דרכי הגישה לבית העלמין הענק בפאתי חולון נחסמו ביום שישי, ה־5 בדצמבר לפני שנתיים, על ידי מאות אנשי ביטחון, ביניהם משמר הגבול, המשטרה והיחידה לאבטחת אישים של השב"כ. שיירה אין־סופית של מכוניות שנבדקו בקפידה הובלו למתחם מיוחד שהוקם סמוך למבנה שבו עמד להיערך טקס ההלוויה של אסתר (פירה) ליברמן, אמו של מנהיג ישראל ביתנו, איווט ליברמן.

רגע אחד – אם תרצו, תמונה אחת – נחרטה בזיכרוני מהמעמד שהייתי נוכח בו. סביב גופתה של המנוחה, לצידו של הבן, שר החוץ שחזר בחיפזון מביקור בשווייץ, עמדו חבריו: אריה דרעי, שקרא בלחש פרקי תהילים, משה כחלון, שדיבר עם דמויות מוכרות מבעלי בריתו של ליברמן, יאיר לפיד, ששימש שר אוצר, וגדעון סער, שעזב את הממשלה ויצא אל המדבר הפוליטי. החיבור ביניהם לא התבסס רק על חברות והערכה הדדית. הם היו שותפים לתחושה של תיעוב, של חוסר אמון, ובעיקר חדורי הכרה שהגיעה השעה לאלץ את בנימין נתניהו לפרוש מראשות הממשלה. הכותרת שהענקתי לתמונה של הגברים הללו סביב התכריכים שעטפו את אמו של ליברמן הייתה "פגישת הקושרים".

ניתן להניח שהדי השיחות בהלוויה הגיעו כמעט בזמן אמיתי לאוזניהם של הדיירים במעון ראש הממשלה

ברחוב בלפור בירושלים. במוצאי שבת מיהר נתניהו להיות בין ראשוני המנחמים את ליברמן במקום מגוריו בנוקדים.

***

למרבה האירוניה, נתניהו הצליח להקים את ממשלתו הרביעית בלי ליברמן ובלי סער. רק אם לא יתרחש משהו בלתי צפוי, עתיד ליברמן להצטרף עתה לממשלה כשר הביטחון. נתניהו לא ויתר על הכוונה להישאר בראשות הממשלה עוד קדנציה, כפי שליברמן לא מוותר על שאיפתו לרשת אותו בבוא היום. משרד הביטחון מהווה תחנה הכרחית להשתלטות על היעד העיקרי – ראשות הממשלה.

אין דבר קל יותר מאשר לספק כותרות שכוללות גידופים והענקת ציונים מתחת לכל ביקורת מצד ליברמן על נתניהו, וההפך. הדברים האלה לא מצביעים על מה שיתרחש במציאות האמיתית. ההיסטוריה הפוליטית שלנו מלאה בדמויות שפירנסו את אמצעי התקשורת בכותרות מעליבות, אבל הוכיחו שבסופו של דבר, מעבר להשמצות ההדדיות, פוליטיקאים – כמו רבין ופרס – מוצאים את הדרך, את האיזונים הנכונים, לפעול יחד ולהציג הישגים תוך קבלת החלטות אמיצות. לכן, גם במקרה של נתניהו וליברמן קיימת האפשרות שנופתע לטובה.

ובכל זאת, הכניסה של ליברמן למשרד הביטחון מסמנת סוג של מבחן שהוא לא התנסה בו עד היום. שר הביטחון ניצב בליבת המערכת הרגישה, המקיפה והמשפיעה ביותר על חייהם של הישראלים, ובמידה רבה גם על מה שקורה במזרח התיכון, אצל שכנים מקרוב ומרחוק. ליברמן בראייתו יכול לומר שמאחוריו חשיפה לסודות הכמוסים ביותר של המדינה עוד מ־96', כשמונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועד לשנים שבהן כיהן כשר החוץ. הוא היה שותף בקבינט המדיני־ביטחוני שמקבל החלטות הכרוכות בדיני נפשות.

לכאורה, ראינו כבר הכל מהכל: משה ארנס נכנס ללשכת שר הביטחון אחרי הדחתו של אריאל שרון בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. ארנס, בלי רקע צבאי, התקבל בחשדנות ובביטויים קשים. האלופים שליגלגו על ארנס נוכחו מהר מאוד שהממונה עליהם לא מתכוון להתרפס או להתפעל מסיפורי הגבורה שלהם בקרב. הוא ניהל את המערכת, ובסופו של דבר זכה להערכה עמוקה.

איך יתנהל ליברמן? ידידיו יאמרו שהוא חשדן עד לרגע שאתה זוכה באמונו, ומאותו רגע – האמון מלא, מה שיעודד את הסובבים אותו לקבל אחריות ולהניע את המערכות שהופקדו בידיו. מבקריו טוענים שהוא לא בנוי לעבודה סיזיפית, שכוללת התעסקות עם פרטים שיחייבו את נוכחותו ואת מלוא תשומת הלב שלו לתחומים השונים במשרד הביטחון.

אבל השאלה האמיתית קשורה בסוגיה אחרת לגמרי: האם ליברמן יישאב פנימה ולמעשה ייהפך לעושה דברם של מרכיבי המערכת, או שיתגלה כדמות שתאתגר את מקבלי ההחלטות בה.

אם נתבסס על דברים שאמר בעבר בשיחות פרטיות, ליברמן, בשפה עדינה, לא מתפעל ממפקדי צה"ל ומהדיונים איתם. הדברים באו לידי ביטוי חריף במערכה מול חמאס בקיץ 2014, במבצע צוק איתן. ליברמן סבר ש"שלישיית הגשש החיוור" כהגדרתו, נתניהו־יעלון־והרמטכ"ל גנץ, ניהלו את המערכה בצורה רופסת עד עלובה.

הוא קבע באופן גורף – על פי חוקרי מבקר המדינה שמכינים את הדוח על צוק איתן – כי ראשי מערכת הביטחון התגלו במלוא עליבותם. ושוב, למרבה האירוניה כבר בימים הקרובים הוא יופקד על הקצינים שלדבריו סרחו, ועל המערכת שלטענתו לא מגלה שום חשיבה מחוץ לקופסה ופעם אחר פעם חוזרת ומציעה אותם צעדים ומהלכים שגוררים את ישראל למבצעים אין־סופיים.

בהופעה בוועידת ישראל ביתנו ב־26.2 השנה אמר ליברמן, ש"הדבר האחרון שאנו ערוכים לו זו מלחמת התשה. מדינת ישראל חייבת לשאוף תמיד לעימות קצר ככל האפשר, גם במחיר של הפעלת כוח הרבה יותר משמעותית. את התוצאות של הרפיסות שגילינו בצוק איתן אנו רואים עכשיו יום־יום במאות פיגועים וניסיונות לפגוע בנו בשער שכם, בתל־אביב, בהר חברון וברעננה. אם מישהו מחליט להתעסק איתנו, התגובה צריכה להיות מיידית ולא פרופורציונלית. השפה היחידה המובנת במזרח התיכון היא 'בעל הבית השתגע'".

יש שיאמרו, שכיוון שאין מלחמה באופק, ליברמן יוכל להשלים את ההתמצאות בחומר הנדרשת ממנו מתוקף תפקידו תוך כדי ישיבתו בלשכת שר הביטחון. יתרה מכך, בסביבתו של נתניהו היה אפשר לשמוע שראש הממשלה יכהן למעשה גם כשר הביטחון, כפי שעשה עם יובל שטייניץ כשהאחרון נשלח למשרד האוצר. על כך אפשר לומר: אשרי המאמין.

גם מנחם בגין המנוח חשב שמוטב שאריאל שרון יישלח למשרד הביטחון, והוא, בגין, כבר "ירגיע" אותו. "אני מעדיף סוס פרא שארסן אותו על פרידה עצלה", אמר והתכוון לעזר ויצמן. הסוף ידוע: תזכרו את מלחמת שלום הגליל. מי הרגיע את מי.

***

הסוגיות הדחופות שיגיעו להכרעתו של ליברמן קשורות בשתי זירות, עזה והגדה, מול עם אחד: הפלסטינים. לא צריך להתרשם מהאיומים שלו על הנייה; הוא עוד עשוי להפתיע בחתירה להסדר אזורי, שבמסגרתו תקום סוג של יישות פלסטינית. מקורביו של ליברמן רומזים, שבאמתחתו הצעות מפורטות שנועדו לקדם הסדר כזה, שישים סוף לעימות. בחודשים האחרונים לכהונתו במשרד החוץ קיים ליברמן סדרת פגישות חשאיות עם ראשי מדינות במפרץ ועם אישים פלסטינים. האם יבשילו התנאים לפריצת דרך מדינית בתקופת כהונתו? מוקדם להעריך.

בינתיים, שניים ממבקריו החריפים ביותר של שר הביטחון היוצא יעלון בישיבות הקבינט המדיני־ביטחוני, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, מתקרבים להחזיק בהגה של הנהגת המדינה. השניים רוחשים בוז כלפי יעלון ומעכשיו יעשו מאמץ עליון להוכיח שיש דרך אחרת להוביל את מערכת הביטחון.

נדמה לי שגם הקינה והנהי שמשמיעים רבים מאלה שהפכו, מרצון או מסיבות אחרות, לדוברי מערכת הביטחון מוגזמת. עדיף היה אם היו נותנים הזדמנות לחילופי השמות בראשות משרד הביטחון ובקבינט להתוות כיוון חדש.