בבית העם שבמושב יש במה רחבה ומעליה סימנים של עמודי תאורה שפעם מישהו חשב שיפעלו. למעלה בתקרה מקום גדול למסך שיכול היה לרדת בדרמטיות, ומאחור דלתות קטנות שנועדו כנראה לשמש את חדרי השחקנים. מאז שנבנה משמש המקום להצגות מקומיות וטקסים. בשבתות הופך בית העם לבית כנסת ובימי האביב והקיץ החמים נודדים האנשים והטקסים לדשא ולרחבה שבחוץ. פעילות צנועה בהרבה מהרעיון המקורי. אני מניח שכך נראה גם מרכז קהילתי בכפר קטן בשווייץ או בצרפת. כמה הצגות לא יקרות, דיונים עקרוניים על פגעי הטבע והאדם, ואולי ערב בינגו מקומי עם קוקטיילים וקיטורים על פוליטיקה. הכל אותו דבר, חוץ מהמילים וההיסטוריה. בימים האלה שבין יום השואה ליום העצמאות מתרכזת בתוך בית העם תמצית הסיפור הישראלי. השירים, שמות הקורבנות והנופלים, המילים, הפחדים כולם.
ביום שלישי האחרון הופיע שם ד"ר אפרים זורוף, צייד הנאצים האחרון שנותר בעולם. הוא בא בזכות הבן שלו, שגר לידי, ובגלל התאריך. יום השואה מעורר מרבצם רגשות ותפקידים מסוימים בחברה הישראלית. כשסיים לדבר ישבנו אצלי לשתות תה צמחים ולדבר על יהודים.
הנוקמים והצייד
בסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, חיילים יהודים־אמריקאים מחסלים נאצים במסע נקמה פרטי. הסרט אמריקאי, אבל אין ביטוי טוב ממנו לרגש הישראלי כשמדובר בעיסוק בשואה. אי־אפשר לגדול במדינה ריבונית עם צבא חזק בלי לדמיין מה היה קורה אילו אפשר היה לחזור בזמן עם קסדה ואפוד ונשק, בעיקר לחזור עם המחשבה של אדם חופשי וריבון על חייו. אי־אפשר בלי לשאול על עוצמת ההתנגדות היהודית למכונת ההשמדה הנאצית.
את ההשראה קיבל הסרט משתי קבוצות שהסתובבו ברחבי אירופה ב־1945. האחת קבוצה של יוצאי הבריגדה היהודית — הנוקמים שחיסלו כמה עשרות נאצים שתפסו בדרך. השנייה — קבוצה של פרטיזנים יהודים עם תוכניות גדולות שנכשלו. המסע שזורוף מנהל מאז 1980 יעיל יותר משתי הקבוצות האלה, מציאותי יותר מהסרט, וכואב יותר דווקא בגלל הזמן שעבר. זורוף יודע שהעבודה שלו נכחדת. חמש שנים מהיום לא יהיה את מי לתפוס ועל מי לברר. שרידי הרוע הנאצי ייעלמו מהעולם, הטבע חזק מהנקמה, אחריהם ייעלמו הקורבנות ניצולי השואה. מה שיישאר הוא המאבק על הנרטיב. במזרח אירופה – בארצות הקומוניסטיות לשעבר — מגמדים את חלקם במנגנון ההשמדה, הופכים את הנאציזם לתופעה היסטורית שוות ערך לקומוניזם. ליטא כמשל. מדינה קטנה עם חטאים גדולים, אבל עם אצבע בעדנו באו"ם. זורוף מסתובב שם כתזכורת. הספר שלו על השתתפות בני המקום במנגנון ההשמדה הוא רב־מכר מקומי, אבל הפוך לפעמים לאינטרס של הדיפלומטיה הישראלית. במערב, לעומת זאת, המאבק במכחישי השואה הוכרע מבחינתו, אבל במקומו יש הכחשה של הציונות — הלאומיות היהודית. הקורבנות לשעבר הופכים לנאשמים דרך המתקפה על ישראל. האנטישמיות שמתגלה בשבוע האחרון במפלגת הלייבור הבריטית רק ניערה קצת את השמיכה המהודקת של התקינות הפוליטית.
אבל אני מתעניין בהווה. ההיסטוריה חיה ונושמת אצל זורוף, ולא רק אצלו. בעולם היהודי יש היום שני מעגלי זהות שלא קשורים לדת: ציונות וטראומת השואה. שני הלקחים המרכזיים מהשואה היו מדינה יהודית עם צבא חזק והצורך לתקן את העולם המקולקל. הציונות לקחה את הלקח הראשון. חלק מהיהודים בגולה לקחו את תיקון עולם. הסקרים מראים שככל שהזמן חולף, כך הצעירים באמריקה מרגישים נוח יותר עם הלקח האוניברסלי ופחות עם הלאומי. בשנה שבה יש בארה"ב יהודי שמתמודד לנשיאות בתוך המפלגה הדמוקרטית ולחיל האוויר מתמנה מפקד יהודי, ובבית הלבן חוגגים חנוכה ופסח — אצל חלק גדל והולך מהיהודים באמריקה ישראל היא כבר לא לקח אלא סימן שאלה. הנאצים לא הבחינו בין זרמים ביהדות, בין מתבוללים וחסידים. אחרי שייעלמו השרידים האחרונים לשואה — הטראומה המשותפת תתפוגג. כדי להתמודד עם זה צריך זורוף להפוך מצייד ללקט.
תיל ממעיד
השימוש בגרמניה הנאצית כמקור השוואה היסטורי הפך למסורת ישראלית חוצה מחנות פוליטיים. בשנת 2006 עמד בנימין נתניהו בעצרת הקהילות היהודיות בלוס־אנג'לס, ודיבר לראשונה על גרמניה של 1938 בהקשר האיראני. ב־2010 חזר על כך ביד ושם. הדוגמה הייתה מוחשית. איראן סכנה ברורה ומיידית. השואה בפתח. אויב נאצי חייבים להשמיד. זו הייתה רטוריקה. נתניהו כידוע לא השמיד את האיראנים. הוא כנראה לא חשב שהם איום קיומי נוסח הנאצים. ישראל היא מדינה ריבונית ולא שטעטעל באירופה של 1938.
אם נתניהו משתמש בגרמניה הנאצית כדי להמחיש סכנה מבחוץ, בשנים האחרונות הפכה ההשוואה הזו לתחביב של השמאל הקיצוני בישראל ובעולם כדי להמחיש סכנה דמיונית מבפנים. אמצעי לדה־לגיטימציה. רק השבוע דיבר ח"כ דב חנין על טיהור אתני בבקעה בהקשר של הריסת בתים. חנין איש משכיל, עם פוסט דוקטורט מאוקספורד וחובב טבע, ידע בדיוק מה הוא אומר על פעילות צה"ל והמינהל האזרחי. חברתו לסיעה חנין זועבי טוענת מעל כל במה אפשרית בעולם שהיחס לערביי ישראל מזכיר את גרמניה של 1938. לצידם כותבי טורים ואנשי רוח. מאמרים שמשווים את ישראל לגרמניה הנאצית מתפרסמים בעיתונים כמו הגרדיאן, הניו־יורק טיימס והארץ בעברית ובאנגלית. כל ויכוח על חקיקה או תקצוב הופך מיד לתזכורת לנאציזם.
אל תוך המלכודת הזאת נפל סגן הרמטכ"ל יאיר גולן. במונחים צבאיים, גולן דרך על תיל ממעיד. קראתי את נאומו. היה לו אומץ רב לדבר על בעיות שיש בחברה הישראלית. חלקן מגיעות לפתחו של צה"ל. אשרי אדם מפחד תמיד, נאמר בספר משלי. יש בחברה הישראלית מה לתקן וממה לחשוש. ההנהגה עליה דיבר גולן מפחדת להתעמת עם תופעות קשות. יש מתקפות על הממלכתיות וצה"ל. בעבר זה היה נחלתו של השמאל הקיצוני. היום גם מימין. יש תופעות של גזענות בשוליים. הרשתות החברתיות נותנות להן פתחון פה. יש קו קלוקס קלאן יהודי ורוצחים בודדים כמו בדומא או שורפי הנער אבו־ח'דיר שמכתימים מדינה שלמה. אלה תופעות שצריך להתמודד איתן באומץ, במיוחד במדינה שהוקמה על חזון חברת המופת של הרצל – אבל הן לא שונות ממחלות בכל דמוקרטיה אחרת בעולם.
כל אלה ראויים לדיון, אולי גם לנאום נוקב מצד סגן הרמטכ"ל, אבל הם לא הלקח מהשואה. אין קווי דמיון בין מה שהיה ערב השואה לבין תופעות השוליים הישראליות, ולא משנה איזה ויכוחים קשים מתנהלים פה על מוסר לחימה. גולן טעה בבחירת המילים ובתזמון. מותר למתוח עליו ביקורת בלי להיות חלק מהקמפיין המטורלל שמתנהל נגד קצינים בכירים בצה"ל. הדמוקרטיה בישראל חזקה למרות הטענות נגדה. צה"ל הוא הדוגמה הבולטת ביותר לכך כמעט בכל נושא ערכי. רוב הכוס מלאה והיא כוללת קצינים כמו יאיר גולן. זו בדיוק הסיבה לכך שישראל לא הייתה ולא תהיה גרמניה הנאצית 1938.¿
