ב־20 ביוני אמור היה שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, לנחות בארצות־הברית. הסיבה הרשמית: מסירת מטוס הקרב אף־35 לידי חיל האוויר. לשם יופנו כל המצלמות והעיניים. אלא שיעלון תיכנן לנצל את ההזדמנות גם כדי לסגור את עסקת הסיוע הביטחוני לצה"ל. מדובר בחבילת ענק של אמצעי לחימה מהמתקדמים ביותר בעולם, שישראל צריכה לבחור מתוכה את החיוניים ביותר עבורה. גובה המענק האמריקאי לא יאפשר לה לקבל את כולם.
קביעת סדר העדיפויות הזה היא שאלה מקצועית מהמעלה הראשונה. צריך כאן עין מנוסה, מקצועית, של מישהו שמבין בבניין הכוח הצבאי. סמכות שתדע להכתיב לצבא מה נכון עבורו. כבר אירע בעבר שהצבא לא רצה אמצעים מסוימים, כמו צוללות, אבל לדרג המדיני הייתה דעה משלו.
ראש האגף המדיני־ביטחוני, אלוף (מיל') עמוס גלעד, נמצא עכשיו בארה"ב בניסיון לקדם את הדיאלוג עם האמריקאים. ואילו מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') דן הראל, פורש בשבוע הבא, ובמקומו מגיע מנכ"ל חדש – אלוף (מיל') אודי אדם – שלא בטוח שליברמן רוצה בו או שהוא רוצה לשרת תחת ליברמן.
אז במקום יעלון יגיע כנראה לוושינגטון שר הביטחון אביגדור ליברמן. מזכיר ההגנה אשטון קרטר יערוך איתו פגישת היכרות, וליברמן יתחיל ללמוד ברצינות את סדרי העדיפויות של הכוח הצבאי. אין לו הרבה זמן. הכוונה היא לקבל החלטות עוד בעידן אובמה. משפחת קלינטון בזה לנתניהו, וטראמפ הוא תעלומה. האם ליברמן ישאיר את ההחלטות הגדולות לצבא? לבכירי משרד הביטחון? הוא יעמוד לרגלי מטוס האף־35, הכל ימחאו כפיים, יהללו וישבחו את המטוס, אבל מה דעתו על עסקת הענק הזו, המשעבדת את תקציב סיוע החוץ הביטחוני לשנים ארוכות? וכמה טייסות צריך: שתיים? שלוש? אולי בכלל לא?
היחסים הביטחוניים המיוחדים עם ארה"ב הם ליבת מדיניות החוץ הישראלית. מקורביו של ליברמן מדגישים כי בתקופת כהונתו כשר חוץ, האמריקאים "גילו" אותו מחדש וחיבקו אותו. מה שלא ידעו אז במשרד החוץ זה שגם בפנטגון וגם במחלקת המדינה הצטייר ליברמן כסמן ימני קיצוני. אלא שהיו אז חוגים בממשלת ישראל ששיכנעו את האמריקאים לחבק את ליברמן כדי לעקוף את נתניהו. עכשיו, כשליברמן חבר לנתניהו, עלול השיח והשיג בין מערכות הביטחון להתמקד בצינורות העבודה הטכניים מול צה"ל. אם כך יקרה, זו תהיה תקלה אסטרטגית חמורה.
עכשיו אמור ליברמן להתיישב וללמוד לעומק את התוכניות לבניין הכוח של צה"ל ואת התוכניות האופרטיביות בחזיתות השונות. האם הוא בא להתגלח על הצבא רק כדי להכין את עצמו לתפקיד ראש הממשלה? "לשבור את תקרת הזכוכית של עולי ברה"מ לשעבר", כפי שאמר בריאיון לעיתון "וסטי"? אם יקבל החלטות מן השרוול שאין מאחוריהן ידע אלא קנטרנות ופופוליזם – בצבא יידעו לזהות את הזיוף מהר מאוד. ואז יתחילו הפיצוצים.
בתקופה הראשונה יהיו העיניים נשואות אל הרמטכ"ל. גדי איזנקוט, שלא מרצונו, ייאלץ לקחת את תפקיד האיש המרכזי בתהליך קבלת ההחלטות. איזנקוט לא רוצה את הכוח הזה. מתחילת הקדנציה שלו הוא מנסה לברוח מהכרעות המדיפות ריח פוליטי. ואם לא תשרור הרמוניה בין נתניהו לליברמן, דבר שלא יפתיע איש, ההערכה היא שראש הממשלה יעקוף את שר הביטחון שלו באמצעות הרמטכ"ל. גם אם זה לא נוח עבורו – הוא לא יוכל לסרב לראש הממשלה. וכך הוא ימצא את עצמו לכוד בין שני אנשים כוחניים עם אג'נדות פוליטיות קיצוניות, שלא רואים אף אחד ממטר.
מצביא ללא גייסות
בבוקר היום הדרמטי בחייו, שבו הודח בפעם השנייה מתפקיד כי הלך נגד הזרם, סייר יעלון בחברת הרמטכ"ל איזנקוט בגדה. לאיש מהם לא היה מושג מה מתבשל. בצהריים נערך דיון ביטחוני אצל ראש הממשלה, וגם שם לא עלה שמו של ליברמן בשום הקשר. גם השיחה שקיים יעלון עם נתניהו ביום רביעי אחר הצהריים הייתה קצרה ובעיקר אינפורמטיבית. ראש הממשלה דיווח לו שליברמן מבקש את תיק הביטחון ולא יסף. נכון לאתמול, איש לא טרח לעדכן את יעלון מה יעלה בגורלו.
ברביעי בערב, כשכל המדינה רעשה סביב מינויו של ליברמן לשר הביטחון, נתן יעלון הרצאה בפורום סגור שתוכננה מראש, ובסיומה הלך הביתה. ביום חמישי קיים ישיבת הערכת מצב עם הצבא, השב"כ והמוסד. שידר למערכת עסקים כרגיל. לא סיעור מוחות עם יועצים, לא מסיבות עיתונאים, לא מחאה, לא הודעה. כלום. עורפים לך את הראש, ממנים במקומך אדם שחתר תחתיך, שלדעתך אין לו כישורים אלמנטריים למלא את מקומך והוא מסוכן למערכת הביטחון – ואתה מקבל את דין התנועה. ואולי לא הייתה לו ברירה אחרת. לא היה איש אחד בליכוד שיצא להגנתו של יעלון, שאמר מילה טובה על תפקודו כשר ביטחון. אין לו דוויזיות במפלגתו שלו. האמון שניתן לו בציבור הכללי לא רלוונטי בקרב פעילי הליכוד.
יעלון היה בטוח שהעובדה שהוא יושב על תקן עלה התאנה המצפוני, הערכי, של הימין השפוי, מקנה לו חסינות. זו הייתה טעות. אפילו בשיאה של המתיחות סביב נאומו ביום העצמאות, יעלון האמין שאין לנתניהו מועמד אמיתי אחר לתפקיד שר הביטחון שהוא יכול לסמוך עליו, איש מקצוע שיכול למלא את מקומו של יעלון ולספק את הפירות הביטחוניים לאורך הגבולות ואת השקט מול הצבא.
אובייקטיבית זה נכון. אם בהערכת אמ"ן נכתב המשפט "הסבירות למלחמה אל מול החיזבאללה נמוכה" אחרי הרבה מאוד שנים בהן לא הופיע שם, אם רמת הגולן שקטה, אם הקו עם מצרים שקט, הקו עם עזה מרוסן והאלימות בגדה נשלטת – הרי זה בזכות האיש שנתניהו זורק מהתפקיד ומביא במקומו אדם, מוכשר ככל שיהיה, עם אפס ניסיון בניהול מערכות ביטחוניות, ועם תפיסת עולם הפוכה מזו של קודמו. האם ראש הממשלה טוען שמדיניות הביטחון שננקטה עד כה שגויה? התשובה שלילית. הוא הרי היה שותף לה והיה גאה בה. אז למה להחליף סוס קרבות ותיק בפרד בועט ובלתי צפוי?
התשובה לא נעוצה בצורכי הביטחון של עם ישראל, אלא במחוזות הנפש של ראש הממשלה.
עוד לפני פרשת החייל היורה נודע בלשכת ראש הממשלה שיעלון נפגש עם גדעון סער – מעשה בלתי נסלח. מאותו רגע התרבו "הסימנים המעידים" לכך שהוא ממצב את עצמו ציבורית כחלופה לנתניהו. כשנתניהו שמע מידידים כי יעלון אומר בשיחות סגורות שהוא היורש הפוטנציאלי, שכן הוא מביא קולות ממרכז המפה הפוליטית –הפור נפל. יעלון פגש את ראש הממשלה, הכחיש את השמועות. זה לא עזר. במשפחת נתניהו זכרו לו שבזמן משפטיה של הגברת נתניהו הוא לא התייצב לצידה בתקשורת, כמו שאר לקקני הבית.
יעלון גם לא הבין את הרמז ששיגר לו נתניהו באמצעות שיחת הטלפון שניהל עם אביו של החייל היורה בחברון. ראש הממשלה לא חשב שבוגי שגה, אבל מבחינתו אנחנו, הליכוד, לא צריכים לעמוד בחזית המאבק. שהציבור יאשים את מערכת המשפט בהפקרת חיילים ולא אותנו. ובכלל, נתניהו חש שיעלון כפוי טובה. לתפיסתו, הוא זה שסייע לו להגיע לצמרת הליכוד, אבל יעלון התיישר נחרצות עם הצבא ולא היה מוכן לשלם ולהגמיש קצת את מצפונו. הוא מזיק, ולכן צריך לסלק אותו. זה היה קורה גם אלמלא מונה ליברמן לתפקיד. במהלך המו"מ עם הרצוג הוא התחייב לתת לעבודה את תיק הביטחון בתוך שנה, ולא חשוב את מי יביא בוז'י: עמוס ידלין, ציפי לבני, או כל שם אחר. בסופו של דבר, הלובי הימני־קיצוני של המתנחלים רשם לעצמו ניצחון. זה הגוף שדחף להעיף את יעלון מתפקידו, וזה הגוף שדחף להכניס את ליברמן לממשלה – והצליח.
התוכנית להמלכת דחלאן
בצה"ל מתחילים עכשיו לנסות לעכל את המהפך. גורם צבאי בכיר הגדיר את הסיטואציה במילים: "נכנסים לנגמ"ש, לובשים שכפ"צ, סוגרים מדפים ומחכים לנפילות". הרמטכ"ל והמטה הכללי היו כרוכים ביעלון. הוא היה אחד משלהם. מעולם לא קיבלו גב כל כך רחב משר ביטחון. הוא הפתיע אותם כשבחר לשתף פעולה עם "מדיניות ההכלה" בגדה: לתת לפלסטינים מקסימום נורמליזציה ושיפור איכות החיים, גם כשדוקרים וגם כשיורים. והיו לכך פירות. מערכת הביטחון הצליחה לשמר את הקשר הביטחוני עם הרשות, וגל הטרור החל לדעוך. עכשיו מגיע שר ביטחון חדש שלא הפסיק לתקוף את הממשלה על מדיניות ההכלה הזו, הנתפסת בעיניו כמשדרת חולשה. שר ביטחון הדוגל, לפחות בהתבטאותיו הפומביות, במדיניות של ענישה קולקטיבית שאיפיינה עידן האינתיפאדות הראשונה והשנייה.
כשליברמן כיהן כשר חוץ והיה אחת הצלעות בפורום הסגור של "השלישייה", לצד שר הביטחון וראש הממשלה, הוא דווקא הפתיע. מתברר שבפורום הסגור הוא שש הרבה פחות אלי קרב. במבצע עמוד ענן, למשל, לא נשמעו שם מפיו קריאות נלהבות לכניסות יבשתיות עמוקות שיביאו להרס חמאס ברצועת עזה, אף שבאופן פומבי הוא התבטא בצורה הפוכה לחלוטין. הוא הרבה יותר מתון מכפי שנדמה לכם, הסבירו אז מכריו.
כשר ביטחון הוא כבר יהיה במקום אחר. כשליברמן מכריז שצריך לחסל את הנייה תוך 48 שעות אם חמאס לא יחזיר את גופות החיילים – זו כבר אחריותו לבצע זאת. הוא לא יכול יותר ליהנות משני העולמות: לצאת בהכרזות, לחכות שמישהו אחר יבצע, וגם למתוח עליו ביקורת.
שר ביטחון הוא אחד הגורמים היחידים במדינה שמקבל לידיו את כל החומרים המסווגים ביותר שיש לעם ישראל. כשר חוץ עוד יכלו להסתיר ממנו מידע. כשר ביטחון הוא לא יוכל להגיד: לא ידעתי, לא סיפרו לי, ולכן המלצתי לעשות כך וכך. היום הוא יודע הכל, וכל האחריות על כתפיו. אם הוא יבקש לחסל מנהיג ערבי – הוא יבין בדיוק את המשמעויות.
יש בתוך הצבא כאלה שמעריכים שליברמן הוא מספיק פרגמטי ומנוסה כדי לאמץ את אמירתו האלמותית של אריק שרון – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כלומר, הוא יתעלם מן הרטוריקה של עצמו ויעמוד מול המציאות עם פתרונות מציאותיים. אנשים שעבדו איתו בעבר מתארים את ליברמן כמנהל מאוד יעיל. במפגשים בארבע עיניים, הם אומרים, הוא מתגלה אדם שיודע להקשיב, עם כושר שכנוע ולא מעט כריזמה. אם יעתיק את מודל הניהול הזה למשרד הביטחון, סביר מאוד להניח שאנשי הצבא יתרגלו מהר מאוד לסגנון, כי הוא יודע להשיג תקציבים ולקבל החלטות. בסופו של דבר, הצמרת הצבאית תתיישר לימין.
אין שום מניעה חוקית, או אפילו עניינית, למינויו של ליברמן לשר ביטחון. הוא חבר קבינט לשעבר, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שר חוץ, בעל ניסיון בניהול ענייני מדינה. הבעיה נעוצה במה שמשדר המינוי שלו – הן כלפי הצבא והן כלפי חוץ.
כלפי הפלסטינים המסר ברור: נסגרה הדלת לתהליך המדיני. חוזרים לימי הפתרון הכוחני. די במסר הזה כדי להניע מחדש את גלי האלימות. גם כך קובעת הערכת המצב כי הירידה בהיקף הטרור היא זמנית בלבד. שקט מדומה. הכל עלול להתפוצץ בהזדמנות הראשונה. ותאריך היעד הקרוב להתפוצצות כזו, קובעת ההערכה, הוא הרמדאן, שיחל בעוד כשבועיים וחצי.
ליברמן נכנס לתפקידו באחת התקופות הרגישות בגדה. הצמרת הפלסטינית נערכת ליום שאחרי אבו־מאזן ומקצינה את התבטאויותיה. התנזים לא שקט. החמאס מחכה להזדמנות כדי להרים ראש. די בפעולה צבאית אחת יותר מדי, או בהצהרה אחת של ליברמן כשר ביטחון שתאיים על הרשות – והעסק יבער. ליברמן מאמין, למשל, שצריך להעיף את אבו־מאזן ולמנות תחתיו את מוחמד דחלאן. אלא שברשות הפלסטינית נתפס דחלאן כאויב. סדין אדום. ניסיון לדחוף אותו עכשיו להנהגה עלול להביא לאנרכיה.
גם מול רצועת עזה מנהלים יעלון והצבא מדיניות של איזונים בין הפעלת כוח לפעולות שיקום. המדיניות הזו תורמת לריסון חמאס. כרגע מתנהל מאבק סביב הפעילות של צה"ל בתוך הרצועה לצורך חשיפת מנהרות. לא ברור איך תגיב ישראל בהובלתו של ליברמן ואיך יגיב חמאס אחרי שתתגלה המנהרה השלישית – והיא קיימת. התנהלות בסגנון "נגמור את העניין עם חמאס אחת ולתמיד" בלי לחשוב מי יבוא במקומו עלולה להוביל למלחמה מיותרת, שיודעים איך היא מתחילה, אבל לא יודעים איך היא תיגמר.
אחד הנושאים היותר רגישים כיום הוא עמדת מערכת הביטחון לגבי המתרחש בסוריה. ישראל הציבה קווים אדומים, עומדת בהם, ונזהרת מהידרדרות למעורבות בעימות הסורי. אלא שהפיתוי גדול. צריך לזכור שגם ההסתבכות של ישראל בדרום לבנון החלה בפִּשְׁפָּשׁ בגדר הטובה ובקצין קישור אחד, והסתיימה בדשדוש של שנים בבוץ. סממנים לגלישה כבר קיימים ברמת הגולן. לישראל יש שותפות הומניטרית עם גורמים סוריים לאורך הגבול. מנגנוני התיאום, כמו גם אופי הסיוע, הולכים ומתרחבים. אם לא יהיה דרג מדיני שיידע לרסן את הגלישה הזו – נמצא את עצמנו בסרט רע מאוד גם ברמת הגולן.
וברקע עומדת הסוגיה האיראנית. ליברמן צידד בזמנו בתקיפת מתקני הגרעין, והיה ממבקריו הקולניים של ההסכם עם המעצמות. האם כשר ביטחון הוא מתכוון לחדש את ההכנות למימוש האופציה הצבאית?
נתניהו מחכה בפינה
בתוך שורות צה"ל מתפרשת הדחתו של יעלון כמהלך שיש מאחוריו מסר ברור: יעלון הודח משום שהגן על ערכים קלוקלים המזיקים לצבא, וליברמן מונה כדי להחזיר לצבא את כבודו. בוגי לא נתן לצה"ל לנצח. ליברמן ייתן לו לנצח. ליברמן התייצב במפורש אל מול הצבא בסוגיה של הוראות הפתיחה באש. הוא בא עם המסר שערבי טוב הוא מת. מה יעשו מפקדי הצבא אם הוא יבוא ויאמר להם: "לא סיפקתם הגנה לחיילים ולאזרחים ולא יצרתם הרתעה. רבותיי, שחררו את הניצרה"? האם המערכת הצבאית תוכל בעתיד להעמיד לדין חיילים על חריגה מנוהלי הפתיחה באש, כאשר שר הביטחון חושב שזה בסדר? ומה יעשה הצבא כשבג"ץ יורה על הריסת בית במאחז בלתי חוקי, אבל שר הביטחון יתנגד? האם ישמור ליברמן על כבודם של אנשי הצבא ויעניק להם גיבוי מול מתקפות של מתיישבים באיו"ש?
אין ספק שנתניהו ירווה אושר ונחת אם ליברמן ייתקל בכתף קרה של צמרת הצבא. ככל שירבו לבקר את שר הביטחון ליברמן – שידע להתעלל בראש הממשלה בגלל מהלכיו הביטחוניים – תמתק נקמתו של נתניהו ותרחיק את ליברמן מן החלום לרשת את ראש הממשלה.
