ביום השביעי למותו הוכיתי בהלם. קמנו מן השבעה היהודית המסורתית ונסענו אל תל העפר התחוח בבית העלמין נחלת יצחק בתל־אביב. אבא קנה את חלקת הקבר עוד בחייו, צמוד לרעייתו שנפטרה שנים אחדות קודם לכן. פינינו מעל הקבר את זרי הפרחים הקמלים מן ההלוויה, הנחנו פרחים חדשים ורעננים ואז, כדרך רבים, פנינו אל מנהל בית העלמין בשאלה איך ומתי מניחים מצבה על הקבר הטרי.

"של משה הבר?" שאל המנהל בלי שהרים עיניו מהר המסמכים שעל שולחנו הקטן. "יהודה" תיקנתי, "יהודה הבר". "נו, כן", הביט אליי האיש בחוסר סבלנות, "משה יהודה הבר". "משה? מה פתאום משה?"

70 שנים תמימות חי אבי לצידנו ואיתנו. תמיד קראנו לו בשמו: יהודה. כולם קראו לו כך. זה היה שמו בכל תעודות הזהות והמסמכים הרשמיים. מאיפה המשה הזה בא לנו?

"אני מציע שנסכם ששמו יהיה מעתה ולהבא, בעיקר על המצבה, משה יהודה", אמר האיש. "ואגב, אם אתם רוצים לציין את שנת לידתו ומותו בלוח השנה העברי, אעזור לכם למצוא בשפתנו את שנת 1913". "רגע אחד. מה פתאום 1913? מדובר ב־1915. לא שזה משנה הרבה, אבל..." "ואני אומר לך 1913", קבע האיש.

שאפתי אוויר מלוא לוגמי והפסקתי לדבר. רק לפני שבוע קברנו את אבא. אולי הבאנו למנוחות מישהו אחר? והלא אנשים שראו את גופתו דקות אחדות לפני צאת ההלוויה, זיהו אותו בוודאות. זה היה הוא. אבל מעולם לא קראו לו משה ותמיד ידענו שנולד ב־1915. מה השתנה בשנים הללו ולא ידענו? משה? 1913?

בדרך מבית העלמין, היכתה בי לראשונה המחשבה שכמעט אינני יודע דבר על אבא שלי. מי הוא היה? איך ולמה גמלה בו ההחלטה לנטוש את המשפחה בפולין, ולעלות לארץ ישראל? לאן הגיע? מה עשה כאן בשנותיו הראשונות? מי היו הוריו ואחיו — סביי, דודיי ודודותיי? מה היה בסופם? איך יכול להיות שאנחנו לא יודעים שמץ מכל אלה?

שלושה שברי מצבות

הדור שאיבד את משפחתו ואת כל עולמו בשואה, לא רצה ולא אהב לדבר. דור עצוב שאותו בני דורי זוכרים כצל עובר ברחובות העיר או בשבילי המושב והקיבוץ. היה בלתי אפשרי לדובב אותם. כשהעלו את עניין השואה בפניהם, הם נאטמו כשומרי סוד. ובכל זאת אני זוכר היטב. את הלחישה, "שקט, שששש", כמו זעקה קורעת לב, של אבא שלי בכל יום בשעת הצהריים, כשרכן על מכשיר הרדיו (פיליפס, שש מנורות, תוצרת 1944), מאזין לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים, תיבת דואר 92, ירושלים". אבא הצמיד את אוזנו לרדיו, ממש נגע בפיסת הבד והעץ, ואנחנו עצרנו את נשימתנו כדי לא להפריע ובעיקר כדי לא להחמיץ אף שם.

אבי נולד בסטניסלבוב, היום אוקראינה. לחזור לשם לא רצה מעולם, אבל הוא חי את העיר ויהודיה כאילו הגיע משם רק אתמול. לפני חמש שנים הצטרפתי לטיול של בן דודי ממיאמי שרצה ללמוד על שורשיו. נסענו במונית לסטניסלבוב, וכשכמעט הגענו הוא רכן לעברי ולחש, "תגיד, למה בעצם אנחנו נוסעים לשם?" אמרתי ששם מקור המשפחה. סיפרתי על הבית שהשאירו סבי וסבתי. על העיר. ראשו כמעט נגע בראשי במושב האחורי, כשאמר, "אבל אני זוכר שאבא שלי דיבר פעם דווקא על טלומץ'".

טלומץ'? והלא תמיד ידעתי על סטניסלבוב. עכשיו מה? נסענו אפוא לטלומץ', כ־100 קילומטר מסטניסלבוב. בעיר הזו לא נותר זכר מהחיים היהודיים שהתקיימו בה, אבל בן דודי התעקש לשמוע, לראות ולדעת הכל. אחרי כמה שעות חיפושים, מצאנו שלושה שברי מצבות של יהודים מוטלים בשדה, בצומת דרכים בכניסה לעיר. סבבנו בבתי העלמין המטופחים המקומיים והצצנו בשמות שעל המצבות, אבל לא היה זכר לשם יהודי.

כמה ימים מאוחר יותר חזרתי לארץ. בדרך נזכרתי פתאום בספר על טלומץ' שיש לנו בארון הספרים ברמת־גן. מה פתאום טלומץ'? למה דווקא את הספר הזה הוריש לי אבא? כתריסר משפחות "האבער" מופיעות בספר, אבל אף לא אחת קרובה אלינו. מה עושים? עם שובי, שאלתי שרידים מהתופת. אף אחד לא ידע.

זרם המכתבים פסק

מצרור מכתבים שנמצא בביתו אחרי מותו, ושתורגם לעברית על ידי אנשי בית לוחמי הגטאות (שלהם תודתנו), למדתי הרבה על חיי היום־יום בבית סבא — אבל משהו לא הסתדר. כל חיי שמעתי מאבא שסבא היה מעשירי העיר, בעל יערות ומחסן לבגדי איכרים. אבל במכתבים שנשלחו לאבי בשנים שלפני המלחמה מבקשת אחותו להציל את הבית ואת המשפחה ולשלוח כל פרוטה אפשרית. במכתב אחר, קורע לב, שנכתב בשנות ה־30, מספרת אחות אחרת איך בפורים הקודם עמדו יהודי העיר בתור מול בית סבא, כדי לקבל ממנו משלוח מנות, ואיך בפורים הנוכחי, עומד עכשיו סבא בעצמו בתור, כדי לקבל מאחרים משלוח מנות. מה קרה? האם סבא באמת היה גביר? האם פשטה המשפחה את הרגל?

לאחר מכן פסק זרם המכתבים ומידע אחר אין. לא איפה בדיוק חיה המשפחה ומה עלה בסופה, וגם לא מתי נכבש אבא בקסמו של המחנה הרוויזיוניסטי ומה חלם על פלשתינה ואיך הגיע ארצה. הוא אמר לי פעם שהגיע במסגרת נבחרת הפינג־פונג של המכבייה השניה, במחצית שנות ה־30, אבל רבקה, מהארכיונאיות של כל המכביות, בדקה ולא מצאה את שמו ברשומות. אז איך הגיע ומתי? מה עשה בשנותיו הראשונות בארץ? מכתבים מגלים שנע ונד בארץ. התגורר תקופה מסוימת בחיפה ועבר לתל־אביב. אבל איפה? ואיך הכיר את אמא? ממה התפרנסו? מי אתה, אבא שלי?

בני הדור של אבי שתקו כל ימיהם. אף הגה, ואנחנו לא העזנו לשאול. עכשיו כבר אין את מי לשאול את מה שלא שאלנו ותשובות כבר לא יהיו.