לפני כארבע שנים, ימים ספורים לאחר מות אבי, הוזמנתי על ידי "יד ושם" לדבר באירוע שהשתתפו בו חברי המטכ"ל. את המפגש פתח בנאום מרגש הרמטכ"ל דאז, בני גנץ. גנץ סיפר שאמו היא ניצולת שואה ושמיד כשנכנס לתפקיד תלה על קיר לשכתו את תמונת מטוסי האף־15 הישראליים טסים מעל שערי מחנה אושוויץ, כדי שלקח השואה לא יישכח ויעמוד תמיד לנגד עיניו.

כשהגיע תורי לדבר אמרתי לרמטכ"ל שגם אני בן לניצולי שואה, ושיש לי צורך לומר שמאירוע נורא ולא אנושי שכזה ניתן לחלץ יותר מלקח אחד. ושלצד תמונת מטוסי האף־15, המזכירה לנו כמה חשובים חוסנו ויכולת עמידתו של העם היהודי מול אויביו, אפשר לתלות גם תמונות נוספות, כמו, למשל, זאת של הילד היהודי עונד הטלאי הצהוב ומרים את ידיו באימה בגטו ורשה, אותו הגטו שבו גדלה אמי, ולזכור שהשואה היא גם תמרור אזהרה המזכיר לנו כמה מהר יכולה חברה לאבד את אנושיותה. "אבי ז"ל", אמרתי באותו אירוע, "הסביר לי, עוד כשהייתי ילד, שמשפחתנו ועמנו הקריבו קורבן איום ובלתי נתפס, ושהדרך היחידה לכבד את קורבנם היא לנסות ללמוד מאותה טרגדיה כמה שיותר".

לפני יומיים, בערב יום השואה, דיבר סגן הרמטכ"ל יאיר גולן על הלקחים שאותם הסיק כאדם וכמפקד מזיכרון השואה. הוא ציין כי עם אשר חווה על בשרו את הסכנות הטמונות בהידרדרות מוסרית (שהתחילה, אגב, גם בגרמניה מהשוליים) חייב להיות זהיר, קשוב וביקורתי כדי לכבד את עברו ולהבטיח את עתידו. דבריו זכו מיד לתגובה נוזפת. העובדה שאלוף גולן זיהה בחברה הישראלית "ניצני הרס עצמי בדרך להידרדרות מוסרית" הקימה עליו רבים, ובראשם שר החינוך נפתלי בנט, שמיהר לחנך גם את האלוף הסורר. "סגן הרמטכ"ל שגה", צייץ השר, "ועליו לתקן מיד".

בשנים האחרונות הצליחו בנט וחבריו המתנחלים לנכס לעצמם לא רק אדמות אלא גם ערכים שהיו שייכים, עד לא מזמן, לכולנו. יהדות, נאמנות, אהבת העם והמדינה כבר רשומים בטאבו על שמו של מחנה בנט, כמו גם תוכנית הלימודים באזרחות ובתנ"ך בבתי־הספר הממלכתיים (תוכניות הלימודים בממלכתיים־דתיים ממילא היו תמיד שלהם).

כבן לניצולי שואה ברצוני לבקש מכבוד השר שלפחות את זכר השואה ולקחיו ישאיר לכולנו, ולא ינסה להדיר גם ממנו את רגליהם של אלה אשר דעתם שונה מדעתו.

קראו עוד על הסערה בעקבות נאומו של סגן הרמטכ"ל

קראו עוד: