מפעם לפעם אני מזדמן ללשכה של אלוף בצה"ל. על הקיר המכובד ביותר בלשכה תלוי התצלום האיקוני מאושוויץ: פסי הרכבת, חומת הלבנים האדומה של בירקנאו, ומלמעלה, על רקע שמיים אפורים, שלושה מטוסי אף־15 של חיל האוויר. אני נשבע לעצמי לשתוק הפעם, אבל לא מצליח להתאפק. מה זה אומר, אני שואל את האלוף המסכן, שבסך הכל רצה לשאול אותי מה אני מעדיף, שחור או נס. אנחנו פותחים בשיחה מביכה על צה"ל, השואה וטווח הטיסה המרשים של מטוסי אף־15. המטוסים עברו מעל אושוויץ בספטמבר 2003, בזמן שבמחנה למטה התקיים טקס בהשתתפות מפקד החיל. "זה מעשה ילדותי, רדוד, מיותר", מחה חוקר השואה יהודה באואר. "בבית קברות בוכים, לא מקיימים טיסות ראווה". בצה"ל ציפצפו: האלופים רצו תמונת ניצחון, ותמונת ניצחון הם קיבלו – ניצחון פיקטיבי. זאת הייתה, אגב, תמונת הניצחון האחרונה שצה"ל הנפיק לנו.
במטה הכללי הנוכחי, המטכ"ל של איזנקוט, יושבים אנשים רציניים מאוד, אנשים טובים. הרקורד הצבאי של רובם מרשים, ומעיד גם על אומץ לב ומסירות נפש וגם על חשיבה אסטרטגית ויכולת פיקודית. האלוף יאיר גולן הוא אחד הקצינים הבולטים בחבורה האיכותית הזאת. יש לו ידע רב ועניין רב בהיסטוריה. הנאום שנשא בטקס יום השואה במשואה, אתר ההנצחה בקיבוץ תל יצחק, היה ניסיון רציני, מרשים, אמיץ מאוד, להתמודד עם לקחי השואה.
כולם, מנתניהו ומטה, נזפו אחר כך באלוף גולן בגלל המקום והעיתוי. בעיניי, המקום והעיתוי היו בסדר גמור. הבעיה הייתה במדים. אני לא מבין מדוע אלוף בצה"ל צריך לנאום בטקס שאין לו שום שייכות לצבא. צה"ל צריך לעסוק בביטחון, במובן העמוק ביותר והרחב ביותר. בחברה הישראלית זהו נושא שאין חשוב ממנו, נושא דומיננטי. הוא משתרע מהקיטבג בחמ"ל בעין זיתים עד מפעל הטקסטיל בדימונה, מהחייל היורה בחברון עד מערכת היחסים הביטחונית עם ארצות־הברית, מהמנהרות בעזה ועד הדקירות בצומת הגוש, מהמאחזים הבלתי חוקיים בעמק שילה עד דאעש ואיראן. כל מה שיש לרמטכ"ל או לסגנו לומר על הנושאים האלה, חשוב וראוי ומעניין. את תקנתה של החברה הישראלית, את ערכי הדת והמוסר שלה, בכלל זה גם את לקחיה מהשואה, מוטב שישאירו לאזרחים.
כאשר במהלך מבצע צוק איתן קרא מח"ט גבעתי עופר וינטר לחייליו להילחם בשם ה' צבאות, רבים וטובים נזעקו. וינטר התבלבל: הוא לא הבין מי שלח אותו למשימה ומאיזה מקור הוא שואב את פקודותיו. הוא לא היה היחיד שהתבלבל. ייתכן שבעוד עשר שנים פני המטכ"ל כולו יהיו כפני וינטר. צריך להקדים תרופה למכה.
אם אינני טועה, זאת בדיוק הגישה שביקש גדי איזנקוט להנהיג כאשר התמנה לרמטכ"ל: צה"ל צריך לעסוק בביטחון, לא בשלל משימות אזרחיות שלא נוגעות לסדר היום שלו. צה"ל צריך להיות צבא של כולם, לא של קומץ רבנים משיחיים, שליחיה של מפלגת הבית היהודי.
הימין ההתנחלותי עוקב אחרי התהליך הזה בחשדנות. אין פלא שאנשיו קפצו על הנאום של גולן כמוצאי שלל רב. בנט תקף מאחור, וחבורת עיתונאי הטוויטר של הימין נדחפה קדימה. אחד מהם, נאור במיוחד, צייץ שהאלוף גולן צריך להיות סגן רמטכ"ל בוורמאכט. לא פחות מזה.
למען הצייצן הזה ולמען אחרים, ראוי לחזור על מקצת הדברים. "בעיניי", אמר גולן, "השואה חייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם, גם כשאדם זה הוא אנו עצמנו. היא צריכה להביא אותנו להרהורים בדבר אחריותה של מנהיגות ואיכותה של חברה, והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה ובאלה שדומים להם.
"כי אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו, היום, ב־2016. הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר, לעורר חרדות ולהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות".
והוא פירט: ניצנים של חוסר סובלנות, אלימות, הרס עצמי, הידרדרות מוסרית, חריגות בשימוש בנשק, פגיעה בטוהר הנשק. "גאוותו של צה"ל נסובה תמיד סביב יכולתנו לחקור אירועים קשים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ וליטול אחריות מלאה על הטוב אך גם על הרע והפסול. לא הצטדקנו, לא כיסינו, לא טייחנו, לא קרצנו עין, לא פלבלנו עינינו למרום, לא תירצנו... אנו מאמינים בצדקת דרכנו, אך לא כל דבר שאנו עושים צודק".
הקורבן הראשון
שאלתי פעם את אמנון ליפקין־שחק, מטובי הרמטכ"לים שהיו לצה"ל ומההגונים ביניהם, מדוע פניו עגומות כל כך. "זה תלוי לאן אני פונה כשאני יוצא מהבית בבוקר", השיב. "ימינה או שמאלה". ליפקין־שחק התגורר בתקופה ההיא ביישוב רעות, סמוך לכביש 443. כשנסע לירושלים, לישיבות הממשלה, פנה ימינה; כשנסע לתל־אביב, למטכ"ל ולסיורים בצבא, פנה שמאלה. המגע עם הפוליטיקאים העלה לו את הסעיף.
מתח בין פוליטיקאים לגנרלים קיים במדינה מיומה הראשון. בגדול, זאת תופעה חיובית, דרך לריסון הדדי וערובה לשמירת הדמוקרטיה. המשגים הצבאיים הגדולים ביותר התרחשו כאשר ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היו בראש אחד, בקונספציה אחת. ראו מחדל יום הכיפורים; ראו ההרפתקה הכושלת בלבנון, ב־1982.
היו עימותים דרמטיים בין הדרג המדיני לצבאי, כמו ביציאה של אלופי המטכ"ל נגד בן־גוריון בעיצומה של מלחמת העצמאות, או במרד של האלופים באשכול ערב ששת הימים, או בהתנגדות הקולקטיבית של ראשי זרועות הביטחון להתקפה אווירית על איראן; היו ויכוחים מרים במטבחון במהלך מבצע עופרת יצוקה, והיו עימותים אישיים קשים, כמו העימות בין ברק לאשכנזי ובין לבון לדיין. מה שיוצא דופן בתקופה הנוכחית הוא ההשתלטות של הצבע הפוליטי: אין מקום יותר למה שפעם קראנו ממלכתיות; כל דעה שלא נוחה למישהו בימין, מתויגת מיד כמזימה שמאלנית. הימין החדש, השולט, כורע תחת עומס הפרנויה. הוא מתקשה להסתגל לעובדה שהשמאל לא פעיל יותר: אולי מת, אולי רק יצא לחל"ת. בכל מקרה, הוא לא בסביבה; גם התקשורת כבר לא מה שהייתה. לא נותר לו אלא לתלות את מצוקותיו באלופי המטכ"ל.
דוגמה אחת היא ההבטחה שנתן, אם נתן, נתניהו לסגן נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן, לצמצם למינימום את פעילות צה"ל בשטחי הרשות הפלסטינית. נתניהו ויעלון מכחישים; השרים לא מאמינים להם, אבל לא נוח להם לתקוף את נתניהו אישית. הם יוצרים רושם כאילו מדובר בהחלטות שמקבל צה"ל מאחורי גבו של ראש הממשלה.
דוגמה שנייה היא אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. צה"ל פעל בפרשה הזאת כנדרש: החייל נעצר כחוק והואשם כחוק. כל מהלך אחר היה יוצר אנרכיה בשטח בתקופה רגישה מבחינה ביטחונית. השר יעלון נסחף כאשר תיאר במילים חורצות דין את מעשיו של החייל, אבל הוא חטא רק בבחירה גרועה של מילים: על העובדות בפרשה הזאת לא הייתה ואין בינתיים מחלוקת.
מה שלא הפריע לשרים בממשלה להריח לאן נושבת הרוח ברחוב, ולהתייצב מאחורי מעשהו של החייל. את ההתנהגות של הצבא הציגו כתבוסתנות, כהתרפסות לגויים, ככניעה לשונאי ישראל. בלי שדיברתי עם האלוף גולן, אני יכול לנחש שלזה בדיוק התכוון כאשר דיבר על "התבהמות, התקרנפות והתחסדות". אלופי המטכ"ל מצאו את עצמם בסיפור הזה על תקן המבוגר האחראי, מול מערכת פוליטית צינית ופופוליסטית ומול רחוב מוסת. לא נוח, לא מגניב, להיות פתאום מחוץ לקונצנזוס. מעצבן עוד יותר להיזרק מחוץ לקונצנזוס כעונש על ששמרת על החוק.
דוגמה שלישית היא החזרת הגופות. בצבא משוכנעים שאי־החזרת גופות של מחבלים מזמינה טרור, לכן מוטב להחזיר. שרים בממשלה שומעים את קולות הבוחרים שמבקשים נקם, ומתארים כל גופה מוחזרת כפרס לטרור.
הבעיה מתחילה בנתניהו. כמאמר האמריקאים, הוא מדבר משני קצות הפה: יוצא להגנת החייל היורה, ואחר כך מבקש להרגיע; יוצא נגד האלוף גולן, מלבה את האש מחדש, ומיד אחר כך מבקש לפתוח דף חדש ולוחץ את ידו של האלוף, אבל מוודא קודם שהמעמד לא יצולם; מודיע שלא יחזיר גופות, ואחר כך מפיל את התיק על שר הביטחון.
יעלון הוא הקורבן הראשון של המשחק הזה. כאשר היה ראש אמ"ן, הוא כיהן תחת ממשלת שמאל. הוא השתכנע שהממונים עליו – רבין ואחר כך פרס – מורחים אותו. נדמה שבנקודה הזאת התחילה התזוזה שלו מהשמאל לימין. במובן מסוים הוא נשאר אותו בוגי מקן הנוער העובד בקריית־חיים: הנאמנות לחניכים שלו, לפקודים שלו, לאנשים שמינה, זוכה לחשיבות עליונה. כששרים בממשלה תוקפים את הרמטכ"ל ואת האלופים, הוא נזעק להגן עליהם ומשלם מחיר פוליטי.
לא אנחנו מורחים את צה"ל אלא צה"ל מורח אותנו, טוענים שרים בימין. הם מגייסים לעזרתם את טיוטת דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, כאילו לא נתניהו היה ראש הממשלה בזמן המבצע אלא בני גנץ.
לפעמים יש התנגשות
ארבעה נשיאים בדימוס של בית המשפט העליון התייצבו לראיון משותף, חד־פעמי, עם טובה צימוקי ואמירה לם, כתבות "ידיעות אחרונות". הראיון, שפורסם בגיליון יום העצמאות של העיתון, לא היה חגיגי כלל. היה בו כעס, הייתה תחושת חירום. הנשיאים מאיר שמגר, אהרן ברק, דורית ביניש ואשר גרוניס ביקשו להדוף את מה שנתפס בעיניהם כמתקפה מסוכנת על בית המשפט העליון ועל המשטר הדמוקרטי. את שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) הושיבו בראש ספסל הנאשמים. "שר המשפטים צריך להגן על בית המשפט", אמר הנשיא ברק. "הוא החומה; החומה הזאת התערערה".
לשקד מלאו השבוע 40. 51 שנה מפרידות בינה לבין שמגר; 40 שנה מפרידות בינה לבין ברק. פער הגילים לא מנע ממנה להגיב בחריפות. "אני לא אהיה חומת מגן למהפכה החוקתית של ברק", אמרה לי. "אני אהיה חומת מגן לחוק ולצדק.
"כמו שמצפים משר הבריאות לדאוג למערכת בריאות טובה, לא להיות הלוביסט של הרופאים, כך גם אני. כשרת המשפטים אני דואגת למערכת המשפט. אני עושה את זה בכל מיני דרכים, בשיתוף פעולה עם מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון. בחרנו בתוך שנה 100 שופטים חדשים, מה שלא קרה במשך שנים, וידנו עוד נטויה".
יש הבדל גדול בין שר הבריאות לשר המשפטים, אמרתי. רופאים יכולים להגן על עצמם. השופטים לא יכולים להגן על עצמם.
"הם לא צריכים להתגונן", אמרה שקד. "ביקורת על פסיקות של בית המשפט היא דבר לגיטימי במדינה דמוקרטית. יש מחלוקת אם התפיסה של ברק נכונה או לא. משה לנדוי, שהיה הנשיא החמישי של בית המשפט העליון, קרא למהפכה החוקתית של ברק דיקטטורה שיפוטית".
ברק מודאג מההשלכות של התפיסה שלך על המשטר הדמוקרטי, אמרתי. הוא אומר שאין דמוקרטיה בלי הבטחה של זכויות הפרט.
"לפעמים יש התנגשות בין האינטרס הציבורי לזכויות הפרט", אמרה שקד. "האינטרס הציבורי עדיף".
האם את מתכוונת, שאלתי, למנות לבית המשפט שופטים שתומכים בהשקפת העולם שלך. הנשיא שמגר מתנגד לבחירת שופטים על פי השקפותיהם.
"בוא לא ניתמם", אמרה שקד. "בוועדה למינוי שופטים אני לא היחידה שקובעת, אבל אני פקטור משמעותי. אני לא אנקוב בשמותיהם של נשיאים של בית המשפט בעבר, שהודו שבחרו שופטים על פי השקפותיהם וטעמם. גם אני אנהג כך. כל מי שאומר אחרת הוא צבוע.
"אני בעד פלורליזם בעליון. לא יכול להיות שהקול של ברק, הקול של המהפכה החוקית, יהיה הקול היחיד".
הנשיאה ביניש, אמרתי, סבורה שזאת שעה קשה למערכת המשפט. היא תוקפת את הביקורת שלך על פסיקת בג"ץ בעניין הגז. גם ברק תוקף אותך בעניין הזה.
"בית המשפט צריך להתערב רק כאשר הממשלה עוברת על החוק", אמרה שקד. "בפרשת מתווה הגז הממשלה לא עברה על החוק. זאת הייתה דעתם של היועץ המשפטי לממשלה ושל המשנים שלו. אסור היה לבג"ץ להתערב. ההשלכות הכלכליות של ההחלטה, גם ההשלכות המדיניות על האזור, מרחיקות לכת, ובג"ץ היה צריך להביא אותן בחשבון".
האם היית הולכת בסוגיה הזאת לחקיקה עוקפת בג"ץ, שאלתי.
"לא במקרה הזה", אמרה. "אבל אני מקווה שבעתיד יהיו בבג"ץ יותר שופטים שחושבים אחרת".
האם את מודאגת מירידת האמון בבית המשפט העליון, שאלתי.
"הנתונים שמונחים לפניי הפוכים", אמרה. "האמון בבג"ץ איתן. עובדה שכל שנה גדל מספר הפניות לבג"ץ. השופטים טובים ועצמאיים. אין סיבה לדאגה".
זאת אומרת שאת, בניגוד לחברך לסיעה מוטי יוגב, לא היית עולה עם די־9 על בג"ץ, אמרתי.
"חסוך לי את השאלה הזאת", אמרה.
נס ודגל
יום העצמאות הוא יום הדגל, והדגל הוא סיסמת הקרב של השרה מירי רגב. לקראת החג היא הודיעה שתעלה הצעת חוק לפיה כל מוסד שנתמך על ידי המדינה יחויב להניף מעל המבנה שלו את הדגל הלאומי.
אני בעד. ב־1980 קיימה אגודת ישראל את הוועידה העולמית השישית שלה בבנייני האומה בירושלים. הוועידה נקראת "הכנסייה הגדולה": שם קצת מבלבל, אבל לא זה הסיפור.
ערב הוועידה כינסה המפלגה מסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים. הח"כ המנוח הרב יהודה מאיר אברמוביץ סיפר מי יבוא ומה יידון. אברמוביץ היה איש נהדר, נבון ומסביר פנים. החילונים לא יכלו לעמוד בקסמו מעוד סיבה: הוא דמה דמיון מדהים לדמות המצוירת של דרדסבא.
הצגתי לו שאלת קיטבג: האם נשיא המדינה יצחק נבון ישתתף בכנסייה. להפתעתי, השאלה הביכה מאוד את נציגי המפלגה. לאחר התייעצות קדחתנית השיבו, לא, הוא לא הוזמן, אבל משלחת מהוועידה תגיע אליו.
האם דגל ישראל יתנוסס מעל בנייני האומה, שאלתי.
השאלה גררה התייעצות נוספת, ארוכה מהראשונה. לא, דגל ישראל לא יתנוסס. כשיצאתי, רדף אחריי אחד העיתונאים החרדים. "אתה לא יודע איזו מהומה הייתה כשהלכת", דיווח בהתרגשות. "כולם אמרו שאתה נשלחת כמרגל מטעם פועלי אגודת ישראל, להרוס להם את הכנסייה".
מאז לא התקיימו כנסיות – על כל פנים, לא של אגודת ישראל. בעזרת השם נפתרה בעיית הנשיא, ונפתרה גם בעיית הדגל.
אני מקווה שעל כל בניין של תלמוד תורה, כולל, ישיבה, אולפנה, וכל מוסד חרדי אחר שנתמך על ידי המדינה יתנופף הדגל הכחול־לבן. כך נרגיש טוב יותר, ישראלים יותר, וכך גם נדע מי מקבל כסף מהמדינה ומי לא, כי בשום בית אחר במגזר החרדי לא יונף הדגל המשוקץ.
במילים אחרות, כל הכבוד למירי.
