עכשיו כבר אפשר לגלות: יהורם גאון כמעט הפסיד את תפקיד חייו. "הפעם הראשונה ששמעתי שמעלים בישראל את המחזמר 'קזבלן' הייתה כשאשתו של אחי, בני, כתבה לי מכתב לניו־יורק", משחזר גאון. "היא סיפרה בו שמדברים בארץ על הפקה חדשה שמתבססת על המחזה 'קזבלן' שהיה בקאמרי, והלוואי שהיית פה כי אתה מאוד מתאים לזה. שלושה חודשים אחרי זה צילצלו אליי שלושה אנשים בנפרד: יואל זילברג, דני שלם שהיה בהמשך מנהל החאן הירושלמי, ויורם קניוק, המנהל האמנותי של תיאטרון גיורא גודיק. כל אחד מהם, בלי לדעת על שני האחרים, אמר לי לבוא ארצה כדי לעשות את התפקיד".
גאון, באותם ימים סטודנט למשחק ולטלוויזיה ("אני בכלל במאי טלוויזיה, אל תראי אותי ככה"), משתכנע לעלות על מטוס. למרות שכבר יצא לו לשחק בקאמרי, הרקורד הציבורי שלו באותם ימים היה בעיקר של זמר מוכשר, עם עבר עשיר בלהקת הנח"ל, התרנגולים ושלישיית גשר הירקון. "הפסקתי את הלימודים. עזבתי בניו־יורק הכל בשביל זה", הוא מתרגש גם היום, "וכשהגעתי הופניתי מיד ללמוד שיר בשם 'יש מקום'. הגעתי לתיאטרון אלהמברה ביפו, שם כבר ישבו כולם: דובי זלצר ויגאל מוסינזון ועמוס אטינגר וחיים חפר ודן אלמגור וגודיק וכמובן יואל זילברג. ואני בא כשאני יודע שעשיתי את כל הדרך לארץ כדי לשחק את קזבלן, ופתאום ניגשו אליי עם טקסט וביקשו ממני לקרוא, ורק אז אני מבין שאני בכלל באודישן!"
אופס.
"כן! מתברר ששלושת אלה שצילצלו אליי הימרו. בדיעבד הבנתי שבשלושת החודשים שלפני כן היו בחינות וכבר היו אנשים כמעט סגורים למלא את התפקיד".
כמו מי?
"היו שמועות על אריק איינשטיין ואריק לביא".
מה עשית?
"עצרתי לרגע ואמרתי לכל החבורה, מלא בערך עצמי - כי הייתי בגשר הירקון וואט דו יו נואו (צוחק) - סליחה, אני לא באתי לבחינה! אני באתי מאמריקה כדי לשחק את התפקיד".
וואו. הימרת.
"ועכשיו מגיע הקטע היפה: ברגע המכונן הזה של חיי קופץ לבמה יואל זילברג ולוחש לי באוזן, 'אתה תעשה עכשיו מה שאומרים לך, ולא, תתחרט כל ימי חייך'.
נו?
"אז זה בדיוק מה שעשיתי. וכל השאר היסטוריה".
* * *
וההיסטוריה של גאון היא גם ההיסטוריה הישראלית. 'קזבלן' לא רק שינה לגאון את הקריירה, אלא גם נכנס אל הפנתיאון המקומי, שם הוא ניצב עד היום. המחזמר הראשון תוצרת הארץ, שיצר גיבור שלא נראה עד אז של מאצ'ו מזרחי שרמנטי, שהבריק בקלאסיקות מוזיקליות כמו 'כל הכבוד' ו'יש מקום', שרשם הצלחה חסרת תקדים - מעל 600 הופעות, ואחריהן עיבוד פופולרי לקולנוע, ונחקק עמוק־עמוק בזיכרון הקולקטיבי.
אבל יש גם את 'קזבלן' של מאחורי הקלעים. מקום שבו התרוצצו ארכי־מפיק שמתח את פני התרבות המקומית, אבל בסופו של דבר הסתבך בצורה טרגית, צוות שחקנים ממזרי ושטוף הורמונים ומנהל הצגה שנקשר ברצח שהסעיר את המדינה. זירה שבה התחוללו סקנדלים, תביעה משפטית ממושכת ודיון ארוך על סטריאוטיפים עדתיים (ר' מסגרת). 50 שנה אחרי שעלה לראשונה על הבמה, זה הזמן לפרק את הסיפור של קזה.
והוא מתחיל כבר בשנות ה־50. הימים הם ימי המעברות. ארגון תל"ם (תיאטרון למעברות) מזמין מחזה מיגאל מוסינזון, מלח הארץ ויוצר סדרת הספרים חסמב"ה. למערכה נכנס גם התיאטרון הקאמרי, ובספטמבר 1954 עולה בו ההצגה בכיכובו של יוסי ידין. העלילה קודרת: קזבלן (יוסי סימן טוב בשמו המלא), חייל משוחרר ובריון ממוצא מרוקאי, נחשד ברצח. הוא מתאהב בבתו של השכן הפולני בשיכון, שדוחה את חיזוריו. כשמתברר לבסוף שהוא לא הפושע, קזבלן נותן מונולוג שמגדיר את הגזענות הממסדית כלפי עדות המזרח באותה תקופה. בלי סוף טוב ובלי בטיח.
מרגע שעלתה, ליוותה את ההצגה התהייה על מי מבוססת דמותו של קזבלן. העיתונאי אורי אבנרי טען בתוקף שקזבלן הוא העבריין ממוצא טורקי משה מולכו, שהפך לחייל מצטיין במלחמת העצמאות. אחרים הפנו אצבע לעבר חיים הגדול, הוא חיים דהאן, עבריין שצמח בשטח הגדול ביפו - המקום שבו מתרחש המחזה של מוסינזון. אלמנתו של מוסינזון, חנה, מבטלת את האגדות בנחרצות. "קזבלן לא מבוסס על אף אחד", היא אומרת. "יגאל בעצמו אמר שזאת דמות בדיונית לחלוטין".
"קזבלן הוא פרי דמיונו המוחלט של יגאל מוסינזון", מסכים גאון, "אבל ב־66', כשהמחזמר כבר רץ, גודיק הגה רעיון לקחת אדם שזה כאילו עליו - הברקת יחסי ציבור! חיים דהאן, שהיה ידיד טוב שלי, איש חזק מאוד, מוצק מאוד, היה בא ויושב בשורה ראשונה, מדבר כמוני! (צחוק גדול) זו פעם ראשונה בהיסטוריה שדמות אימצה לעצמה מחזמר. את מבינה? הוא התחיל להיות קזבלן".
גיורא גודיק היה גם אבי הרעיון להוציא את המחזה של מוסינזון מהארכיון ולהפוך אותו למחזמר. האמרגן האגדי היה טיפוס אקסצנטרי, יזם תרבותי חד־פעמי וחובב הימורים אמנותיים. "הגדולה שלו הייתה שהוא פתח את הגבולות התרבותיים של ישראל ושם את הבידור על המפה", מסביר הקולנוען ארי דוידוביץ', שחתום על הסרט התיעודי 'מחכים לגודיק'. "בידור איכותי, בינלאומי. בברודוויי התחילו אז עם מחזות זמר וצברו הצלחה, וגודיק, שהיה איש עם חשיבה נועזת, החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות בישראל".
אחרי שהביא מאמריקה את 'סיפור הפרברים' והציג גרסאות עבריות ללהיטים כמו 'גבירתי הנאווה' ו'כנר על הגג', גודיק היה מוכן לפרויקט הבא: מחזמר ישראלי אוריגינל. "הוא התייעץ עם יורם קניוק, שהיה המנהל האמנותי של התיאטרון שלו", מוסיף דוידוביץ', "וקניוק, וגם אחרים, אמרו לו שזה לא כדאי, שזה מסוכן, שלא עשו דבר כזה קודם. נערכה ישיבה שבה הוחלט לרדת מזה ולהעלות שוב את 'גבירתי הנאווה', אבל אחריה גודיק הודיע, 'אני הולך על קזבלן'. דווקא. כנגד כל הסיכויים. וזו הפקה שעלתה המון־המון כסף. לדעתי היו שם יותר ממאה איש. שחקנים. זמרים. רקדנים. שירים. אף אחד לא עשה דבר כזה לפניו, ומבחינת האיכות וקנה המידה, כנראה שגם לא אחריו".
* * *
כדי לעשות את הדבר שלא היה כאן קודם, גייס גודיק את הכוחות הטובים ביותר בעולם התיאטרון הישראלי. מלבד מוסינזון והמנהל האמנותי קניוק, שגם אהב לצייר ואחראי לכרזה של 'קזבלן', פנה המפיק למלחין דובי זלצר, לפזמונאי דן אלמגור ולבמאי יואל זילברג. האחרון, מספרת אלמנתו מרים, הגיע היישר מצילומי הסרט 'יהודית' עם סופיה לורן. "אישה מאוד פשוטה, נחמדה, שרק רצתה לבשל פסטה במלון", היא נזכרת. "גודיק פנה ליואל כי הוא ידע למי הוא פונה. ליואל הייתה גישה למחזות זמר, בגלל שהוא היה מוזיקאי. הוא העריך מאוד את גודיק, שהיה מפיק למופת. פולני אלגנטי. ואני ייקית, אני יודעת איך מתנהגים!"
גם כתיבת המחזמר נעשתה בדרכו היסודית והמוקצנת של גודיק: הוא שכר חדרים במלון הנחשב, נאות מדבר שבבאר־שבע, ושלח לשם את הצוות לעשרה ימי עבודה אינטנסיביים. "הוא פשוט ידע שאם נישאר בתל־אביב נתחיל להסתובב לו בכסית, והוא רצה למנוע את זה", צוחק אלמגור. "שם כתבתי את 'כל הכבוד' ואת 'תרד ממני קזבלן', ודובי זלצר הלחין. באותו זמן מוסינזון וזילברג התמודדו עם העיבוד של המחזה למחזמר. זה כבר היה יותר מורכב, אבל בסוף היה מחזמר, ויצאנו לדרך".
הגיע שלב הליהוק. הצוות שגובש כלל, בין השאר, את אריה אליאס (משה באביוף), שלמה בר־שביט (יאנוש הסנדלר), חבורת הברילנטינים, בהם אושיק לוי, פופיק ארנון ועזריאל אשרוב, גבי עמרני (מר שמעון) ועדי עציון־ז"ק (רחל פלדמן, מושא אהבתו של קזבלן). "בכלל קראו לי אז חנהל'ה", היא צוחקת. "הייתי חנהל'ה מקיבוץ יגור. חזרתי משנים של לימודי אופרה בברלין ובפריז. אורי זוהר, שהיה אהוב שלי בצבא, ויורם קניוק סיפרו לגודיק שחזרה עכשיו זמרת שהוא מוכרח לפגוש. ומי התחרתה איתי על התפקיד? אילנית! הם אמרו שהיא שרה יפה ופולקלוריסטי, אבל הם לקחו אותי ששרה אופרה. בחירה לא שגרתית. גודיק הוא גם זה ששינה לי את השם. הוא אמר לי, 'את לא חנהל'ה. אי־אפשר לכתוב את זה באנגלית. כמו שאני ג.ג, תעשי משהו עם ע''. עדי. מאז אני עדי עציון".
ההשקעה הכלכלית בהפקה הייתה עצומה לפי כל פרמטר. כדי ללמד את השחקנים לרקוד, הובא כוריאוגרף אמריקאי בשם קרנדל דין. נשכרו רקדנים. הוקמה מקהלה. "והזמינו תפאורה מאריה נבון, שהיה צייר התפאורות המוביל בישראל", אומר דוידוביץ'. "גודיק אמר לו שיכין תפאורה של יפו, שכונה, מרפסות, ים תיכון. יום אחד קראו לכולם לראות מה נבון עשה, וגודיק נכנס וחשכו עיניו: במקום יפו הוא ראה מולו עיירה יהודית בפולין. שטייטעל! ואז הוא אמר משפט שנכנס לפנתיאון של התיאטרון: "להוריד דרעק מבימה!" לקחו את כל התפאורה, שעלתה 30 אלף לירות, וזרקו אותה. עשו מההתחלה. הכל חדש".
במקביל נפתח המצוד אחרי הכוכב הראשי. המועמד המוביל היה אריק איינשטיין. חברו של גאון ללהקת הנח"ל ולשלישיית גשר הירקון היה כבר אז סופר־סטאר עברי. למרות זאת, היו שהתנגדו לליהוקו. "אני חשבתי ועדיין חושבת שאריק לא התאים לתפקיד הזה", אומרת אמה גודיק. אלמנתו של גודיק זוכרת גם היום, בגיל 90, את המעמד: "אמרתי לכולם שקזבלן זה פשוט לא הוא. ובוודאי שהיו ויכוחים. אני חושבת שפשנל דחף את אריק מאוד חזק, וזילברג דחף את יהורם. למעשה בזכות זילברג יהורם קיבל את התפקיד".
"יהורם היה ילד אז. צעיר ורזה", מוסיפה מוסינזון. "והסיפור עם אריק נגמר ברגע שיהורם פתח את הפה. ואז יגאל אמר בקול הבס שלו, 'זהו, נולד קזבלן'".
"גודיק היה איש של טקסים ומחוות גדולות", מספר גאון. "נקראתי אליו למשרד אחרי שבוע של חוסר שינה בעקבות האודישן ההוא, התבקשתי לחכות בחוץ וכשנכנסתי ישבו בחצי גורן כל האנשים שמתעסקים בהצגה כשבאמצע יש מקום ריק. אני נכנס ובאופן טבעי הולך לאחד הקצוות, וגודיק אומר לי, שב במרכז. אתה קזבלן. ואז הוא מתאר לי סנריו, 'אתה תלך ברחוב ואנשים יעצרו אותך ויבקשו ממך חתימה. יכתבו עליך הרבה בעיתונים'.
הוא צדק.
"כן, זה סנריו שקרה לי אחד לאחד בהמשך. זה היה מין טקס הכתרה שלא אשכח כל ימיי".
* * *
המסך עלה על 'קזבלן' בעשרה בדצמבר 1966, באולם אלהמברה ביפו מול 1,200 צופים. את הפרימיירה זוכרים כל המרואיינים בכתבה בהתרגשות אדירה. "הארץ רעשה", מודיעה מוסינזון. "אני ויגאל באנו כמעט כל ערב. היו מגיעות משפחות שלמות בכל הגילאים. אנשים לא הצליחו לקנות כרטיסים".
"בערב הפרימיירה חיכינו לביקורות העיתונים בלילה", מספר גבי עמרני. "כולם יושבים בפואייה ומחכים לשמוע מה יגידו החריאטים האלה. והביקורת שיבחה והייתה שמחה עצומה! אלה היו רגעים של התרוממות רוח מדהימה. ואני זוכר שהקהל לא הלך הביתה. חיכו לראות אותנו בכניסת האמנים! האהבה שהרעיפו עלינו בסוף ההצגות הייתה דבר לא ייאמן. אבל מה? היה איש שסבל, שלמה בר־שביט, שגילם את יאנוש. הוא חטף קללות, אפילו יריקות, משום שהדמות שלו הייתה שנואה. עד כדי כך הם הזדהו עם הדמויות".
גאון מסכם את הערב ההוא במילה אחת: "הלם. פשוט הלם. ההדר והקהל שעומד במשך דקות ארוכות וצועק בראבו, זה משהו שלא חוויתי כמותו אף פעם בחיים. זו הייתה הפרימיירה המרגשת ביותר שהשתתפתי בה. והביקורת הייתה בזמנו גורם שהציבור התחשב בו, על אחת כמה וכמה כשזה מבקר כמו חיים גמזו (מבקר התיאטרון של עיתון 'הארץ' – גב"ח), שפשוט החיה והרג הצגות. הוא יצר לחץ גדול. והביקורת שלו הייתה נפלאה. בצניעות, אני חייב להגיד שאני זוכר מה הוא כתב עליי, 'לבחור הזה יש לב בלב שלו'. לקבל את זה מגמזו זה כאילו שליד כיסא הכבוד אוהבים אותי. זה משפט שאני הולך איתו כל ימיי".
אבל למחרת הפרימיירה והקתרזיס, התחילה העבודה השחורה. שמונה הצגות בשבוע. "שתביני", מבהיר אושיק לוי, "זה אולם ענק במושגים של אז - מעל אלף מקומות. עם טריבונה למעלה. מקום לתזמורת של 18־17 נגנים. וערב־ערב אחרי החזרות אתה עושה הצגה! ומפוצץ! ופופיק ואני, הסוציאליסטים, באנו לגודיק ואמרנו, 'שמע, בהסתדרות עושים 24 הצגות בחודש ואצלנו עושים 28. אנחנו רוצים העלאה במשכורת'. אז הוא העלה בעוד 100 או 200 לירות. סתם לפרולטריון את הפה".
מעבר למאמץ הפיזי והנפשי, היו גם הסטנדרטים הנוקשים של גודיק. כל איחור משמעו היה קנס שנוכה ממשכורתו של השחקן. כל בלקאאוט, כל פספוס, כל חריגה מהנהלים, היו מדווחים ישירות לאמרגן, שהקפיד על סטנדרטים נוקשים גם ביחס לעצמו והיה מופיע כל יום לעשות לקאסט מסדר, לבדוק את הקופה ולוודא שהכל כמו שצריך. והיה גם את האיש שלו לענייני משמעת, דן שמר, לא רק מנהל ההצגה, אלא גם אחת הדמויות המרכזיות בפרשת קסטנר.
שמר, שחיכה בג'יפ המילוט בזמן שזאב אקשטיין ירה בקסטנר בפתח ביתו ב־1957, הורשע ברצח ובחברות במחתרת ונידון למאסר עולם. "ישבתי בכלא שש שנים ושמונה חודשים", הוא אומר ביובש. "נכנסתי ב־57' יצאתי ב־64'. ופעמיים הורידו לי את העונש. פעם ל־15 שנה ופעם שיחררו לגמרי. כשהשתחררתי הלכתי להיות שחקן בתיאטרון האוהל, וחבר שהלך לעשות אודישן ל'כנר על הגג' סידר לי פגישה עם גודיק. הוא לקח אותי להיות מנהל הצגה". ב'כנר על הגג' פגש את מי שתהיה אשתו השנייה, הזמרת אתי גרוטס, ותמשיך איתו ל'קזבלן'. שם היא תמלא את תפקיד שרלוטה.
שמר זכור לאנשי המחזמר בתור האיש עם יד הברזל, או בכינוי שהדביק לו חלק מהקאסט - הנאצי. "לי קראו נאצי?!" הוא נעלב. "איזה שטויות! אני יודע שאושיק לוי ופופיק תפסו את יורם קניוק, שעוד לא היה סופר מפורסם, והתבכיינו לו שדן שמר עושה להם את המוות. הם גם הלכו לגודיק להתלונן. הם דיברו וגודיק אמר לי, מה יש לך להגיד? אמרתי לו, אני עושה מה שכתוב בספר. זה התפקיד שלי. אז הוא אמר להם: תקשיבו טוב, מה שהוא אומר זה מה שיהיה".
למרות משמעת הברזל, נוצר מאחורי הקלעים ההווי המתבקש מחבורת שחקנים צעירים בסיקסטיז. "ביום חמישי הייתה ההצגה האחרונה, כי בשישי לא מופיעים, אז יוצאים לבלות במועדונים", נזכר לוי. "הייתי לוקח את יהורם אחרי כוס וויסקי הביתה לרמת־גן. הוא לא היה טוב בשתייה. אני כבר באתי מנוסה, היינו דופקים קוניאק. הולכים לקליפורניה, לכסית. פופיק, גיליתי יותר מאוחר, גילה את הנאפאס. הוא אמר, בשביל מה צריך לדפוק את הראש ולהקיא את הנשמה ולהרגיש חרא? יש צינגלה ואחרי אחת אתה מרגיש נהדר כל הערב. וזה פחות מעיק מאלכוהול".
איך נראתה ההתנהלות היומיומית מאחורי הקלעים?
"אני ופופיק היינו באותו חדר. יהורם היה בא כל ערב לבדוק את הקול שלו, לראות אם הוא יכול לשיר את 'יש מקום רחוק אחרי הים'. הוא היה בלחץ עצום. כל המחזמר ישב עליו. היו לו הרבה שירים לשיר. והוא היה היפוכונדר. אז הייתי עושה לו תרגילים: לוקח את השיר יותר גבוה, והוא היה נבהל ש'אוי ואבוי אני לא יכול לשיר'. אבל הוא תמיד עבר את זה יפה".
"את יהורם היינו מסדרים בכל מיני צורות", צוחק עמרני, "כי הוא היה היפוכונדר נוראי. עברה רוח באשקלון והוא כבר מצונן". "אני חושב שהם לא מדייקים", מדייק גאון בתגובה. "ההיפוכונדריות הייתה רק אחר כך ב'קרובים קרובים'".
סנדרה שדה, אז בת 17 וחצי, הגיעה לראות את 'קזבלן' כי אמה השתתפה בו כאחת הזמרות, "ואני זוכרת מהמחזמר זוהר הוליוודי אמיתי. מה שהיה אטרקטיבי בשבילי היו המסיבות הגרנדיוזיות שהם ידעו להרים. 'קזבלן' הייתה הצלחה פנומנלית, וכגודל ההצלחה גודל החגיגה. כל הזמן רקדו ושתו. היה היי לא נורמלי. זה היה ממש שנות ה־60 העליזות של תל־אביב. תחושה של גן עדן. היו בלי סוף דרמות מאחורי הקלעים: רומנים והתאהבויות. כמעט לא היה אחד שלא היה לו רומן עם מישהו שם, והיו משברים כשהרומן היה נגמר. הייתה זמרת שהיה לה רומן עם אחד השחקנים הבכירים וכשהרומן נגמר פיטרו אותה מההפקה".
גרוטס מתארת את האווירה המבעבעת בקאסט מנקודת מבטה: "בהצגה יש קטע שאני יושבת על הברכיים של יהורם גאון. דני ישב למעלה בתור מנהל הצגה והשגיח שהכל בסדר. הוא פחד!"
מיהורם?
"בטח. הוא פחד, הוא פחד. הנה, הוא נהיה אדום. כי יהורם היה אז סלבריטי. כולן נכנסו לו למכנסיים".
שמר: "השחקנית האיטלקייה אנה פייראנג'לי הייתה יושבת כל הצגה בשורה הראשונה. היא צילמה פה את 'כל ממזר מלך' עם יהורם והתאהבה בו. סיפרו שהיא התאבדה בגללו. יהורם היה אליל. ממש אליל. היו לו גרופיות שזה היה נורא. אני זוכר גם שחקנית שהייתה צצקע בלתי רגילה. הייתה עומדת מאחורי הקלעים ומרימה את השמלה שלה עד למעלה, מול הברילנטינים. התחילה עם כל דבר שזז. שכבה עם כולם, אני חושב, עליה השלום".
"היו רומנים. היו כל מיני התרחשויות", מאשר עמרני. "היום היו צריכים להכניס את כולם לבית סוהר".
בגלל איך שדיברו? בגלל שנגעו?
"בגלל הכל. בזמנו, אף אחד לא התלונן. העגל רצה לינוק והפרה רצתה להניק. אנחנו ידענו שאונס זה אונס ויש לו הגדרה מסוימת וברור שזה דבר אסור. אבל לגעת בתחת של מישהי? חאלאס".
"אם לא היו מתחילים איתי כל יום - ולא משנה איך ומה אמרו - הייתי מרגישה רע באותו יום", מודה מוסינזון. "הנורמות היו אחרות: בנות היו חוזרות בשבת אחרי שהמפקד התחיל איתן - יותר תעודה מזה לא צריך היה. ברור שאונס היה דבר רע גם אז. אבל צבט פה, צבט שם, השם יתברך. וכשלא רוצים אז לא רוצים! לא עשו את זה לאף אחת בכוח".
מה שמספרים לאחרונה על גנדי סותר את זה.
"אליי גנדי בא מאחורה ונתתי לו מרפק. למי הוא לא בא מאחור? אפילו לא סיפרתי את זה ליגאל. היינו במועדון עומר כיאם ביפו. יצאתי החוצה, ופתאום שמעתי את הקול של גנדי קרוב מאוד, רוכן עליי, ונתתי את הזבנג של החיים. חבל שלא כיוונתי יותר נמוך".
* * *
ההצלחה הפכה את אנשי 'קזבלן' לאטרקציה ציבורית. כל בילוי של כוכביו היה מושך מעריצות ותשומת לב תקשורתית. לכן כשהגיעה אם כל השערוריות, העיתונות הישראלית הייתה מוכנה לקראתה בקולמוסים שלופים. בשישה במרץ 1967 הכותרות הראשיות בעיתונים עוסקות כולן בסכסוך שהתגלע בין יוצרי 'קזבלן'. בלב הסכסוך עמדה השאלה מי חיבר את שירי המחזמר.
אלמגור, שלמד באותה תקופה בארצות־הברית, שב לאמריקה לפני שהמחזמר הושלם והשאיר אחריו את 'כל הכבוד' ו'תרד ממני קזבלן' ושירים נוספים. גודיק אפילו הסיע אותו לשדה התעופה במרצדס המיתולוגית שלו, והסיכום ביניהם, מספר אלמגור, היה שגודיק ישלח אליו את הנוסח המעודכן של המחזמר ואלמגור יחזור אליו תוך שלושה ימים עם תיקונים או תוספות כפי שיידרש.
"עובר יותר משבוע ואני לא שומע מגודיק", הוא משחזר. "פתאום אני שומע שיורם קניוק, שהיה לו איזה כעס ישן עליי, מתח ביקורת על העבודה שלי והציע לגודיק לשכור את חיים חפר ועמוס אטינגר, כדי שישכתבו את הפזמונים שכתבתי. כתבתי לגודיק והתרעתי לא לשנות שום דבר בטקסטים בלי אישורי. התשובה היממה אותי: הוא כתב שלא כתבתי את הפזמונים הדרושים למחזמר והציע לי להסכים לחלק את התמלוגים והקרדיט שווה בשווה עם חפר ואטינגר. אחרי התייעצות עם עורכי דין, החלטתי לחכות ליציאת תקליט ההצגה, שבאותם ימים היה יוצא קצת לפני הבכורה. התקליט הגיע ובתוכנייה לא היה לי זכר, ואני רואה שכל השירים שלי בפנים".
אלמגור עולה על מטוס, נוחת ונוסע ישר לאלהמברה. "גודיק רואה אותי בלובי ולא מאמין למראה עיניו. באתי עם מכשיר הקלטה. ואני שומע ורואה ולא מאמין. השינויים שהם עשו זה שהחליפו מילה כמו 'גם' 'במילה 'רק'. דברים כאלה. וההצגה היא שלאגר אדיר. אמרתי מה, אני אעצור את ההצגה? ואם אפסיד במשפט? בארץ עוד לא הייתה תביעה של פלגיאט, זו הראשונה. ובכל זאת אני מחליט לתבוע את גודיק, חפר ואטינגר".
"זה היה משהו שאת לא מאמינה", נאנחת מוסינזון. "ממש סיפורי אלף לילה ולילה. למזלי יגאל לא היה בעסק. דן הוא איש מקסים. אין עליו. הוא כתב את הפזמונים ונסע לקליפורניה. וחייבים להגיד שדן ישר כמו סרגל. כל מילה שלו אמת".
הסאגה נמשכת חמש שנים תמימות, ונעה מהמחוזי לעליון וחוזר חלילה. בסופו של דבר אלמגור זוכה בקרדיט ובפיצויים. "אבל לא תבעתי בגלל הכסף", הוא מתעקש. "רציתי את הכבוד. וגם למחוק את החרפה".
* * *
סופו של קזבלן הגיע אחרי 606 הצגות בדיוק. המחזמר ירד לא בגלל שהקהל לא הגיע. להפך. השחקנים היו אלה שפשוט לא יכלו עוד. "כמעט שנה הופענו יום־יום ופעמיים בשבוע דאבלים", נאנח עמרני. "כבר לא ידעת מה יום ומה לילה. יום אחד קמתי ממנוחת צהריים ואני אומר, וואו, שלוש וחצי! בארבע מתחילה הצגה יומית. נכנסתי לאוטו וטסתי. חניתי על המדרכה, אני מגיע לשער של אלהמברה, והוא סגור. ואני דופק! מנסה להיכנס! אין אף אחד. בסוף האישה שגרה ליד אמרה לי, 'גבי, מה אתה עושה פה?' אני אומר לה שאני מאחר להצגה, אז היא אמרה לי, 'אבל גבי, היום יום שלישי. אין עכשיו הצגה'. נכנסתי לאוטו וישבתי אולי 20 דקות בבכי נוראי של השתחררות מהלחץ והעצבים. אחר כך הייתי צריך לחזור הביתה ולהתכונן להצגה של הערב".
גאון זוכר בדיוק את הרגע שהוא הבין שנגמר לו. "נסעתי לבד באוטו ופתאום לא ידעתי אם אני נוסע להצגה או ממנה", הוא מתחלחל. "בסוף, רק בזכות העובדה שהיו לי שיירי איפור על הפנים, הבנתי שאני אחרי הצגה. שש שעות פשוט נמחקו לי לגמרי. זה לא ייאמן. מגיע שלב שאתה מתחיל להרגיש בלחץ: היו 606 הצגות ורק בשש מהן החליף אותי עזריאל אשרוב. זה היה המחליף היחיד בעולם שהיה אומר תהילים שהכוכב יהיה בריא כל הזמן.
"רוויתי מההצגה הזאת נחת מרובה. שנה שלמה אנשים באו במשאיות! באוטובוסים! ואנחנו היינו במרכזה של חוויה. זה היה מרשים ותמים, וזה היה מחזמר מקורי שעד אז לא היו כמותו. בדיעבד ברור שהפסקנו הרבה לפני הזמן, כי אפשר היה לעשות עוד 600 לפחות, אבל אני באמת חושב שהייתה עייפות גדולה".
וכמו תמיד במקרים האלה, מהרגע שההפקה ירדה, היה מי שרק חשב איך להעלות אותה מחדש. גודיק, שבתחילת שנות ה־70 נקלע לחובות כבדים, שקל לנסות לשחזר את ההצלחה. זה לא קרה. "הוא היה שבור", אומר אלמגור. "פגשתי אותו במקרה והוא אמר לי, 'יש לך רעיון למחזמר חדש עם יהורם גאון?' קבענו פגישה עם יהורם. רצינו לעזור לו. פתאום מגיעה המרצדס, יוצא גיורא. מדברים, והוא אומר, 'חבר'ה, עושים מחזמר חדש. מחר נדבר על זה'. למחרת אני פותח את העיתון וקורא שבלילה הוא ברח מהארץ. אין לי ספק שהוא רצה שנשב איתו כדי להראות שביזנס אז יוז'ואל".
שמעת ממנו אחרי שברח מהארץ?
"לא. כמו כולם קראתי שראו אותו בגרמניה מוכר נקניקיות. אבל ממש לפני מותו מצלצל אליי עורך הדין שלו ואומר לי, גודיק רוצה לחזור לארץ. יגאל אלון, שר החינוך והתרבות דאז, מוכן לשמוט לו את החובות. הבעיה היא אתה. הוא חייב לך מיליון וחצי לירות על 'קזבלן'. האם אתה מוכן לוותר לו כדי שיחזור? אמרתי לו שלא רק שאני מוכן לוותר לו על הכל, אני גם אאסוף אותו משדה התעופה. ויש לי רעיון איך הוא יכול להחזיר לעצמו את הכסף שהפסיד: מחזה שייקרא 'מחכים לגודיק'. מחזה עליו. אחרי יומיים מצלצל אליי עורך הדין ואומר, 'דיברתי עם גיורא. הוא בכה כששמע את התשובה שלך. הוא רוצה לבוא בשבוע הבא ומוכן לשחק את עצמו'. זה היה מרגש עד דמעות. יומיים אחרי זה הוא מת מסרטן. בן 60".
גודיק הלך לעולמו, אבל מישהו אחר רצה להחיות את המחזמר: גאון בעצמו. ב־89' הפיק וכיכב בהפקה עצמאית של 'קזבלן'. הקהל מילא את האולם, אבל ההפקה נכנסה לחובות נאלצה לרדת אחרי 150 הצגות. גאון ספג הפסד כספי כבד, שלקח לו שנים להתאושש ממנו. "מה לומדים מזה?" הוא מהרהר. "לומדים מזה לא להפיק. אבל הכל עובר. בואי נאמר שלא השקעתי או הפקתי מעולם אחרי זה".
23 שנה אחר כך, בנובמבר 2012, 'קזבלן' קם לתחייה על במת תיאטרון הקאמרי. ההפקה הופקדה בידיו המקצועיות של צדי צרפתי, ויואל זילברג ואלמגור היו שותפים לתהליך העבודה. החשש הגדול ביותר, כצפוי, היה בליהוק התפקיד הראשי, שכבר היה רשום על שמו של גאון בטאבו. מוסינזון ובתה רנן היו מעורבות בליהוק, "ובדיוק כמו במקרה של יהורם, שפתח את הפה והיה ברור שהוא 'קזבלן', כך היה עם עמוס תמם", אומרת מוסינזון. "חוץ ממני אף אחד לא רצה אותו! הם רצו את דן שפירא. הייתה לי זכות וטו על השחקנים".
הבנתי שיגאל רצה לכתוב המשך לקזבלן. זה נכון?
"כן. היה חלק שני ששמו 'מה קרה לקזבלן?' יש אצלי חלק מזה בבית. זה אחד מהפרויקטים שהיו בדרך. יגאל גם דיבר על זה עם יהורם".
אז מה קרה לקזבלן?
"השתגעת? אני לא אספר לך את הסוף! זה בדיוק כמו שיגאל היה מסיים את חסמבה, המשך בספר הבא".
השד יודע
נגוע בגזענות או מעורר אמפתיה? 'קזבלן' עולה על שולחן הדיונים העדתי
ככל שהלך והתפתח השיח החברתי על יחסי אשכנזים־מזרחים, ספג 'קזבלן', המחזה והמחזמר, ביקורת על סטריאוטיפיות עדתית. המחזה, למרות המונולוג הנוקב בסיום, נתפס כפונה לקהל אשכנזי שרוצה למרק את מצפונו. המחזמר, שבו מומר הרצח בגניבה וכישלונו של הגיבור המזרחי מתחלף בניצחון - כולל כיבוש ליבה של אשכנזייה למהדרין - הואשם בהתנחמדות שעושה עוול למזרחים.
"מזרחים ואשכנזים, כולם אהבו את קזה המחמד הזה", אומר פרופ' שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. "מי שר? יהורם גאון, שהוא המייפלאוור של הספרדים, אלה שהתייחסו לאשכנזים בירושלים בזלזול עמוק. ויתרו שם על ההתמודדות הכאילו רצינית עם הבעיה במחזה של מוסינזון, והפופולריזציה של החומרים בעייתית, כי פופולריזציה מעצם הגדרתה היא זלזול. משמעה שזה לא באמת רציני, הבעיה העדתית. זו לא באמת בעיה שצריך להתמודד איתה".
זה לא הכרח שנובע מתוך הז'אנר של המחזמר?
"לאו דווקא. ב'קזבלן' גודיק פשוט תפס את אלוהים בביצים. הוא למד שאפשר להיות גם מוצלח וגם פופולרי ולהרוויח. בתיאטרון הישראלי המסובסד בעיקר לוקחים בעיות אמיתיות ואקטואליות ומציגים אותן בצורה לא מחייבת, כדי שחס וחלילה אף אחד לא יתעצבן, כי זה יוריד את המכירות בקופה. זה המנגנון שמפעיל את התיאטרון המסחרי. לשמור על הסדר החברתי ועל הקופה גם יחד.
"אני זוכר שתלמידים ממוצא מזרחי אמרו לי שהם אהבו את 'סאלח שבתי' ואני יצאתי בשצף קצף נגד ההצגה, שזו חנופה זולה למזרחים. מין טמבל נחמד ואדיוטי שכתב קישון, איש שההבנה שלו בתרבות המזרח הייתה זעומה. הם אמרו לי, 'אבל מה אתה רוצה? אנחנו כל כך נהנינו! סופסוף הראו אותנו כמו שאנחנו באמת!"
אתה בעצם אומר שיש מזרחים ששבויים בסטריאוטיפים שהציגו להם עד כדי כך שכמו שקזבלן אומר במחזה המקורי, הם לא מבינים שזה לא גשם, אלא שיורקים עליהם?
"בדיוק. ואני יכול רק להגיד, חברים, הפנמתם את הדימוי הזה והפכתם אותו לדגל חיובי. והסכנה היא שזו לא ראייה אותנטית של המציאות".
"קודם כל, אני חושב שלקחו אותי לתפקיד קזבלן לא בגלל העדה, אלא בגלל שאני יודע לשיר ולרקוד", משחרר גאון עקיצה לכיוון ההתייחסות הביקורתית למוצאו. "סטריאוטיפים עדתיים היו קיימים, אבל בעיניי זה גם היה הכוח של ההצגה - לא היה איש באולם שלא מצא את עצמו על הבמה. כל אחד יכול היה להזדהות עם דמות אחת או דמות אחרת. אם 'קזבלן' עשה שינוי או מהפכה כמו 'אוהל הדוד תום'? מסופקני, אבל הוא נתן תמונת מצב לתקופתו".
