לא צריך להיות פסיכולוג, בוודאי לא פסיכולוגית ילדים, כדי לנחש מה מרגיש נתניהו נוכח מאבק הבחירות בארצות־הברית. עמוק בליבו נתניהו היה רוצה להיות דונלד טראמפ – לשחות במיליארדי דולרים, להחזיק בבעלות על אחוזות גולף ברחבי העולם, לראות את שמו נישא על מגדלי דירות מפוארים, מלונות פאר, מוצרי אופנה, לתחזק את גבריותו בסדרה של דוגמניות צמרת, והעיקר, להגיד מה שבא לו, מתי שבא לו, איפה שבא לו.
בפנטזיות שלו הוא היה רוצה להיות דונלד טראמפ, אבל כראש ממשלת ישראל הוא צריך להעדיף את הילארי קלינטון בבית הלבן. קלינטון צפויה: נתניהו מכיר אותה על בורייה; נתניהו צפוי: קלינטון מכירה אותו על בוריו; המשחק ביניהם כמוהו כמשחק טניס בין ונוס לסרינה ויליאמס: יש מתח; אין הפתעות.
טראמפ בלתי צפוי. זה חלק מההסבר מדוע כל כך הרבה אמריקאים נמשכים אליו, ומדוע כל כך הרבה אמריקאים מצטמררים לנוכח האפשרות שהאיש הזה ישלוט במדינתם. טראמפ משחק על פי כללים אחרים.
"הם מאוד דומים", אמר לי אמריקאי שקנה התמחות לא מבוטלת בקריירה של שניהם. אמרתי לו שאני לא בטוח שהוא צודק, אבל ההשוואה מעניינת. הסוגיה הראשונה שעלתה על דעתי לגמרי שולית, אבל בולטת בשטח: שיער. שניהם מגלים רגישות מופלגת להידלדלות השיער על ראשם. האחד מתמודד עם הבעיה בעזרת רעמה בלונדינית שמרחפת מעל ראשו, נוגעת ולא נוגעת, כמו כיפה זהובה שנותנים לאורחים בבר־מצווה; האחר מושח את שערותיו בסגול. אם וכאשר טראמפ יארח את נתניהו בחדר הסגלגל, יהיה להם נושא טוב לסמול־טוק.
קראו עוד:
מאיר שלו על הטראמפיסטים של הפוליטיקה הישראלית
הפגישה הראשונה תהיה נהדרת. הם יתעלקו זה על זה כשני חברים מאותו הכפר, כשני buddies. אמריקה של נתניהו היא אותה אמריקה שמבלה את חופשותיה בבתי המלון של טראמפ, אותה אמריקה שעושה איתו עסקים. כאשר יגיעו לנושאים שעל סדר היום, ידבר נתניהו על איראן, וטראמפ יסכים איתו ויוסיף כהנה וכהנה, נתניהו ידבר על הטרור המוסלמי וטראמפ יסכים ויוסיף. "אני רוצה לפתוח במשא ומתן ביניכם לבין הפלסטינים", יאמר טראמפ. "אני גאון במשא ומתן". "נהדר", יאמר נתניהו. "אני בעד. גם אני מצטיין במשא ומתן".
הבעיה תצוץ בפגישה השנייה, כשיתברר שיש משא אבל אין מתן, והכל דיבורים. נתניהו יזכור שגם הפגישה הראשונה בינו לבין אובמה הייתה מצוינת: הכימיה זרמה כמים.
טראמפ בן 69, מבוגר מהילארי קלינטון בשנה אחת, ומנתניהו בשנתיים. הקריירה העסקית שלו, כמו הקריירה הפוליטית של נתניהו, ידעה עליות תלולות ותבוסות קשות. למרות שטראמפ ירש את הונו הבסיסי מאביו, הוא יכול לומר בצדק שאת מה שיש לו, השיג במו ידיו. נתניהו יכול לומר היום דבר דומה על עצמו, למרות שאת ההון הפוליטי הבסיסי שלו בנה על מורשת אחיו.
קשה לייחס לטראמפ השקפת עולם מסודרת. במהלך השנים הוא תרם כספים, העניק שירותים וקשר כתרים לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל, מהשמרנים ומהליברלים, מהרפובליקנים ומהדמוקרטים. הילארי קלינטון הייתה אחת מהם. בנושאים פנימיים רגישים הוא הביע דעות שונות וסותרות, על פי מה שחשב שמועיל לעסקיו באותו זמן. התקשורת האמריקאית משקיעה בחודשים האחרונים מאמץ גדול בניסיון לתאר השקפת עולם שאפשר לקרוא לה "טראמפיזם". ההצלחה קטנה.
ייתכן שבמקרה הזה הסגנון הוא המהות. לטראמפ יש המון סגנון. ההתבטאויות שלו במהלך הקמפיין יצרו סטנדרטים חדשים באמנות העלבון הפוליטי. טראמפ העליב במילים קשות, נמוכות, את כל המגזרים שהרפובליקנים זקוקים נואשות לקולותיהם בנובמבר: מקסיקנים, לטינים, נשים, שחורים. בדרך העליב את הממסד המפלגתי שאמור להתגייס למענו וכן שורה של מדינות זרות, בעלות ברית. הכינויים שהדביק ליריביו היו נמוכים מעשב: את מרקו רוביו חזר וכינה "הקטן" בגלל ממדי גופו, את ג'ב בוש כינה בבוז "אנרגיה נמוכה", טד קרוז היה "השקרן", והילארי קלינטון "הנוכלת", "המותשת", "הנבגדת", "חסרת הכישורים". הוא חיווה את דעתו השלילית על יופיין של קרלי פיורינה, הילארי קלינטון והיידי קרוז, אשתו של המתחרה הראשי שלו, ותלה את שאלותיה הקשות של שדרנית הטלוויזיה מייגן קלי בתקופת המחזור שלה.
הוא ציפצף על הטעם הטוב, על התקינות הפוליטית, על האמת. העיקר שזה נדבק.
נתניהו לא ירד למקומות האלה. הוא יכול להשפיל אנשים, בעיקר את האנשים שעובדים בשבילו, אבל שמות גנאי אינם חלק מארגז הכלים הפוליטי שלו.
טראמפ קילל וביזה, ובניגוד לכל ההערכות, הצליח. מתברר שידע על ציבור הבוחרים הרפובליקני מה שכל היועצים האסטרטגיים, הסוקרים, הפרשנים, לא ידעו ולא הבינו. זאת הנקודה המשמעותית הראשונה שמחברת בין טראמפ לנתניהו: היכולת להבין את המצוקות, הפחדים, השנאות של חלקים בציבור הבוחרים, ולספק להם אויבים שהם ירצו לצאת נגדם ודמות שיוכלו להתאגד סביבה. טראמפ מגיע לזה בעיקר בתחושת בטן, בחושים מחודדים של כוכב ריאליטי; נתניהו, בניתוח שקדני של סקרי עומק.
המצוקה אינה מצוקתם: היא חיים של אחרים. אף על פי כן הם מפליאים לנגן עליה ולעשות בה שימוש ציני ומניפולטיבי.
טראמפ הרפתקן, אמר לי השבוע אחד מיועציו לשעבר. כך מצא את עצמו ארבע פעמים על סף פשיטת רגל. נתניהו חששן. אבל שניהם מבינים, כל אחד בדרכו, שקהל הבוחרים שלהם, ה"בייס", זקוק לזריקות מרץ דומות. טראמפ הבטיח להם לבנות חומה מאוקיינוס לאוקיינוס, לבטל הלכה למעשה את הגלובליזציה, להפציץ עד היסוד את איראן, לענות אסירים, לסגור את שערי אמריקה לכל המוסלמים, להגדיל את תקציב הביטחון ולהקטין אותו. נתניהו איים עליהם בפצצה איראנית ובהשתלטות עוינת של ערביי ישראל. השאלה מה יעשו בהכרזות המפוצצות האלה יום לאחר הבחירות, לא הטרידה אותם. הבוחרים לא ימהרו לבקש מהם לפרוע את החוב: הם יהיו עסוקים מדי בחגיגות הניצחון.
זוהי נקודת הדמיון השנייה: הפער בין הרטוריקה לבין המעשה. טראמפ לא כיהן עד היום בשום משרה ציבורית. הוא לא נבחן בקבלת החלטות ברמה הלאומית והגלובאלית. אבל מה שעשה עד היום מלמד שאצלו רטוריקה לחוד ופרקטיקה לחוד. הרטוריקה מתלהמת; הפרקטיקה מחושבת. כמו נתניהו, הוא לא שש אלי הדק.
חצי נחמה
רוב מכריע של האינטלקטואלים השמרנים מתעב את טראמפ. יש ביניהם כאלה שבעקבות הניצחון שלו באינדיאנה השבוע, וההבנה שלא ניתן יותר לעצור אותו, קרעו או שרפו את כרטיסי הבוחר שלהם. הם יתמקדו בתמיכה במועמדים מקומיים או יישבו בבית או יצביעו בעד קלינטון, שנואת נפשם.
בודדים יתמכו בו. אחד מהם, יועץ אסטרטגי מוכר, פגשתי לפני ימים אחדים. התמיכה שלו בטראמפ נולדה מגעגועיו לרונלד רייגן, שהיה נשיא מ־1981 ל־1989. טראמפ, כמו רייגן, לא יתעסק בפרטים, אמר. הוא יקבע מדיניות וילך לשחק גולף. את ההחלטות שיקבל הוא לא יפתח למשא ומתן. My way or the highway, מכנים את שיטת המנהיגות הזאת: או הדרך שלי או הביתה.
מה יעשה טראמפ כאשר נתניהו יתחיל להתמקח איתו, שאלתי.
הוא ינתק מגע, אמר.
נתניהו לא יאהב, הוא לא יוכל לאהוב, מדיניות חוץ אמריקאית שממוקדת באינטרס האמריקאי המיידי ומצפצפת על שאר העולם. הוא לא אהב את זה אצל אובמה ולא יאהב את זה אצל טראמפ. הוא יעדיף את המדיניות של קלינטון, שממוקמת, בכל מה שנוגע למדיניות חוץ, ימינה מטראמפ ומאובמה.
זה נכון, אמר לי התומך של טראמפ. אבל יש לי חצי נחמה בשבילך: בתקופת כהונתו לא תצטרכו לדאוג בשל החלטות של גופים בינלאומיים. טראמפ יטיל וטו על כל החלטה של מועצת הביטחון. זה יגרום לו הנאה גדולה, בלי קשר לישראל. גם הפרות של זכויות אדם, שהטרידו את הממשל בתקופת אובמה, לא יטרידו אותו. טראמפ אמר השבוע בראיון ל"דיילי מייל" הבריטי שהוא תומך בבנייה בהתנחלויות. מצד אחד, ב־50 שנות שטחים לא היה מועמד לנשיאות שהשמיע הצהרה כזאת. מצד שני, אין לו מושג על מה מדובר.
החכמים ביותר
לאחר הניצחון המכריע שלו באינדיאנה השבוע שלח טראמפ מסר מפייס ליו"ר המפלגה הרפובליקנית, ריינס פריבוס: "בהתחלה היו לך 17 אגואים לטפל בהם; עכשיו יש לך רק אחד". אגו הוא הנקודה השלישית שמחברת בין נתניהו לטראמפ. הם ואפסם עוד. הם החכמים ביותר, המוכשרים ביותר, המצליחים ביותר, הם וילדיהם. העולם סובב סביבם. אם טראמפ ייבחר לנשיא, ההתנהגות הנרקיסיסטית שלו תשתלב בציפיות של הציבור.
האמריקאים בוחרים כל ארבע שנים במשפחת מלוכה. משפחת טראמפ לדורותיה, כולל הבת איוונקה שהתגיירה, מתאימה למודל. מצבו של נתניהו מורכב יותר: שני הנשיאים האמריקאים שעבדו מולו, קלינטון ואובמה (ובתקופה מוקדמת יותר, בוש האב), ראו ביומרה שלו חוצפה. בא מנהיג של מדינה קטנה שסמוכה על שולחנה של אמריקה, ומעז ללמד את הנשיא שלה מה טוב בשבילו, מפעיל נגדו את הקונגרס, מסית נגדו את דעת הקהל.
המשגה הגדול היה הנאום בבתי הקונגרס נגד ההסכם עם איראן. כל תומך ישראל בוושינגטון, כולל ראשי הלובי היהודי, מבין את זה היום. הנאום, שאורגן מאחורי גבו של אובמה, גם מאחורי גבם של אנשי הלובי, לא מנע את ההסכם עם איראן אבל חיבל קשות בתמיכה הדו־מפלגתית בישראל. את המחיר משלמת עכשיו ישראל, בקרב שלא נגמר על הסיוע הביטחוני לעשר השנים הקרובות. יאמרו המומחים מה שיגידו על פרטי ההסכם, שני דברים ברורים: הראשון, ערב ההסכם עם איראן אובמה היה מוכן לתת הרבה יותר, אבל נתניהו הימר על פיצוץ ההסכם בקונגרס וסירב; השני, אם יחכה לטראמפ או לקלינטון, הוא יקבל פחות.
נעלי גולדה
"היא רוצה להיות גולדה מאיר", אמר סגן הנשיא ג'ו ביידן על הילארי קלינטון. הוא לא התכוון להחמיא. קלינטון התיישבה על תקן הסבתא. כשם שנשים ישראליות לא ראו בבחירת גולדה הישג במאבק לשוויון מגדרי, כך נשים אמריקאיות לא רואות בבחירת הילארי קלינטון הישג במאבקן – בעיקר לא נשים צעירות. ייתכן שתקרת הזכוכית בבית הלבן לא מעניינת אותן; ייתכן שנוכחו לדעת שבחירתו של נשיא שחור לא הועילה למאבק לשוויון. להפך: היא הציתה את הגזענות מחדש.
וייתכן שעייפו מקלינטון. 25 שנים נמצאים הילארי וביל קלינטון בזירה הלאומית. בשנים האלה הם העמיסו על עצמם מטען כבד של פרשיות, קבלת כספים מגורמים שנואים, חשדות בשחיתות, חשדות בעבירות ביטחון, נהנתנות, פשרנות. כשקלינטון התמודדה מול אובמה לפני שמונה שנים, היא נחשבה לפורצת דרך. לא עוד.
ההפסד שלה באינדיאנה השבוע לא ימנע ממנה את המינוי, אבל יביא אותה אל ההתמודדות מול טראמפ כשהיא מדממת. ז'בוטינסקי כתב פעם שורת נקמה נגד מפא"י: "עוד שלם נשלם לך, קין, את נשמות צעיריך ניטול". ברני סאנדרס, יהודי נרגן, מאלה שמחזיקים אנשים בכוח בכפתור חולצתם, עשה בדיוק את זה: הוא נטל את נשמות הצעירים והצעירות. הם יצביעו בעדו בהתלהבות, בהערצת נעורים, עד לוועידה בפילדלפיה. אם יצביעו בעד קלינטון בבחירות הכלליות, זה יהיה רק משום שטראמפ מתועב בעיניהם יותר.
אם קלינטון תיבחר לנשיאה, היא תרצה לפתוח דף חדש עם נתניהו. זה מה שפוליטיקאים מקצועיים עושים: פותחים דפים. נתניהו ישתף פעולה. אחר כך יתחילו האי־הבנות. קלינטון תשתדל להתרחק מהמיטה החולה שהסכסוך מציע לה. היא הייתה שם בעבר, וברחה. ספר מצוין שיצא לאחרונה על יחסי קלינטון־אובמה, "אלטר אגו" מאת מארק לנדלר, כתב "ניו־יורק טיימס" בבית הלבן, מתאר את השיחות בין קלינטון לנתניהו כהתנסות אומללה. קלינטון נלכדה במשולש ברמודה, בין הלחץ של הבית הלבן, תרגילי ההשהיה של נתניהו והשאיפות הפוליטיות שלה. באחת ההתדיינויות המרתוניות על הקפאת הבנייה בהתנחלויות היא כל כך נלחצה, שהתחילה לדפוק את שפופרת הטלפון במצח שלה.
הנשיאה קלינטון תשמור את המצח שלה להזדמנויות אחרות.
סוף הדרך
רוקוויל היא עיירת שינה בדרום מדינת מרילנד, חלק מהמטרופולין של וושינגטון רבתי. רוב התושבים מתפרנסים, במישרין או בעקיפין, מהממשל הפדרלי – העשירים בווילות הענקיות שלהם, סמוך לגבול העיר, העניים במתחמי מגורים שפוזרו לאורך הכבישים הבינעירוניים כמו אבקת סוכר על עוגה, כמו פרג על חלה לשבת.
ערב הבחירות המקדימות במרילנד, בשבוע שעבר, הגיע ג'ון קייסיק לאסיפת בחירות ברוקוויל. קייסיק, 64, זה חמש שנים מושל מדינת אוהיו, נכנס למרוץ כשבכיסו שני יתרונות ברורים: האחד, הוא מושל פופולרי של אחת משלוש מדינות המפתח שאמורות להכריע בהתמודדות צמודה (שתי האחרות הן פלורידה ופנסילבניה); האחר, הוא רפובליקני מתון, מקובל על הממסד המפלגתי ועל התקשורת. מועמד מסוגו יכול לבצע את תנועת הריקוד המסורתית בפוליטיקה האמריקאית, לעבור מהקצה אל המרכז ולנצח בבחירות.
הבעיה היא שבעונת הבחירות הנוכחית אין משמעות לחישובים הפוליטיים המקובלים ואין משמעות למסורת – לפחות לא במפלגה הרפובליקנית. מתינות היא חטא, נימוס הוא צביעות, חיבור לממסד הוא פשע. 16 פתחו במרוץ: אלה שנחשבו למובילים הובסו ונשרו, ונותרו שלושה - קייסיק, שמדדה אחר טד קרוז, שמזדחל בקושי אחר דונלד טראמפ. קייסיק הודה השבוע בגלוי שהתלבט בוקר אחד בינו לבין עצמו אם לא הגיע הזמן לסגור את הבאסטה. הוא החליט להמשיך בינתיים, בתקווה לנס.
אסיפת הבחירות של קייסיק מתקיימת במתנ"ס בקצה העיירה, מרחק נסיעה של עשר דקות מהתחנה האחרונה של המטרו. עמודי הכדורסל באולם קופלו זמנית; על רצפת הפרקט סודרו כיסאות. הקהל, כ־250 נפש, כולו לבן ורובו קשיש. ההיספאנים שמתגוררים בשיכון ממול לא טרחו להגיע.
קייסיק, גבר מגודל, רחב־כתפיים, נטול צוואר ונטול כריזמה, מסיר את מקטורן חליפת העסקים שלו. זאת דרכו לרדת אל העם. חמוש במיקרופון ובבקבוק מים הוא מתייצב לפני דגל ענק של אמריקה. "אתם יודעים בכמה אסיפות הופעתי עד היום?" הוא שואל והשיב: "ב־200 אסיפות. ואני אמשיך להופיע!"
הקהל מוחא כפיים בנימוס.
חצי שעה הוא מפרט את הישגיו באוהיו ואחר כך מבקש מהקהל להציג לו שאלות. אישה שאלה מדוע הוא נמנע מלאמץ את הסגנון התוקפני של יריביו. זאת הייתה הרמה להנחתה. "ככה זה", השיב. "אנשים נמשכים לשלילה: כך אלוהים ברא אותנו; זה הטבע האנושי. לא מוכנים לשמוע קול חיובי".
אבל החיים, אמר, הם סיפור אחר. "אנשים לא רוצים לחיות את חייהם בדרך השלילית הזאת.
"בשבילי יש משהו שהוא יותר חשוב מאשר לנצח: "אני לא מוכן לגרום לילדים שלי להתבייש בי. אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב – אני לא ארד לרמה של יריביי".
הקהל התאכזב. הוא בא לראות מנצח, לא מפסידן עם תירוץ. בהשראת האמירה הישנה של טולסטוי, אפשר לומר על קייסיק שכל המפסידים הפוליטיים דומים, אבל כל אחד מהם פתטי בדרך אחרת.
איך התרשמתם, שאלתי זוג מבוגר ביציאה מהאולם. "בהופעה הקודמת שלו הוא היה הרבה יותר מוצלח", אמר הגבר.
למחרת התקיימו הבחירות במרילנד. קייסיק זכה ב־23.9 אחוז מהקולות, מקום שני במדינה שהוא היה חייב לנצח בה. טארמפ זכה במקום הראשון, עם 56.6 אחוז מהקולות.
מסע הבחירות של קייסיק הסתיים השבוע, לאחר שהגיע למקום השלישי, האחרון, באינדיאנה. בהתחלה הודיע שהוא ממשיך; נדרשו לו שעות אחדות כדי להבין שהאוויר נגמר, גם הכסף. הודעת הפרישה שלו טבעה בידיעות על ניצחונו של טראמפ. ¿
