בזמן שהפוליטיקה בישראל התהפכה, אני ישבתי על ספסל בגינה, בהיתי בחבורת ילדים וניסיתי להבין איך הגעתי לשם. האדם הוא יצור תבוני שיודע לתכנן אבל מוגבל מאוד בתוצאות. זה נכון לאנשים כמוני, שמוצאים עצמם ממלאים פקודה מהסמכות העליונה בביתם ביום שבו הם אמורים לכתוב רחוק משם, וזה נכון גם לפוליטיקאים מיומנים. למרות שלל הדימויים שנשמעו השבוע, מ"בית הקלפים" ועד מקיאוולי, שיתוף הפעולה עם ליברמן הוא תוצאה של צירוף מקרים והרבה פחדים, לא של תכנון.
שתי בעיות יסוד היו בקואליציה מאז הוקמה לפני שנה: המספרים והשמאלנים. המספרים מאפשרים סחטנות פוליטית – מאורן חזן ועד ענייני הפלשמורה – והשמאלנים מאפשרים שיח פוליטי מסורתי. כשהם לא נמצאים, אין את מי להאשים. בשתי הקדנציות הקודמות של נתניהו היה על מי להישען: דו"ח אדמונד לוי לא התקבל? זה בגלל השותפות הקואליציוניות. הקפאה שקטה? בגלל לחץ מבחוץ. שחרור אסירים? אילוץ קואליציוני. אפילו חוק יסוד מדינת הלאום, חוק חשוב שנוצר בימי קדימה, נעלם כי יש אילוצים. על פי השיטה הזאת, ימין צריך תמיד שמאל כדי לרוץ איתו.
בניגוד ללקחיו שלו, את הממשלה הנוכחית הקים נתניהו על טהרת הימין ומנזר השתקנים של כחלון. אם תלה תקוות בכחלון שיהפוך לבלם התקופתי, התקוות התבדו. האנמיות הפוליטית לא איפשרה להאשים אותו בכלום. הוא עסוק בחופשת ימי ראשון, לא בענייני מוסר, צבא, חברה, שלום וגז. הוא מנוּע באופן כללי.
כך הגיע נתניהו להסכמה על תקציב דו־שנתי אבל לחוסר נוחות לגבי מה שיש לו מתחת לידיים. את הסימנים הראשונים לחוסר הנוחות אפשר למצוא בקרע בינו לבוגי יעלון. לפני חצי שנה קיבל בוגי את פרס אביר איכות השלטון על יושרה פוליטית; אז הוא נאבק באורן חזן. הוא ויולי אדלשטיין היו מהיחידים שהתבטאו נגדו לאחר התחקיר שפירסם עליו עמית סגל. הנאום שנשא באותו אירוע היה מלא באמירות על דמוקרטיה ושוויון. נאום ממלכתי שבא והלך בלי שמישהו מהליכוד התרעם או סימן אותו כשמאלני. מי שטוען שהתחיל לדבר כך רק לאחרונה, לא הקשיב לו עד הסוף אף פעם.
יעלון הוא עסקת חבילה: הערכים הדמוקרטיים לצד התמיכה בהתיישבות באיו"ש, המאבק נגד הגזענות כלפי ערבים לצד התייחסות לערבים דרך כוונות מעל קיר הברזל, השאיפה הישראלית לשלום מאז הכרזת העצמאות וההכרה בכך שבמקרה הטוב יש באזור הזה תיאום אינטרסים. ובעיקר הבוקיות והממלכתיות. מי שחיבק אותו משמאל מול מתקפת שרי הליכוד והזמין אותו להצטרף, הכיר בכך ששיטת בוגי לניהול הסכסוך יעילה יותר משיטת "תנו לנו חדר סגור, שעתיים עם אבו־מאזן ונביא שלום". מי שתקף אותו, התלבש על הערכים הליברליים כסימן זיהוי.
יעלון היה הסימן הראשון לחיפוש מישהו משמאל אצל נתניהו. היחסים ביניהם היו טובים בעבר. בשתי הקדנציות הקודמות נשען נתניהו על בני בגין, דן מרידור ויעלון ללא קשר למעמדם בליכוד ולתפקידם כשרים. מבחוץ היה לו את ברק כשר ביטחון. כשברק, בגין ומרידור נעלמו, נשאר לו רק בוגי. לזה אפשר להוסיף את העובדה שאין לו מזכיר ממשלה, ראש מל"ל וראש מערך הסברה, ואפשר להבין למה הוא נזקק ליעלון ולמה עדיף היה לו לחפש שותפות עם הרצוג.
אלא שהרצוג לא סיפק את הסחורה. הוא צודק לגבי השמאל הרדיקלי שהשתלט לו על המפלגה. במקום שבו הוא נמצא יש אולי הרבה צדק, אבל לא צומחים פרחים. כך צמחה השותפות המחודשת עם ליברמן – האיש שטוען בשיחות גלויות וסגורות שנתניהו הוא אסון.
בין מילים למעשים
בניגוד לדימוי, ליברמן יהיה שר ביטחון רציני. אין לו שום כוונה למלא את הבטחותיו מהשנה האחרונה. הוא לא יחסל את הנייה תוך 48 שעות ויפתח במבצע נוסף בעזה – מוזמנים לבדוק את זה בשבת הבאה – ולא יהפוך את הפרקליטות הצבאית וישחרר את החייל היורה מחברון. ליברמן, בדומה לנתניהו, מפריד בין מילים למעשים. כל מה שהוא צריך זה להתפלל שהמלחמה הבאה בעזה תתנהל טוב יותר מקודמתה, וזה לא קשור בכהוא זה להצהרות שפיזר. באופן פרדוקסלי, מבחינה מדינית יעלון הוא הימני בחבורה בעוד נתניהו וליברמן מדברים על מדינה פלסטינית – כל אחד עם תוכניתו שלא תתממש. למה בליכוד לא מגנים עליו? אולי קוד אתי חדש. הם לא היחידים. בשנתיים האחרונות שוחחו איתי מנהיגים מאיו"ש בכל פעם שתקפו את יעלון בעלוני השבת. רצו שאכתוב. הם ידעו שעזר להם ובכל זאת שותקים.
הבעיה החמורה ביותר בקואליציה המורחבת היא אמון הציבור. נמשכת המסורת שבה אין קשר בין הבטחות למעשים בפוליטיקה, בין דוגמה אישית לדפוסי הצבעה. זה לא בריא למדינה שכל מה שיש בה זה הון אנושי.
ביזיון של הכרזות
בסוף 2011 גיליתי את ירושלים המאוחדת. זה היה מסוג המקרים המוזרים שמתרחשים בשעות הלילה. דיון ממשלתי שנולד ומת בזמן קצר מתוך חשש איך יתפרש בחוץ. בחדר הדיונים דיברו על שכונות מזרח ירושלים שמעבר לגדר ההפרדה, ואני, לבושתי, לא ידעתי עליהן.
ירושלים הייתה דגל מבחינתי. כסטודנט התגוררתי בה במתכוון. בימי ירושלים עליתי לחגוג גם כשנותרו ביום הזה רק אנשי ציונות דתית ורחובות מופרדים. טיילתי בכל פינה באגן הקדוש, אכלתי כל בייגלה ודיברתי בלהט על אחדות העיר. את העובדה שיש חמש שכונות שהן חור שחור הבנתי רק אז.
מאז שחזרתי לעולם התקשורת ביקרתי עשרות פעמים בחלק מהשכונות. ראיתי את הבנייה הבלתי חוקית של גורדי שחקים, את מערכת החינוך הפלסטינית ואת השלטים שעליהם כתוב באותיות גדולות שאין כניסה לישראלים. ככל שנעשיתי מוטרד יותר, כך נעשתה הפיקציה הזאת לעובדה מוגמרת. מאה אלף פלסטינים שמקבלים כספי ביטוח לאומי ותעודות זהות כחולות חיים באזור שבו ישראל לא נמצאת. אזור דמדומים. גל הטרור האחרון יצר עשרות מחבלים שבאו מהשכונות האלה. כשהמשטרה התבקשה להרוס לפני כמה חודשים בית של מחבל, נשלחו 1,200 שוטרים. ניסיתי לחשוב מתי אי פעם שלח צה"ל 1,200 חיילים למבצע מעצר של מבוקש – בכיר ככל שיהיה, בקסבה של שכם או ג'נין. לא מצאתי ולו פעם אחת.
ביום רביעי הרימו את הכפפה אנשי "המקור" של ערוץ 10. אין כמו מראה עיניים ונתונים כדי להבין את גודל הבעיה. מכיוון שרוב מוחלט של הישראלים, כולל מקבלי ההחלטות, לא מגיע לשם, מתרחק כמו מאש, אפשר רק לקוות שיצליחו לראות שידור חוזר. מה שמתרחש שם הוא ביזיון של הצהרות, הכרזות וריבונות ישראלית. ישראל יכולה להחליט להוריד את החומה ולייצר שם ירושלים אמיתית (הרבה לפני, רצוי היה לייצר משילות בשכונות כמו הר הזיתים ושמעון הצדיק) או לחלופין להפסיק עם המעמד השקרי של ירושלים בשכונות האלה: לא תעודות זהות כחולות, לא כספי ביטוח לאומי. הגדרה מחדש כשטח C, רשות ערבית עוטף ירושלים או כל המצאה אחרת. אין שם סטטוס קוו, יש רק איוולת.
