הפרופסור המבריק למינהל עסקים בועז רונן נהג להרים את ידיו לצדדים ב”תנוחת העץ הבוכה”, כפי שהגדיר אותה, ולומר לנו, הסטודנטים המרותקים שלו, “מה אפשר לעשות?” את המילים הללו הוא ביטא בלעג, כחיקוי למנהלי חברות שפגש. אז היה מתאר ‏את שלל התירוצים שלהם לכישלון עסקי, אוסף של “כוחות עליונים” שהאשימו המנהלים בכישלון. השורה התחתונה הייתה זהה אצל כולם - זו לא אשמתנו, אלה התנאים האובייקטיביים.

הפרופסור התמחה בזיהוי צווארי בקבוק במפעלים ובשחרורם. “אפשר לעשות יותר עם מה שיש”, נהג לומר. גם בעיות מורכבות אפשר לפתור, זה כמו לשחרר סתימות בצנרת. וגם אם אין פתרון של 100% זה לא נורא, גם 70% או 80% יותר טוב מכלום. ‏המדינה אינה מפעל, אבל העיקרון זהה. צוואר הבקבוק הלאומי והאיום העיקרי על עתידנו הוא אותו סיפור שחוק ומדמם עם הפלסטינים.

אינני נכנס כרגע לשאלות של מוסר, מפני שיש להן פנים לכאן ולכאן. די אם נאמר שאנחנו חיים כאן בזכות זה שניצחנו, ואילו הם חיים כאן בזכות זה שאנחנו יותר מוסריים מהם בשבע דרגות. אם הם היו מנצחים, לא היה נשאר פה אף אחד מאיתנו. וכשחירויות מסוימות של צד אחד עומדות מול זכות החיים של צד אחר, התשובה מורכבת.

שלושה עקרונות חייבים להנחות אותנו בפתיחת צוואר הבקבוק הלאומי:

1. אסור לסכן את חיינו: אין דין הגדה כדין עזה, ולא נוכל ‏לעוזבה כליל.

2. לא למדינה דו־לאומית: זה כמו מילקי עם סרדינים בשמן, ביצת עין עם שוקולד, מכונית של עבריין עם מטען מוצמד - כל זה לא הולך טוב יחד, מקסימום מתקדם קצת ואז מתפוצץ.

3. לא אפרטהייד: זה ממש לא אנחנו. זה קצת כמו הטרדות מיניות, זה היה דוחה ומאוס עוד לפני החוק אבל עכשיו גם הולכים על זה לכלא. במאה הקודמת אפרטהייד עוד סחב איכשהו, אבל זה נגמר וטוב שנגמר. אסור ואי־אפשר שיחזור.

‏תמים וגולם הם קרובי משפחה ומתגוררים בסמיכות. את מי שחושב שאפשר להגיע להסכם כולל וסופי עם הפלסטינים, יש לסווג בלפחות אחד מהתארים הללו. באותה קטגוריה ניתן למנות גם את מי שאומר “אף שאין סיכוי, חובתנו להמשיך ולנסות להגיע..”. מה הטעם ללכת לשום מקום? גם מי שאומר “נסכים למדינה פלסטינית אבל רק בתנאי כזה וכזה”, בעצם אומר קיבעון. אלא שה”קיבעון” אינו באמת קבוע, הוא מביא אותנו לסעיפים 2 ו־3 לעיל, ולבסוף גם לסעיף 1.

צריך משהו אחר‏, זה לא יהיה 100% כי אין פתרון מושלם, אבל זה יהיה יותר טוב ממה שיש. “האויב של הטוב הוא הטוב מאוד” נהג הפרופסור לומר. אבל “טוב” זה בהחלט מספיק טוב.

‏השותפים שלנו לפתרון הם האמריקאים ומדינות ידידות נוספות, ולא הפלסטינים שרמאותם אומנותם. הם לא רוצים מדינה נחשלת משלהם אלא להתערבב עם זו המוצלחת שלנו. צריך להכריז עליהם כעל מדינה בגבולות זמניים. מדינה שאיתה יש לנו מחלוקת טריטוריאלית. ועל כל שאר הבעיות נדון בהמשך במועדון לחבר, אחרי שקברנו את האמ־אמא של הבעיות שלנו. ואם הפלסטינים לא יסכימו שתהיה להם מדינה כבר עכשיו, ייחשף לעיני כל פרצופם האמיתי. ˆ