "יותר ממקדש אחד"

     

    פרם, בעל חנות מקומי, כבר רגיל למספר הגדול של הישראלים שמגיעים למקום, וגם יודע שהשבוע יש חג מיוחד ליהודים. "הרב שלכם הגיע עם הרבה חבילות", הוא אומר. "כל שנה הוא עוזר להרבה אנשים פה. אנחנו כבר יודעים שאם קורה משהו לישראלים הולכים אליו לבקש עזרה. הוא חלק מהמקום, הרבה ישראלים הולכים אליו". פרם יודע גם שמלבד שני בתי חב"ד בדרמסאלה, יש גם בית יהודי ומקום חדש שנפתח ממש עכשיו. "קצת כמו אצלנו, גם לנו יש יותר ממקדש אחד" הוא מחייך.

     

    איתן, בשנות ה־30 לחייו, מטייל בהודו כבר חצי שנה, ובילה את הסדר בבית חב"ד. הוא מודה שלא שמע על הסדר של בינ"ה, ותוהה בקול אם היה בוחר ללכת לסדר אורתודוקסי פחות: "אני חושב שאולי הייתי מנסה, למרות שהמחשבה הראשונה שלי היא שאם כבר לציין חג יהודי אז בצורה המקובלת".

     

    האורתודוקסית?

     

    "כן, אני עדיין מתחבר יותר ליהדות ה'רגילה', אולי בגלל שאני לא מכיר משהו אחר. זה מה שלימדו אותי בבית הספר, ומלבד זה, בתי חב"ד עוזרים המון לישראלים. כל מי שנתקע בחו"ל יודע שהשליח של חב"ד יעזור לו".

     

    בניגוד לאיתן, איריס שהגיעה עם בנה הגדול וחברתו עד להודו, כדי לבקר את הבן הצעיר המטייל כאן, חיפשה "סדר פחות מעיק", לדבריה, ומצאה אותו בבינ"ה. בנה הגדול אומר שכאן הוא יותר מתחבר לתכנים. מולם יושבת צעירה דתל"שית, שחיפשה חיבור אחר ליהדות, קצת פחות אורתודוקסי. גם עידית ובנה יונתן הגיעו לסדר של בינ"ה כדי לחפש משהו "קל יותר".

     

    את דנה, בר ואמן אני מגלה למחרת במסעדה מקומית, מתכוננות להמשך הנסיעה. דנה ואמה הגיעו גם הן לבקר את בר המטיילת בהודו.

     

    "בבית אנחנו עורכים סדר לכל דבר ועניין, קוראים את ההגדה, שומרים כשרות בחג — הכל", מספרת אמן של דנה ובר. כאן הן חיפשו משהו שיחבר אותן לחג, ובחרו בבינ"ה, שאותה מכירה דנה מלימודיה בארץ. הן מעידות גם כי לא רצו לקחת חלק בליל הסדר בבית חב"ד: "יש כאן משהו אחר, זמן אחר, מקום אחר, משהו יותר צעיר".

     

    דנה מספרת גם על תופעה של מטיילים ישראלים שנרתעים מבית חב"ד: "כבר שמעתי על מקרים של הטפה לחזרה בתשובה, וזה מרתיע חלק מהמטיילים", היא אומרת, אבל ממהרת להסתייג ולציין שלה אין שום רתיעה מחב"ד. "אולי בינ"ה זה בדיוק מה שדרוש פה", היא מוסיפה. "מקום שמדבר על היהדות ונותן לך להרגיש אותה ממקום לא מחייב, אבל עדיין שם אותה במרכז". •

     


    פרסום ראשון: 24.04.16 , 20:30
    yed660100