ואחר כך עוד מתפלאים שהציבור שונא את הפוליטיקאים. למה? כי אפילו פוליטיקאי כמו הרצוג, שבסך הכל לא היה נכלל ברשימת עשרת הפוליטיקאים הבלתי אמינים, כשזה מגיע לשאלת הישרדותו האישית, מגלה את אותה גמישות של נערת גומי שמגלים פוליטיקאים אחרים כשהסוגיה הזאת עומדת על הפרק.
תראו את ההתפתלויות האחרונות של יו"ר המחנה הציוני, שאחרי חודשים של הסברים למה לא בא בחשבון מבחינתו להצטרף לממשלת נתניהו, כתב אתמול בדף הפייסבוק שלו שעקרונית הוא דווקא מוכן לחבור לממשלת ימין, אותה ממשלה שהוא תקף שוב ושוב כשעלה על הדוכן במליאה כיו"ר האופוזיציה. ממשלה שהוא הכחיש במצח נחושה כל מגעים להצטרפות אליה.
יש לו התניות מסוימות, הוא כותב, אם אפשר כך לכנות "שמירה על בית־המשפט העליון". ההתניות האלה הן כל כך כלליות, כל כך לא מחייבות, כל כך לא תלויות זמן, שזה כמו לכתוב אותן על הקרח. הוא למשל לא מציג התניה פשוטה, שניתנת למימוש מיידי, כמו דרישה להקפאת הבנייה. אולי מהסיבה הפשוטה שברגע שיציג התניה כזאת, ממשלת הימין שאליה הוא שואף להצטרף תגלגל אותו מכל המדרגות.
אם אקבל את המנדט לעצור את מסע ההלוויות, לבלום את סכנת החרם הבינלאומי, להחזיר את ארה"ב ואירופה להיות בעלות ברית, לפתוח במשא ומתן עם מדינות האזור ולהיפרד מהפלסטינים, כותב הרצוג, אז אדע שהידיים שלי מחזיקות בהגה.
יש לי חדשות בשבילך, בוז'י הרצוג. אם תקבל מנדט לכל הדברים האלה, אתה תהיה ראש ממשלה. מה שמאוד רחוק ממך והולך ומתרחק יותר ויותר. ברגע זה אתה חי בלה לה לנד. וההגה היחיד שאתה רואה מול עיניך הוא כנראה זה של המכוניות המתנגשות בלונה פארק.
הרצוג כותב בפוסט שלו שעד לרגע זה לא הונחה לפניו הצעה שתואמת את הקווים האדומים שלו. קווים אדומים? נו באמת. מעניין לשמוע מהו קו אדום בשבילו, אם אפילו הימצאותה בממשלה של המפלגה הכי ימנית בכנסת אינה מרתיעה אותו.
תפקידו של מנהיג הוא לעמוד על האמת שלו, כך מצהיר המנהיג שבמשך חודשים אנחנו מתאמצים להבין לא רק מה האמת שלו, אלא האם הוא בכלל דובר אמת. לי אישית לא זכור פוליטיקאי שהצליח לתעתע בי כפי שהצליח לעשות הרצוג. אפילו בזמן שהציג בפני בכירי מפלגתו את שלל הג'ובים שהציע לו נתניהו, הוא עדיין הכחיש קיומם של מגעים וכינה אותם שמועות, שיחות מסדרון, מתווכים מטעם עצמם.
גם בשעות אלה, כשמספר המנדטים של המחנה הציוני הולך ומצטמצם, ממשיך הרצוג להזכיר את ניצחונו הגדול, כשהביא את מפלגת העבודה והמחנה הציוני לסף כיבוש השלטון. אני לא מבינה הרבה בספורט, אבל זה נשמע לי כמו להפסיד באליפות ולהתגאות שהגעת למקום השני.
מפלגת העבודה רחוקה היום מרחק רב מניצחון. ומי שמרחיק אותה הוא אותו הרצוג, שמתעקש להכניסה לממשלה ימנית כך שמצד אחד תהיה חתומה על החלטות ימניות ואנטי־דמוקרטיות, ומצד שני תיתן לגיטימציה לממשלת נתניהו בעולם. או במילים אחרות: שותפות שלוקחת את הרע משני העולמות.
וכל זה קורם עור וגידים בחג העצמאות הכי ימני שהיה לנו, עם הבטחה למצעד צבאי ועם מסרים לאומיים מטרידים שלא היו מביישים מדינות כמו צפון־קוריאה.
ולשם גורר הרצוג את מפלגתו ואת הציבור שנתן בו את אמונו.
