שנים חלפו מפרוץ מלחמת יום הכיפורים – אבל גם ממרחק הזמן הזה, עשרות מסמכים חסויים הנחשפים עתה לראשונה, במסגרת ביוגרפיה חדשה הרואה אור בימים אלה, שופכים אור חדש על דמותה של ראשת הממשלה לשעבר, גולדה מאיר ז"ל, ובעיקר על תפקודה ברגעים הגורליים שבהם התחוור לה ולממשלתה שהמלחמה כבר אינה נמנעת.
כך למשל בישיבת ממשלה, שנערכה בשעת צהריים ב־6 באוקטובר 1973, באמצע צום יום הכיפורים, דיווחה מאיר לחברי הממשלה: "במשך כל השבוע היה מגע בין המודיעין האמריקאי והמודיעין שלנו על חילופי הערכות. עוד אתמול אחר הצהריים קיבלנו דברים ברורים יותר".
אחרי עדכון קצר בדבר ההערכות המודיעיניות שקבעו שהמלחמה עומדת בפתח, הסבירה מאיר, שזימנה לשיחה את השגריר האמריקאי כדי לומר לו ש"אלוהים עד, ושהוא צריך להיות עד: אנחנו לא החלטנו לצאת למלחמות. אבל זה מה שיש כאן. והמקורות שלנו בדוקים וזה למעלה מכל ספק... אבל עליו לדעת שלא אנחנו פותחים בעניין הזה... במידת היכולת יש לדבר גם עם הרוסים וקודם כל עם המצרים, ולומר להם שאנחנו לא מתכוונים להתקיף, אבל אם יפגעו בנו – נשיב להם כגמולם".
בהמשך הסבירה מאיר לנוכחים שהחליטה לא לצאת למתקפת מנע. "הבוקר ישבנו יחד עם שר הביטחון והרמטכ"ל, ראש אג"ם וראש אמ"ן. הרמטכ"ל וכל האחרים התחננו: תנו לנו חצי שעה לפעולה יזומה ואז נגמור את שדות התעופה שלהם ואת הטילים שלהם וגמרנו את העניין. אני מודה ומתוודה שליבי נמשך לזה מאוד, אבל אני יודעת באיזה עולם אנו חיים ואני יודעת כמה טוב לנו בעולם אחרי שנת 1967. אבל בכל זאת שנת 1967 אינה שנת 1973, ואני מבינה את מידת הצדק והיושר וההגינות בעולם, וכולנו אמרנו: חבל מאוד, אבל זה לא הולך".
הדיון שנגע בסוגיות צבאיות ודיפלומטיות התארך מאוד, עד שבשלב מסוים ביקש שר האוצר פנחס ספיר לברר אם ידוע מתי תפרוץ האש. גולדה השיבה לו: "ספיר, אין איש מאיתנו יודע אם יפתחו באש ומתי. אנו מקבלים מאיזה מקור ידיעה שזה יתחיל בשש הערב. זה בכלל לא מתקבל על דעתנו וחושבים שאולי הכוונה לשעה 16:00, ואז מדובר על ארבע. להשלות אתכם ודאי שאיני רוצה. איני יודעת מתי הם יתחילו, או אם הם יתחילו כאשר יש עוד מעט אור... ממילא אני לא אלך מכאן. אם החברים רוצים לשבת – אדרבא. אבל אני יכולה לומר לכם שניפגש כאן בשעה ארבע וחצי, אם זה יקרה".
וממש ברגע שמאיר אמרה את הדברים האלה, דבריה נקטעו. באותה שנייה החלה להישמע ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת, שצליליה נשמעו היטב גם באוזני הנוכחים. אלא שנראה שמאיר לא הבינה לגמרי את פשר צלילי הסירנה והמשיכה בדבריה.
"אם לא יתחילו במלחמה עד ארבע ושלושים, אפשר יהיה להצביע שוב. אני רוצה לדעת מה המצב, ואם עד ארבע ושלושים הם מתחילים..."
דבריה של מאיר נקטעו אז שוב. הדלת נפתחה ולחדר נכנס תא"ל ישראל ליאור, ששימש מזכירה הצבאי של מאיר והודיע: "זה מתחיל! כבר יש הזנקות בסוריה. הסורים פתחו באש".
"אנו נשארים כאן", הכריזה מאיר שהתעשתה ראשונה. "המצרים הורידו את כל הסוואת התותחים והסורים החלו להזניק מטוסים" – המשיך ליאור לדווח. וכך – קצת לפני השעה שתיים בצהריים, הסתיימו בבת אחת כל דיונים וההתחבטויות על המלחמה שכן תפרוץ או לא, האם לצאת למכת מנע והאם נותר מקום לדיפלומטיה.
מלחמת יום הכיפורים החלה.
מזווית חדשה
הפרוטוקול של אותה ישיבה היסטורית ודרמטית הוא רק אחד מעשרות מסמכים חסויים המתפרסמים כעת לראשונה, כחלק מביוגרפיה חדשה על גולדה מאיר ז"ל, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל. בין המסמכים שיוצאים כעת לאור מצויים פרוטוקולים של דיוני ממשלה, קטעים מיומנה של ראשת הממשלה, פגישות רבות שתועדו ומכתבים אישיים. כל אלה סייעו לאנשי ארכיון המדינה האחראים להוצאת הספר להציג דמות מורכבת ולעיתים אחרת מזו שנחרתה בזיכרון הקולקטיבי. לאורך כל הדרך, מילדותה של גולדה מאיר באוקראינה, התבגרותה בארה"ב ותפקידיה הציבוריים, ניבטת דמות נוקשה וקפדנית, אך גם כזו ששמה תמיד רק את ארץ ישראל והציבור בראש מעייניה. החומרים החדשים הנחשפים כעת מסייעים אולי להבין טוב יותר את ההחלטות שקיבלה בזמן אמת בשלל צמתים ומשברים חברתיים, מדיניים וצבאיים. וכאלה היו למכביר בשנים הרבות שבהן נמנתה עם מקבלי ההחלטות הבכירים בישראל.
הביוגרפיה של מאיר יוצאת לאור מתוקף "חוק הנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה". זהו הספר העשירי שיוצא תחת ידי אנשי הארכיון שעמלו עליו במשך כעשור. ראש תחום תיעוד והנצחה בארכיון המדינה, ד"ר חגי צורף, שערך את הספר, מספר שבשונה מהביוגרפיות שנכתבו עד כה על מאיר והתמקדו בחייה לפני המלחמה, הוחלט שנתח עיקרי בספר יוקדש לתקופת מלחמת יום הכיפורים, כיוון שזו "תקופה שעיצבה את דמותה בזיכרון הקולקטיבי בישראל יותר מכל".
חשיפת המסמכים שופכת אור חדש על דמותה?
"הופתעתי למצוא מנהיגה שונה ממה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי", אומר צורף, ש"חי ונשם" את גולדה בעשור האחרון, שבמהלכו עבד על הספר. "דבריה על 'הפנתרים הלא נחמדים' יצרו לה תדמית מנוכרת כלפי שכבות המצוקה ומתנשאת כלפי עדות המזרח. אולם הופתעתי לגלות דמות שונה לחלוטין; מחויבת ללא פשרות לערכים של צדק חברתי ואמפתיה לחלש ולנתון במצוקה. התכונות האלה שזורות לכל אורך דרכה הציבורית".
לדבריו, גם בנושא המדיני הופתע למצוא דמות מורכבת בהרבה מזו המוכרת. "גולדה מואשמת כמי שנושאת בעיקר האחריות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, מכיוון שדחתה כל יוזמה מדינית שיכולה הייתה להביא להסדר מדיני שימנע את פרוץ המלחמה. כמי שבגר בשנים האלה והוזן במידע ממקורות תקשורתיים בלבד, גם אני חשבתי כך. אולם המגע עם התיעוד הרב שנפתח בשנים האחרונות מציג תמונה של מדינאית שתפיסתה לא הייתה מקשה אחת, ואולי המילה המתאימה לה היא דואליות: מצד אחד היא אכן הציגה גישה נוקשה ובלתי מתפשרת, בעיקר מעל פני השטח, ופעלה כדי לטרפד כל יוזמה מדינית שנתפסה בעיניה כמעמידה בסכנה את האינטרסים של ישראל, ובמיוחד כאלה שדרשו ממנה להתחייב לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967. מצד שני, היא רצתה בכל מאודה לקדם את ישראל לשלום עם שכנותיה, ואף נקטה קו מדיני שהיה כרוך בפשרנות ובוויתורים קשים, וזאת במהלכים שונים שנעשו מאחורי הקלעים".
הפרקים המסקרנים ביותר בספר החדש עוסקים במלחמה ומסופרים לראשונה מזווית חדשה – זו של דיוני הממשלה ומברקים רבים שהוחלפו בין השגרירים, כשברקע כבר נשמע שאון התותחים.
כך למשל בשעה עשר בלילה של ה־6 באוקטובר, עשר שעות לאחר פרוץ הקרבות, התכנסה ישיבת ממשלה. עיון בפרוטוקול הדיון הזה מלמד שבממשלה כלל לא היו מודעים למצב הקשה בחזיתות ולקורבנות הרבים, והדיון נסב על דיפלומטיה: "הצלחנו בכל זאת, למרות השקרים של המצרים והרוסים והסורים, כולם גם יחד, וכל זה לעת עתה, ואינני בטוחה שזה יחזיק מעמד לאורך זמן, אבל לעת עתה הצלחנו להחדיר להם לתודעה (לאמריקאים – ג"ל) שהם התחילו בזה. את זה אומרים גם אנשי או"ם שמשקיפים שלהם דיווחו", הסבירה מאיר לשרים.
לאור האפשרות של קיום דיון דחוף במועצת הביטחון, הסבירה מאיר שבשלב זה היא אינה מעוניינת בכך, ואף הסבירה מדוע: "אנו חושבים שצריכה להינתן לנו אפשרות לתת מכות הגונות למצרים ולסורים. אין לנו כל פרטנזיות (יומרות) לשטחים, אלא לתת מכות", אמרה מאיר. היא לא יכלה לדעת שהיום הבא יהיה אחד הקשים בחייה.
למחרת, כמה דקות אחרי שש בבוקר, הבשורות הקשות החלו לנחות.
קטעים מיומן לשכת ראש הממשלה, שמתפרסמים כעת, מבהירים במה עסקה ראש הממשלה יותר מכל בשעות אלה – השגת ציוד צבאי אמריקאי. "אני מציעה לשאול אצל הרמטכ"ל עכשיו אם יש איזה דבר אצל האמריקאים שיכול לסייע לנו עתה, ייתכן שלא ייתנו לנו, אך כדאי לבקש", אמרה מאיר לנוכחים. כ־40 דקות מאוחר יותר מעדכן אותה עוזר שר הביטחון, צבי צור, שנספח צה"ל בוושינגטון "מטפל כבר מ־8:00 בבוקר בעניין דרישותינו למטוסים (פנטומים)".
"שיגידו לך אולי יש בפנטגון איזה דבר נגד הטילים?" (טילים נגד מטוסים – ג"ל), השיבה לו מאיר. "חייבים להמציא לקיסינג'ר הערכת מצב צבאית", זרק אחד המשתתפים. ואכן, בתוך זמן קצר שלח מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, מרדכי גזית, מברק "סודי ביותר" שיועד לשר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר ולנשיא ארה"ב ניקסון: "כוחות עצומים עומדים מולנו... אתה יודע היטב את נימוקי החלטתנו להימנע מהתקפת מנע, והרי זה המקור למצבנו הנוכחי. לו אישרתי את המלצת הרמטכ"ל ביום שבת מוקדם בבוקר להנחית מכת מנע, הרי אין ספק שמצבנו היה שונה לגמרי".
דרושים: פנטומים
יומן לשכת ראש הממשלה מפרט בזה אחר זה ידיעות קשות שהגיעו מאזורי הלחימה. עיון בו מלמד שמאיר ניסתה לפעול בערוץ היחידי שעליו יכלה להשפיע באותה השעה: "יש להוציא עוד מברק לשמחה (דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב – ג"ל), שידרוש טנקים ופנטומים מיד. שילך לקיסינג'ר ויגיד לו S.O.S, אנו זקוקים לפנטומים וטנקים", הורתה מאיר ומיד הוסיפה משפט שיכול להעיד על מצב רוחה הקשה, ואולי אפילו המדוכדך באותן שעות. "יהודים בכלל – לא אוהבים. יהודים חלשים – עוד פחות. יזרקו אותנו לכלבים'".
בראיונות ובפרשנויות שדנו מאז באותן שעות קשות של יום הלחימה השני, נטען לא אחת שייתכן שמאיר חוותה מעין "התמוטטות נפשית". מחברי הספר דוחים עתה מכל וכל את הדברים. "נהפוך הוא", הם מדגישים, "מי שסבבו אותה בימי המלחמה אינם חוסכים בשבחים ליכולת המנהיגות ולרוחה האיתנה באותם הימים. לבד מן האפיזודה המתוארת לעיל – העצמה, סמכותיות נטולת פשרות והחלטיות היו התכונות שאפיינו את דרך התנהלותה גם בשעות שבהן נדמה היה שאחרים מאבדים את העשתונות. והן היו רכיב רב חשיבות ביכולתה של הנהגת ישראל להמשיך ולהוביל בשעות הקשות האלה", נכתב בספר.
מסמכים חסויים אחרים, המתפרסמים כעת לראשונה, יכולים ללמד עד כמה השפיעו החלטותיה של מאיר על מהלכים צבאיים. כך למשל ב־14 באוקטובר התקיימה ישיבת ממשלה שאישרה את הצעת ראשי הצבא לפתוח במתקפה בדרום, ואף לחצות את תעלת סואץ.
מפרוטוקול הדיון שנחשף כעת ניתן ללמוד על גישתה הלוחמנית של מאיר: "לו האמנתי שאפשר תוך יום־יומיים לזרוק אותם מעבר לתעלה, שילכו לעזאזל, מי צריך לחצות את התעלה? אבל אם לא, מה שמוצע לנו אינו פיקניק, אבל אם הצורך הוא לשבור אותם, ולא בקרב פנים אל פנים, זוהי ההצעה שעומדת לפנינו... אני רואה לפניי חבר אנשים אשר עד עכשיו לא הכזיב, גם בהצעות לפעולה וגם בביצוע הפעולות. איך ארים ידי ואומר: יפה מאוד מצידכם, אתם חושבים כך, אני חושבת אחרת... אני מפחדת גם כך, ואני צריכה לבחור לעצמי איזה פחד הוא גדול יותר. לפחד הזה יש לי לכל הפחות גיבוי של כל מי שעוסק בעניין ויודע אותו".
המסמכים החדשים והעדויות שליקטו המחברים מספקים הצצה ממקור ראשון גם לתחושות, ללבטים ולהחלטות של מאיר בסוגיות המרכזיות ביותר. "כאשר יורים יש אבידות", פסקה בענייניות בישיבת הממשלה שהתקיימה כשבועיים אחרי פרוץ הלחימה, בעת שכבר הושמעה ביקורת על מהלכים צבאיים, בדגש על מחיר הדמים שגבו. בישיבת ממשלה שהתקיימה כמה ימים לאחר מכן התייחסה מאיר לראשונה לסוגיית מלחמת הגנרלים, שבמרכזה כזכור היה האוגדונר דאז אריק שרון. לפי יומן ראש הממשלה, ב־25 באוקטובר מסר תת־אלוף ליאור למאיר כי בר־לב ודדו דורשים את הדחתו של אריק שרון מפיקוד על אוגדה 143. "הוא מחבל בעבודת הפיקוד", אמר לה ליאור.
לפי היומן שוחחה גולדה עם דיין, שטען בפניה שהרמטכ"ל אכן פנה אליו באותו עניין וטען ש"עוקפים אותו". לפי הנכתב דיין דחה את הדרישה להדיח באותה העת את שרון והבטיח "לעשות סדר אחרי המלחמה". אלא שמאיר לא ויתרה ותהתה "איך מתפטרים מאריק בלי רעידת אדמה?... צריך להזהיר את המפקדים בצבא, לא יכול להיות שהמפקדים יעסקו בתוך האש ביחסי ציבור".
אבל גם באותם ימים קשים צצו פה ושם גם כמה רגעים קומיים־למחצה. באחת מישיבות הממשלה מאותם ימים ביקש השר ספיר את רשות הדיבור: "נפוצה שמועה שלא נתתי די כסף לביטחון... זה שקר", הוא זעק. תשובתה של מאיר לא בוששה להגיע: "לו ידעתי מי הפיץ את השמועה הייתי עושה רק דבר אחד, הייתי נותנת לו סטירת לחי הגונה. אבל אין לי מושג מי היה זה", אמרה.
לעלות לישראל
אבל למרות העובדה שהוא עוסק בהרחבה במלחמת יום הכיפורים, יש בספר גם גילויים חדשים מתקופות אחרות בחייה. מאיר, שנולדה בקייב ב־1898 והיגרה עם משפחתה לארה"ב, נמשכה לפעילות אידיאולוגית כבר מגיל צעיר. לאחר שהתחתנה ב־1917 עם מוריס מאירסון, גבר בה הרצון לעלות לארץ ישראל.
"אם גולדה השתכנעה, לא כן מוריס, והיא הפעילה עליו לחץ כדי שיסכים לראות בארץ ישראל את ביתם", נכתב בספר. שורת מחץ ממכתב אישי ששלחה לבעלה מאותם ימים ושצורף לספר יכולה להיכנס בקלות לרשימת האמרות המפורסמות שלה (לצד "הם לא נחמדים", ו"לא נסלח לערבים על שהם מכריחים אותנו להרוג בהם"). במכתב היא מורה לבעלה את המשך הדרך: "אני מעדיפה שנהיה קבצנים בארץ ישראל ולא אנשים עשירים באמריקה. האין זה כך?"
על רקע צירוף מכתבים אישיים של מאיר לספר, חדי העין אולי ירגישו בחסרונם של מכתבים אחרים שלא נמצאים כאן. ב־2008 נחשפו "מכתבי גולדה" – סדרת מכתבים שכתבה מאיר לדוד רמז וזלמן שז"ר, שחשפו קשרים רומנטיים שניהלה אחרי שיחסיה עם בעלה עלו על שרטון. "יש התייחסות מצומצמת לעניין, כיוון שהרגשנו שמסמכים אלה כבר נחשפו", מסביר צורף.
מסמכים אחרים שנחשפים בספר מלמדים גם על גישתה של מאיר לשתי סוגיות נפיצות: זכות השיבה לערבים ומדיניות הממשלה בשטחי יהודה ושומרון. בספטמבר 1951 שלחה אישה בשם פרנק אזאבו מפנסילבניה מכתב אישי למאיר, ששימשה אז שרת העבודה. במכתבה הביעה אזאבו פליאה על כך שהערבים לא מורשים לחזור לבתיהם וטענה, כי "היהודים שלנו מחרימים רכוש ועושים לאחרים את מה שעשו להם".
"נוכח מצוקתם של הפליטים עלינו לחפש דרכים שיביאו לפתרון נאות של הבעיה, ולא לבחור בהצעה הפשוטה הראשונה הנקרית בדרכנו, שהיא שיבתם לישראל", ענתה מאיר במכתב מפורט במיוחד שהשיבה לאזאבו. מאיר טענה שבבעיית הפליטים אשמות מדינות ערב שתקפו את ישראל וביקשו "להשליך אותנו לים" וטענה ש"המספר אינו 880 אלף פליטים אלא קרוב ל־500 אלף. אינני ממעיטה בחשיבותו של מספר זה, אבל מן הראוי שהנתון של התועמלנים הערבים לא יתקבל תמיד כנתון אמין", כתבה.
לדבריה, ישראל הרשתה לכ־100 אלף פליטים לשוב ובכך גילתה "אנושיות רבה". כן גילתה שישראל "הסכימה לתרום סכום נכבד לקרן ליישובם מחדש של הפליטים הערבים, שתנוהל על ידי סוכנות של האו"ם". בהמשך תהתה מאיר: "האם לא ייטב לפליטים הערבים למצוא את עתידם בין בני עמם במדינה ערבית? במדינות האלה, בייחוד בעיראק, יש שטחים פוריים נרחבים שישמחו לקבל את הפליטים הערבים, שהם איכרים טובים מאוד". בסיום קבעה מאיר, כי "אי־אפשר להחזיר את השעון לאחור, במיוחד מפני שהאזורים שבהם ישבו הערבים בעבר השתנו לחלוטין עם זרם העולים".
התבטאות יוצאת דופן אחרת של מאיר ניתן למצוא בדיון שקיימה ועדת השרים לענייני ביטחון בסוף יוני 1971, כשכיהנה כראשת הממשלה. מאיר מתחה ביקורת במהלך הדיון על מוסר העבודה של היהודים ש "80־70 שנה" הספיקו להם והם נוטשים את החקלאות, ואז גלשה להביע דעתה על ערביי יהודה ושומרון: "עובדה היא שקרה לנו פלא, שביהודה ושומרון שקט. ברור שהם שונאים אותנו. ברור שאינם רוצים שנהיה שם. אבל הם בוודאי עשו את חשבון עצמם ולא את חשבון ישראל והחליטו שיותר טוב להם כך".
נגד מלכת האמבטיה
קריאה בספר מלמדת שוב ושוב שמאיר התקשתה מאוד לקבל ביקורת. וככל שהתבגרה נטתה לסלוד מהתקשורת. כך למשל התייחסה בישיבת ממשלה בשנת 71' ל"טיפול שורש", תוכנית הרדיו של הסאטיריקן המנוח דידי מנוסי, ותקפה אותו.
"איני יודעת אם תוכנית זו עוד קיימת, אני שמעתיה רק פעם אחת. אני מתכוונת לתוכנית החדשה 'טיפול שורש'. אני חושבת שאפשר לקרוא לזה 'מדור להשמצת שרים'. אינני אומרת שהרדיו או הטלוויזיה צריכים לשבח את השרים. חס וחלילה. זה לא נחוץ. אבל אני רוצה להבין. בין כל העיתונאים המצטיינים בעדינות נפש, בכתיבה, בדאגה לעניין, ישנו אחד שיותר מכולם 'מצטיין' בכל המעלות הטובות, והוא באמת צריך לקבל פרס, דידי מנוסי. גסות רוח שאין למעלה ממנה. אינני אומרת זאת מפני שהוא מותח ביקורת, אין עיתון שאין בו ביקורת, אבל גסות רוח, הפקרות, בלי שמץ של אלוהים בליבו לשום עניין. ישנה הרגשה שהוא יושב וצריך לסדר חרוזים, והקו המדריך הוא שזה יהיה כתוב בגסות רוח, זה הכל. האם דווקא הוא מוכרח להיות בתוכנית זו. זה מחנך? זה תורם לעניין? יש לו איזה קו של פילוסופיית חיים? יש לו איזה קו מדיני? מה יש בו, שנוסף על 'ידיעות אחרונות' הוא מוכרח להופיע גם ברדיו?" תהתה מאיר.
בתחילת שנות ה־70 העלה תיאטרון הקאמרי את ההצגה הסאטירית "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין שמיד הציתה דיון ציבורי נוקב, שאף הביא להורדתה מהבמה. כמה מסמכים שמתפרסמים כעת מבהירים עד כמה הייתה שותפה מאיר לאלה שסלדו מההצגה ומעצם העלאתה לבמה.
וכך כתבה במכתב אישי לאב שכול, שפנה אליה בעניין במאי 1970: "אני מבינה את רגשותיך ומרגישה כמוך סלידה ועצבות מהדברים המושמעים בהצגה. כידוע לך אין לי כל אפשרות חוקית להפסיק את ההצגה, והדבר היחידי שאני יכולה להציע לך הוא לפרסם את מכתבך כדי שיידע הציבור איך מרגיש איש כמוך שנתן למדינה את היקר מכל".
גם בפרוטוקול הישיבה שקיימה עם עורכי עיתונים באותו חודש תקפה מאיר את ההצגה, כנראה בניסיון לרתום את שומעיה לדרך הסיקור של הנושא: "בחור שכותב דבר כזה, אני רוצה לדעת מה הרקמה הנפשית של אדם כזה, שיכתוב זאת כך? מה חושב תיאטרון הקאמרי, האנסמבל שלו, המעלה זאת, השחקן האומר מילים אלה? ישנם דברים שעליהם אי־אפשר לעשות סאטירה כי אלה חיי אדם. אמרו שהקטע על האלמנות הוצא. כיצד יכול בחור לכתוב זאת כאשר אלפי נשים צעירות עם ילדים יתומים חיות עתה בארץ הזאת. איך עושים זאת?! למען אידיאל? לא הכל מותר".
גברת סאדאת היקרה
את הספר חותם מכתב אישי, שנחשף לראשונה, שאותו שלחה בינואר 1978, גולדה מאיר לג'יהאן סאדאת, אשתו של נשיא מצרים דאז. זאת, לאחר ביקורו ההיסטורי בישראל. תוכנו אולי נותן תוקף להערכתו של צורף בעניין כמיהתה של מאיר לשלום.
"גב' סאדאת היקרה... הצטערתי שלא הצטרפת אל הנשיא בביקורו בישראל. היינו שמחים עד מאוד לארח אותך, וחבל לי שלא יכולת להיווכח במו עינייך בקבלת הפנים היוצאת מן הכלל שהנשיא זכה לה. המשפט שאמר הנשיא 'לא עוד מלחמות' ממשיך להדהד באוזניי וגם באוזניו של כל ישראלי וישראלי. בימים אלה כולנו מתפללים כי הדבר הזה יתממש, למען עמך ולמען עמי".
בסופה של אותה שנה נפטרה מאיר לאחר מאבק ממושך בסרטן הדם.
