לה הם הימים האחרונים של הבר קיימא, בר־מסעדה קואופרטיבי שהוקם על ערכי מחאת קיץ 2011. אבל מה קורה כשהאידיאולוגיה פוגשת במציאות הפחות זוהרת, בדמות חובות של כ־400 אלף שקלים לספקים, לעובדים ולבנקים? כאן גילו פתאום חברי הקואופרטיב שהבעלות המשותפת יכולה לשרת אידיאל חברתי, אבל גם להפוך לרועץ כשהנושים מתדפקים על דלתם.

ההתחלה של הבר קיימא הייתה מבטיחה. היזמים, גרעין של אקטיביסטים, מפעילי המחאה החברתית של 2011, רכשו בניין בן שלוש קומות שיועד להפוך לבר־מסעדה, מתחם להרצאות בנושאי אקטיביזם והוסטל.

"יש לכל לקוח את האפשרות להיות חלק מהקואופרטיב ולמעשה, מה שנקרא כאן, 'חבר'", סיפר באותם ימים אופטימיים אסף מהללאל, ממקימי המקום, בראיון משנת 2012 ל־Ynet. "החברות מקנה לו מחירי עלות על כל התפריט, הוא יכול להחליט החלטות ולהציע רעיונות הקשורים למסעדה באסיפות חברים ובנוסף יכול להשתמש בקומת הגלריה שלנו לשימוש פרטי. ככה הלקוח הופך בעצם לבעלים של העסק עם חברים נוספים".

תמורת תשלום חד־פעמי של אלף שקלים ניתנה לכל דורש הזכות להיות חלק מהקואופרטיב, ובעצם שותף בבעלות על המקום. אלא שבימים אלו, לאחר שנקלעו לעוד משבר תזרימי, הבינו בעלי המקום שעם כל הרצון הטוב, העסק פשוט לא רווחי. כעת, לאחר ארבע שנים, הוא עומד בפני סגירה.

צילום: יריב כץ

"לפני חמישה חודשים נקלענו למשבר תזרימי גדול", אומר אהרון פורת, 35, ממקימי המקום וחבר מזכירות הקואופרטיב בשלוש השנים האחרונות. "ביצענו תהליך מעמיק של בחינת נתונים, התנועה הקיבוצית נחלצה לעזרתנו, גם כלכלית וגם בייעוץ עסקי. כשהגענו למסקנה שאין למקום היתכנות עסקית, החלטנו לסגור".

יש חששות מהנושים

"מעולם לא שאפנו לחלק דיבידנדים לשותפים", מספרת דפנה ברנקל, 28, ממקימות המקום, פעילה סביבתית וחברתית, חברת קואופרטיב וברמנית. "פתחנו את הבר קיימא כדי לספק מרחב לקהילה, ובאמת צמחו מתוך המקום הזה יוזמות נפלאות. אנחנו עסק אקולוגי, המבנה רוהט מחומרים ממוחזרים, גידלנו חלק מהחומרים שלנו על הגג. הקפדנו על שימוש במוצרים מקומיים".

יכול להיות שההקפדה על העקרונות האלו הייתה מה שהפיל אתכם בסופו של דבר?

"להפך, למעט השימוש במוצרים מקומיים שעלו מעט יותר, השמירה על העקרונות היא מה שעזר לנו לשרוד כל כך הרבה זמן. בלי הקהילה שראתה את הקסם של המקום הזה והחזיקה אותנו בתקופות משבר, לא היינו שורדים".

בתחילת הדרך גם שילמתם שכר מלא למלצרים שלכם. זה לא עבד.

”נכון, זה לא עבד בגלל שזה לא היה נכון ספציפית לנו. זה לא אומר שזה לא נכון לכל יתר המסעדות בעיר. המון יועצים אמרו לנו שזה לא משהו שיכול לעבוד, ובחרנו לא להקשיב להם עד שגילינו שזה באמת בלתי אפשרי כלכלית לשלם שכר מלא למלצרים. כשהבנו שבלתי אפשרי לנו להמשיך להתנהל כך, ישבנו איתם, לא מעל הראש שלהם, ודנו באפשרויות. אחת מהאפשרויות הייתה גם לסגור את המקום אם לא נוכל לשלם להם שכר מלא. בסופו של דבר, ובהסכמת כולם, עברנו להשלמה מטיפים למלצרים, ולמשכורת שהיא מעל מינימום לעובדי המטבח. כל הצעדים בקואופרטיב תמיד נעשו בשקיפות ובסכמה הדדית, וכך גם ההחלטה לסגור".

בתור קואופרטיב שנמצא בחובות עצומים, היפותטית, נושה עלול לדפוק על דלתם של 440 אנשים שתרמו לפני ארבע שנים מכספם למיזם חברתי?

אהרון פורת: "יש כמה חברים שחתומים על ערבויות אישיות כלפי הבנקים והספקים, וכדי למנוע מצב שבו יגיעו נושים לחברים ספציפיים, הקמנו חשבון נאמנות, שמנוהל על ידי עורך דין שהוא גם חבר בבר קיימא, ולקח את העניין על עצמו. אנחנו מעודדים חברים להעביר כספים לחשבון הזה כדי שנוכל להשתמש בהם למקרה שידרשו ערבויות אישיות".

דפנה, כמי שחתומה על ערבויות, יש חשש שהנושה יגיע?

"כן, בהחלט. ולכן הקמנו את חשבון הנאמנות ההדדית".

למה לדעתכם המיזם כשל?

אהרון: "הקמנו את הבר קיימא ממקום מאוד נאיבי. לא היו לנו הניסיון או הידע העסקי שנדרשו כדי לגרום למקום להצליח, ולמרות כל זה הוא שרד ארבע שנים".

דפנה: "לא נכון להיכנס לטעויות שעשינו בגיזרה העסקית. קודם כל הן לא קשורות לעובדה שפעלנו במודל קואופרטיבי, אלא לכך שלא היה לנו ניסיון עסקי. שנית, מאוד קשה להשוות את הקונסטלציה שלנו לכזו של עסקים אחרים. שכרנו בניין שלם, ניסינו להפעיל ארבעה מרכזי רווח במקביל. היה חלום מאוד־מאוד גדול שלא תאם את היכולות העסקיות שלנו. דווקא הקהילה פה היא מה שעזר לעסק להישאר בחיים כל כך הרבה זמן".

השנים שבהן העסק כן פעל, היו שנים של רווח או של הישרדות?

דפנה: "ארבע שנים של מלחמת הישרדות, אבל תשאלי כל בעל עסק בתל־אביב. זו המציאות של עסקים פה".

השוק הכי קשה

אז אולי זו אשמת שוק המסעדות, שוק שבו כשליש מבתי העסק נאלץ לסגור את שעריו עד תום השנה הראשונה לקיומם, וכ־70 אחוז נסגרים תוך חמש שנים. אבל אולי היה נכון יותר לסגור קצת קודם, לפני שהצטברו החובות, כשהתברר שהבר קיימא אינו רווחי, ודורש מלחמת הישרדות יומיומית?

"עסק צריך להיות רווחי כדי להתקיים בכבוד ולשלם למי שמפעיל אותו", מסכימה דפנה. "אבל לא פתחנו כדי לעשות הון, אלא כדי שיהיה מרחב לקהילה. המקום הזה נבנה בידיים של החברים שלו, ובזכותם הוא שרד. ארבע שנים לעסק כזה בתקופה כזו זה הישג מדהים. אנחנו מקווים למצוא רוכש לעסק עד סוף מאי, ומקווים גם שהוא יגיע מעולם הערכים שאנחנו מגיעים ממנו".

זה אומר שיש סיכוי שירכוש את הבר קיימא קרניבור קפיטליסט והמקום יהפוך לסטייקייה?

"אנחנו עושים הכל כדי למצוא רוכש ולהרוויח כסף שיעזור לשלם את החובות הכספיים לכולם. מה יקרה עם המקום אחרי שיירכש? זה לא בידיים שלנו. אנחנו יכולים רק לקוות שעולם הערכים יישמר, אבל לא בונים על זה".

יכול להיות שאולי זו אשמתה של השיטה הקואופרטיבית? אולי מדובר בשיטה לא כל כך טובה?

אהרון: "ממש ממש לא. אם נסתכל מפרספקטיבה היסטורית, הכלכלה הישראלית נבנתה על קואופרטיבים כמו תנובה והמשביר לצרכן. בגלי ההפרטה של שנות ה־80 הקואופרטיבים האלו נמכרו לבעלים פרטיים למרות שהיו רווחיים. הכלכלה הישראלית מושתת על קואופרציה. גם בעולם קיימים קואופרטיבים עצומים ומשגשגים, שגם שרדו את המשבר של 2008 בצורה טובה יותר. מעבר לזה, יש בארץ כיום קואופרטיבים שמצליחים, כמו קואופרטיב 'שלנו', שמפעיל סופרמרקט בתל־אביב, וקואופרטיב 'בשותף' שפועל בירושלים, והם יציבים ומשגשגים. הסיבה העיקרית לכישלון היא שפעלנו בצורה מאוד תמימה ונכנסנו לתחום כאוטי שגם אנשים עסקים מנוסים נכשלים בו. בשנה האחרונה 3,700 מסעדות נסגרו בישראל, והן לא היו קואופרטיב. אורך החיים של מסעדה בתל־אביב הוא משהו כמו תשעה חודשים. אנחנו שרדנו ארבע שנים".

דפנה: "בסופו של דבר, זה הישג, גם כי למדנו המון בארבע השנים האחרונות, ואנחנו יכולים להעביר המון ממה שלמדנו לאחרים, להדריך אותם במה לא לעשות וכן לעשות. ההשראה שהבר קיימא סיפק לאנשים היא ערך בפני עצמו שאי־אפשר לכמת במספרים. אני חושבת שמספר היוזמות החברתיות שנולדו מתוך המקום הזה הוא אדיר, הידע שהועבר, ההתארגנויות האקטיביסטיות שצצו – זה נכס בפני עצמו. העסק אולי לא הצליח לשרוד, אבל התרומה שהוא תרם לרעיונות שבאנו לקדם היא תרומה אדירה. ובינתיים, עד הסגירה בסוף מאי, בואו לבר, בואו לאכול אצלנו, ובואו למסיבת הסיום שתהיה הדבר הכי כיפי בעולם. בינתיים אנחנו צריכים כל אחד ואחת מהקהילה הזו כדי לסגור בכבוד ולהפוך את התהליך הזה לכמה שיותר טוב". •