הידיעות על המשא־ומתן בין הרצוג לנתניהו הולידו שני סוגים של תגובות. האחד, זעם: איך מעז יו"ר מפלגת העבודה להתעלל כך בבוחריו, איך הוא מעז לבגוד בהם; השני, לעג: איך משפיל את עצמו יו"ר העבודה לפני נתניהו, איך התאווה לג'וב מעבירה אותו על דעתו. כשכולם מגיבים בלשון אחת, עולה הספק: אולי המהלך של הרצוג פחות בוגדני ופחות נלעג מכפי שהוא מתואר. קשים הם חייו של ראש האופוזיציה. אם לא ייהנה מן הספק, ממה ייהנה?
לשלושה אנשים לפחות יש עניין ברור בכניסת העבודה לקואליציה: לכחלון, לנתניהו ולהרצוג. כחלון מתקשה לתפקד כשר האוצר כאשר הקואליציה נשענת על 61 חברי כנסת בלבד. בשנה הראשונה לכהונתו הוא לא השיג הרבה: הוא זקוק לזמן כדי להוכיח שהמינוי שלו כשר האוצר נשא פרי, והוא זקוק לאגף שמאלי בתוך הממשלה שיפטור אותו מהצורך להתעמת מפעם לפעם עם שרי הימין. כחלון, יותר מנתניהו, צריך את הרצוג בממשלה.
האינטרס של נתניהו גם הוא שקוף: הרחבת הקואליציה תקל על תפקוד הממשלה. הדוגמה הבולטת ביותר לקושי לעבוד עם קואליציה צרה היא מתווה הגז. אילו העבודה, כולה או חלקה, או ישראל ביתנו או יש עתיד היו שותפות בקואליציה, ההסכם עם חברות הגז היה זוכה מזמן לאישור, בממשלה ובכנסת.
לכניסה של העבודה לממשלה יש יתרון נוסף מבחינת נתניהו: היא משפרת במשהו את הדימוי של ממשלת ישראל במערב, לקראת המאבק המדיני שכולם צופים שיתרחש בשלהי כהונתו של אובמה, בין נובמבר לינואר. כניסתו של הרצוג למשרד החוץ תקדים תרופה למכה.
שקוף גם האינטרס של הרצוג. המשך המצב הקיים יביא במוקדם או במאוחר להדחתו. המחנה הציוני בראשותו לא מצליח להנהיג את האופוזיציה. וחמור יותר מבחינתו, הוא מאבד את הציבור. איש לא רואה היום בו ובמפלגתו אלטרנטיבה לשלטון. המצב כל כך רע, שהצטרפות לממשלה לא יכולה להרע אותו. אולי להפך: התקציבים יזרמו מחדש לסקטורים שמקורבים למפלגה, וראשי הערים והמועצות וחברי המרכז יהיו מאושרים. והעיקר, כשר החוץ תהיה לו הזדמנות להוכיח את כישוריו ואת נאמנותו למולדת. הציבור, שהולך עוד ועוד ימינה, יעריך את זה. הוא יעריך אפילו את נכונותו של הרצוג להיכנס למשא־ומתן.
את השנים המעצבות שלו כאדם בוגר עשה הרצוג ב"הרצוג פוקס נאמן", משרד עורכי־דין מהגדולים והעשירים בארץ. כמו הרבה עורכי־דין מסחריים, הוא מאמין שבסוף כל עימות מוצעת פשרה, ובקצה כל משא־ומתן מונח הסכם. בפוליטיקה כללי המשחק שונים: לא תמיד מי שנכנס למשא־ומתן נכון להתפשר; לפעמים די לו במשא־ומתן.
נתניהו מאוהב במשא אבל שונא את המתן. הוא מתעקש על כל פסיק כאשר הכוח בידו, וגמיש להפליא כאשר הוא משתכנע שסכין מונחת על צווארו. יעידו על כך האמריקאים, האירופים, הפלסטינים, לפיד, בנט, החרדים, אפילו דני דנון.
הרצוג היה צריך להבין שהוא הולך למבוי סתום: הפעם הסכין מונחת על צווארו שלו. נתניהו מוכן להפריש לו תיקים, אבל את מה שנחוץ לו כדי להפוך את ההצטרפות למכובדת לא ייתן: לא סילוק הבית היהודי, לא כוח להשפיע על החלטות הקבינט. המחנה הציוני, ליתר דיוק מה שיישאר ממנו, יהיה סרח עודף בממשלה ימנית מובהקת.
תוצאה כזאת לא מצדיקה פילוג. אהוד ברק, שפילג את מפלגת העבודה ב־2011 כדי להישאר שר הביטחון בממשלת נתניהו, יכול היה להתנחם בהשפעה שהייתה לו על החלטות הממשלה, בתקופה שבה היו ציפיות להכרעה בסוגיית איראן. במה יתנחם בוז'י? √
