הזווית הרוסית
ביום רביעי בלילה, אחרי שסיכם עם ליברמן על תיק הביטחון, אמר נתניהו לאנשי שיחו שהוא מתכוון לפנות ליו"ר המחנה הציוני ולהציע לו את תיק החוץ, הכלכלה, הגנת הסביבה והחקלאות. ככה, בפשטות, כאילו כמה שעות קודם לא מוטט על הרצוג הר, כאילו לא התרחשה זה עתה במערכת הפוליטית רעידת אדמה והרצוג עדיין יושב ומחכה לטלפון של נתניהו באותו מקום ובאותה נכונות שעזב אותו.
בסרט שבו חי נתניהו, שבו אין עניינים פרסונליים ואין מקום להיעלבויות, כפי שהוכיחה הברית המחודשת שלו עם ליברמן, אין סיבה שהרצוג יסרב. הוא הרי יקבל את התיקים שרצה, כולל תיק החוץ. נתניהו אפילו התקשר ליו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, ואמר לו שלא יסגרו את הדלת. ניסנקורן נדהם. זה מה שאתה אומר לי עכשיו? שאל.
לא רק הציבור הופתע מהשתלשלות האירועים ביום רביעי, ומהעובדה שבבוקר הוא קם לממשלה עם המחנה הציוני ובלילה הלך לישון עם ממשלה של ישראל ביתנו. גם על השרים זה נפל בהלם גדול, למרות שבישיבת ראשי הקואליציה לפני שבועיים אמר דרעי לנוכחים שהוא דיבר עם ליברמן והתרשם שהוא מוכן להיכנס לממשלה. ביום ראשון האחרון, בפני אותו פורום, אמר ראש הממשלה שהמשא ומתן עם הרצוג תקוע ושהוא מתכוון לפנות לליברמן. לליברמן? התפלא ליצמן, הרי זה האדם שמשמיץ אותך כל יום.
נתניהו לא התרגש. שני אנשים פנו אליי ואמרו לי שליברמן מוכן להיכנס לממשלה עבור תיק הביטחון, אמר, אחד מהם זה משה ליאון והשני זה מישהו שלא דיבר איתי כבר זמן רב.
יכול להיות שנתניהו התכוון לפעיל ליכוד שמקורב גם אליו וגם לליברמן, ויכול להיות שהוא התכוון לאיש קשר אחר שלו עם ליברמן, נתן אשל. זה האיש שנתניהו נותן בו אמון יותר מכל אחד אחר ושממונה על תיק ליברמן אצל ראש הממשלה. אשל, על פי יודעי דבר, היה עמוק בתמונה. לאחר ישיבת ראשי הקואליציה יצא נתניהו בקריאה פומבית לליברמן, שאז נראתה כניסיון להוכיח לימין שהוא עושה כל מה שניתן כדי לצרף את השותף הטבעי שלו לממשלה, ועכשיו כבר נראית כמהלך מתוכנן שגם ליברמן היה שותף לו.
בכל מקרה, נראה שמסיבת העיתונאים של ליברמן הייתה הצגה – כך לפחות טוענים גורמים פוליטיים. ליברמן לא היה אומר את מה שאמר אם לא היה יודע בוודאות, שלראשונה מוכן נתניהו לתת לו את תיק הביטחון. ברור שהדברים סוכמו ביניהם, אולי אפילו בכתב, ונכללה גם התחייבות של ליברמן להמליץ על נתניהו בבחירות הבאות, עוד לפני שליברמן התיישב מול המיקרופון.
ליברמן מכחיש את הדברים באופן מוחלט. בכלל, האירועים שהביאו לכניסתו לממשלה נראים יותר כמו רשומון: לכל אחד יש את הסיפור שלו, ששונה בתכלית השינוי מאלה של האחרים.
כשהצטרפתי לממשלת אולמרט אחרי הבחירות, אומר ליברמן, חיפשו מה מסתתר מאחורי זה, למה אני נכנס, מה אני מקבל בתמורה. חיפשו משהו סודי. כי הרי קיבלתי החלטה בניגוד לאינטרס האלקטורלי שלי. אמרו תחכום פוליטי. אמרו מהלך מחושב. גם עכשיו, אומר ליברמן, אני שומע את אותם הדברים. אנשים מספרים שהם תיכננו, שהם בנו, שהם עומדים מאחורי המהלך. סיפורי סבתא. כולם רוצים לקבל נקודות על משהו שהם לא עשו. אנחנו 14 חודשים אחרי הבחירות ונשארנו עם אותן העמדות שהיינו בזמן המשא ומתן הקואליציוני. אם היו נותנים לנו אז את מה שאנחנו מקבלים היום – היינו נכנסים כבר אז. כל התיאוריות שמפיצים עכשיו, כאילו היו מגעים כבר לפני חודש, זה הכל שטויות.
בסביבת ליברמן טוענים, שנתניהו באמת רצה להכניס את הרצוג לממשלה, בגלל היוזמה הצרפתית, בגלל הלחץ האמריקאי ובגלל טוני בלייר, שהוא גם זה שעומד מאחורי הצהרת הנשיא המצרי. אותם גורמים סבורים, שכדי להלבין את כניסתו של הרצוג לממשלה, התחילו ללכת לליברמן על הראש, במיוחד בתקשורת הרוסית. ליברמן מצפצף עליכם, נאמר שם לציבור הרוסי. הציעו לו הצעות טובות ורק בגלל חשבונות אישיים עם נתניהו הוא לא מסכים.
אנשים מצביעים לליברמן משני טעמים, אמר לי גורם המקורב ליו"ר ישראל ביתנו: יש כאלה מכל חלקי הציבור שתומכים בתפיסת הביטחון שלו, ויש עולים מחבר העמים שמרגישים שהוא פותר להם בעיות, כמו למשל בנושא הפנסיה. לליברמן לא הייתה ברירה: אלקין הבעיר לו את השטח הרוסי. הוא עשה לו שם שריפה יותר גדולה מאשר זו שבקנדה. ליברמן נאלץ לכנס מסיבת עיתונאים ולהוכיח שהוא לא מפקיר את מצביעיו, ושאם תהיה הצעה באמת טובה – הוא ילך על זה.
מבעיר את השטח או לא, קשה להאמין שליברמן ממש כועס על אלקין, שהוביל את המסע להושבתו במשרד הביטחון. לטענת אנשיו, לאחר שהוציא הודעה שהוא מכנס מסיבת עיתונאים, התחיל עליו לחץ גדול מצד מועצת יש"ע, ראשי ערים, חברי מרכז הליכוד – כולם נכנסו להילוך גבוה, כולל הבית היהודי שהבינו שמרגע שהמחנה הציוני ייכנס לממשלה – הם שם על זמן שאול.
כפי שזה נשמע מפי ליברמן ומפי גורמים אחרים בסביבתו, עוד אפשר לחשוב שהוא נדחף בניגוד לרצונו לממשלת נתניהו: אם לא היה עושה את זה אחרי שמלשכת נתניהו הסכימו לתת לו את כל דרישותיו – זו הייתה התאבדות פוליטית.
האינטרס השלישי
מה גרם לנתניהו, שאחרי הבחירות סירב לתת לליברמן את תיק הביטחון, לחזור בו עכשיו ולהדיח את יעלון למען המטרה הזאת?
שלושה דברים השפיעו על החלטת נתניהו: הראשון הוא סיפור בני הפלשמורה והאופן שבו היה שבוי בידיהם של חברי הכנסת דוד אמסלם ואברהם נגוסה ונאלץ במשך תקופה ארוכה לתפקד עם קואליציה של 59 ח"כים. נתניהו כנראה החליט שלא עוד. הוא לא מוכן להיות בן ערובה בידיו של אף אחד מחברי הקואליציה שלו, בפרט כשהנושא עוד לא ירד מהפרק, והיה ברור לו שלפני ההצבעה על התקציב הדו־שנתי הם ישובו לסחוט אותו. בנוסף, מרגע שהוא נכנע להם, הוא היה צפוי לסחיטות מ־59 ח"כים אחרים, שגילו שזה אפשרי ואפילו יעיל, מה שמבטיח לו גיהינום.
הסיפור השני הוא ההכרה שהוא לא יצליח להביא את המחנה הציוני. הלחץ הפנימי במפלגת העבודה נגד כניסה לממשלה, הדרישות של הרצוג, שהוקשחו כתוצאה מהלחץ הזה, והדרישה שלו להעלות את הסיכומים על הכתב – הבהירו לנתניהו שזה לא יקרה. אין לו בעיה לשקר להרצוג בעל פה, אבל בכתב? זה כבר משהו אחר.
וישנו עניין שלישי שהוא לא פחות מרכזי: בשבוע הבא צפוי להתפרסם דוח המבקר בפרשת ביביטורס, שבמרכזה מימון נסיעות של נתניהו ובני משפחתו לחו"ל על ידי גורמים שונים. מה שניתן להגיד מבלי לצטט מתוך הדו"ח זה שנתניהו לא יוצא שם טוב, וזה בלשון המעטה. במילים אחרות: מחכות לו צרות גדולות בפתח, ויכול להיות שהוא רצה לייצב ולחזק את הממשלה עוד לפני השלכות הפרסום.
וכך הפכו המגעים שהתקיימו בעצלתיים לבהולים יותר ויותר. במקום להכניס לקואליציה שלו את הסמרטוטייה של הרצוג – קבוצה של אנשים כנועים וחסרי חוט שדרה שהיו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להפיל את הקואליציה – צירף נתניהו לממשלתו את האיש הכי חזק, הכי דומיננטי, הכי עצמאי במערכת הפוליטית, ששם עליו קצוץ ושעלול לאיים על מנהיגותו. ועוד בתפקיד הכי נחשק, שעשוי לבנות אותו כראש הממשלה הבא של ישראל, ובכל מקרה כמנהיג הימין.
ליברמן הרבה יותר קיצוני באמירות שלו מאשר בחיים האמיתיים, אמר השבוע בכיר בליכוד. שימי לב, שכשהיה במשרד החוץ לא היו יותר מדי שערוריות. גם אמירות שלו כמו "למוטט את החמאס" יצטרכו לעמוד במבחן המציאות. החלטה כזאת היא לא שלו, אלא של ראש ממשלה.
אם נתניהו יישאר לבד עם איווט בפורומים הלא־רשמיים, אומר שר בכיר, יש חשש שליברמן יגרור אותו. איווט הוא אדם הרבה יותר דומיננטי מביבי. ראש הממשלה יצטרך לבנות מסגרות שיאפשרו לו להיות המנווט המרכזי, מסגרות שייצרו איזונים. אחרת הוא עלול לאבד שליטה.
לא הייתה ברירה, אמר השבוע יריב לוין, השר הכי מקורב בימים אלה לראש הממשלה. המשא ומתן עם המחנה הציוני לא התקדם. אם לא היינו עושים משהו, הממשלה הייתה מסיימת את דרכה בעוד חודשים ספורים. היינו חייבים להרחיב את הממשלה.
פריצת הדרך מול ליברמן התרחשה, אומר לוין, כשליברמן הבין שיש סיכוי שנגיע להסכם עם המחנה הציוני. זה בדיוק כמו עם מתווה הגז, הוא אומר. אותה דינמיקה שאיפשרה את ההסכם עם ליברמן איפשרה גם את גיבוש מתווה גז חדש. כולם הבינו שחלון ההזדמנויות נסגר ושצריך להחליט. על פי לוין, ברגע שליברמן אמר שהוא מכנס מסיבת עיתונאים, הוא, לוין, העביר לו מסר מנתניהו שהדרישות שלו הן כאלו שניתן לדון עליהן ולהגיע להסכמה. יש נושא אחד שנתניהו מבקש שלא יעלה – דת ומדינה. הדרישות של ליברמן נוגדות את ההסכמים הקואליציוניים עם ש"ס ויהדות התורה ונתניהו לא יוכל להיעתר להן.
וזה מה שליברמן עשה במה שנראה כמסיבת עיתונאים ספונטנית וישירה והתגלה כמהלך מתוכנן, שכאמור מוכחש על ידו.
שאלתי את לוין, אם נכון שנתניהו התכוון אחרי הסיכום עם ליברמן להמשיך את המשא ומתן עם הרצוג.
אם הם היו מוכנים לעשות את כברת הדרך הנדרשת, ענה לוין, גם היום הוא היה מוכן לצרף אותם.
הנעלב במצרים
גאון? מסופקני. נתניהו מוכיח את מה שאמר עליו מאיר דגן, שמה שעומד לנגד עיניו זה האינטרס האישי, הרבה לפני האינטרס הלאומי. כי איך אפשר לראות את זה אחרת, כשיממה בלבד לפני ההסכם עם ליברמן, הוא קיבל בברכה את פנייתו של נשיא מצרים, שקרא להנהגה הישראלית לקבל החלטה על השלום. אז, כשהרצוג עוד נחשב השותף הקואליציוני שלו, דובר אפילו על נסיעה משותפת שלהם למצרים, לדון בוועידת שלום אזורית. ומה הייתה התשובה של נתניהו לפנייתו של א־סיסי? ליברמן. אפילו מול הנשיא המצרי מתנהג נתניהו כאילו היה אחד מיושבי הספסלים האחוריים בכנסת.
כפי שדיווחה סמדר פרי, בסביבתו של א־סיסי הגיבו בדיוק כמו שהגיבו בישראל: בתדהמה. נתניהו מנהל בזאר פוליטי על חשבון תהליך השלום, אמרו שם. מיותר להזכיר מה יחסם של המצרים לליברמן, לאחר שזה איים להפציץ את סכר אסואן. ואותו מכניס נתניהו למשרד הביטחון אחרי שנשיא מצרים יוצא עם יוזמת השלום שלו.
כשחושבים על כך שמול נתניהו עמדו שתי אופציות מנוגדות כל כך, ושהוא התלבט במי מבין השתיים לבחור, מבינים עד כמה ציני, אינטרסנטי ולא אמין הוא ראש הממשלה. שלא לדבר על האופן שבו העיף את יעלון ממשרד הביטחון לטובת ליברמן. מתי זה היה כשלשכת נתניהו אמרה שהכדור היחיד ששרק לליברמן ליד האוזן הוא כדור טניס?
בחירה בין הרצוג לבין ליברמן לא יכולה להיות אקראית. זו בחירה עקרונית. אידיאולוגית. זה כמו בחירה בין מלחמה לשלום. עצם האפשרות שדנים בין שתי האופציות מעוררת תסכול ותחושה שמשחקים בנו. לא סופרים אותנו. וזה לא משנה אם אנחנו בימין או בשמאל.
אז גאון הוא לא. אבל אם מדברים על תחכום פוליטי, עוד דבר שליברמן מכחיש, הרי שהאיש שלנו הוא דווקא ליברמן, שבמסיבת עיתונאים אחת קצרה פתח חלון נוסף בחדרי המשא ומתן עם המחנה הציוני וגרם לרוח פרצים במערכת הפוליטית.
ליברמן אפילו לא נאלץ להתבזות בדרכו למשרד הביטחון. הוא בא מוכן. הוא לא נשמע מתחנן, או מבקש, או אפילו מציב תנאים. הוא אמר בפשטות שעד כה לא קיבל שום הצעה מנתניהו, ושאם זה נכון מה שהוא שומע שראש הממשלה מוכן לתת לו – אז יש על מה לדבר.
במישור האחר, זה שגם את קיומו מכחיש ליברמן, עובדים כבר שבועות רבים. מדובר בשר זאב אלקין, ביוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, ובשבח שטרן, פעיל הליכוד ביהודה ושומרון, שניסו לשכנע את ליברמן לקיים מסיבת עיתונאים כמו זו שהתקיימה אתמול. הבעיה הייתה של חוסר אמון. ליברמן חשד שמשתמשים בו כדי להביא את המחנה הציוני, ואילו נתניהו חשש שליברמן מתכוון לעשות מה שעשה לו בעת כינון הממשלה, כשברגע האחרון הודיע שהוא לא נכנס וגרם לו לשלם מחירים כבדים לבית היהודי. שלשום, כשליברמן כבר נדרש להחליט מה הוא עושה, הוא עדיין היסס בגלל המגעים המאומצים לממשלת אחדות.
בכיר בליכוד אמר אמש, שאם הרצוג היה חותם שלשום בלילה על הסכם – הייתה היום ממשלת אחדות וכל הסיפור עם ליברמן לא היה קורה. יכול גם להיות, אמר, שאם היה יודע שזו תהיה הפוזיציה שבה הוא יימצא למחרת, הוא היה חותם. אבל הרצוג, כמו הרצוג, היסס, בעוד ליברמן פעל מהר. המגעים של השבועות האחרונים הבשילו, קבוצות התמיכה בליכוד עשו את שלהן ונתנו לליברמן תחושת ביטחון. הוא הגיע למסקנה שלא יפסיד שום דבר גם אם יתברר שעובדים עליו: הוא תמיד יוכל לטעון שעשה מה שהימין ציפה ממנו לעשות, ושזה היה נתניהו שאיכזב.
אז זהו. כדאי שתתרגלו. ליברמן בדרכו לממשלה. האיש שקצרה היריעה מלהכיל את התבטאויותיו, השמצותיו, קללותיו על ראש הממשלה, נקרא אחר כבוד ללשכת נתניהו והתבקש לקבל על עצמו את תיק הביטחון שאליו הוא שאף. עכשיו קשה לראות משהו שיכול לשבש את השותפות הזאת. נתניהו וליברמן מכירים זה את זה יותר מכל צמד אחר במערכת הפוליטית. הם מכירים את נקודות החולשה אחד של השני – בעיקר ליברמן את אלו של נתניהו. הברכות מכל עבר של השותפות, בעיקר של חברי הבית היהודי, שנשמו לרווחה כשהאיום על משרד המשפטים התרחק, ושל שרי הליכוד הימניים – רק הופכות את העסקה הזאת להרמטית.
הנבגד הגדול
אפילו בליכוד לא כולם עיכלו את הדחתו הפומבית של יעלון והחלפתו בליברמן. בגין היה הראשון שיצא בהצהרה שמדובר במינוי הזוי. זה היה בני בגין של פעם, זה שמתקשה לעבור לסדר היום על דברים שמקוממים אותו. הוא יתקשה להצביע בעד השבעתו של ליברמן לשר ביטחון. השאלה היא מה הוא יעשה: יצביע נגד או פשוט לא יהיה נוכח.
יעלון הוא ללא ספק הנבגד הגדול. האיש שהיה בין הבודדים בליכוד ששמר על כבודו של ראש הממשלה בכל תנאי ובכל מצב, לא השמיץ אותו ולא תידרך מאחורי גבו, קיבל את ההודעה על הדחתו בשידור חי. המלך מת, יחי המלך. נתניהו, כמו תמיד, לא נעצר אפילו לרגע כדי להביע את תודתו, הערכתו ואפילו צערו לאיש ששירת אותו נאמנה ועמד לצידו כצוק איתן. ככה ייעשה לאיש אשר העז להגן על צה"ל ועל מפקדיו.
רק לפני שנה עמד נתניהו על כך שיעלון יהיה שר הביטחון, ולא הסכים לתת את התיק לא לבנט ולא לליברמן, אפילו במחיר של קואליציה יותר קטנה. אבל בחודשים האחרונים נפערה תהום בין השניים והיה ברור שזה עניין של זמן עד שיעלון יפנה את משרד הביטחון. היו דברים ענייניים, כמו תמיכתו של יעלון בעמדת צה"ל בנושא החייל היורה מחברון, או הגיבוי שנתן לאלוף יאיר גולן. אבל היו גם אותם דברים שגורמים לנתניהו תמיד להיפטר מאנשים שנאמנים לו: הם מתחילים להוות איום. נכון, ליעלון אין כוח בליכוד, והימין כבר מזמן סימן אותו כלא־רצוי, אבל נתניהו לא יכול היה לסבול את האהדה התקשורתית שיעלון זוכה לה. שר הביטחון הצליח למצב את עצמו במקום שנתניהו לא היה מוכן לקבל אותו. לכן, ספק אם ראש הממשלה מתכוון ברצינות להציע ליעלון את תיק החוץ.
השאלה היא מה יעלון יעשה: האם הוא מתכוון לצאת לדרך עצמאית, כפי שעשו לפניו שרון, אולמרט, לבני, מרידור, מילוא, דוד לוי ואיציק מרדכי – כל אלה שהגיעו לעימות עם נתניהו ובחרו שלא להתמודד איתו. האם ייעלם בספסלים האחוריים של הליכוד, בין אורן חזן לנאוה בוקר, או שאולי יבקיע דרך חדשה, יקים מפלגה עם שישה־שבעה מנדטים מהליכוד ויחבור לאחרים. הנאום שנשא ביום חמישי בכנס מסלול נח"ל בקריה לא העיד על כוונותיו. הוא המשיך בקו המוסרי והמצפוני שקומם את נתניהו והביא לו אוהדים רבים מקרב הציבור.
בליכוד נשמעו קולות נגד הדחתו של יעלון ממשרד הביטחון ובעיקר נגד הדרך שבה זה נעשה. אלקין מסרב להתרגש מהקולות האלה. הנה, גם הוא ויתר על תיק הקליטה לטובת ישראל ביתנו. ניהלתי הרבה משאים ומתנים, הוא אומר, והרבה פעמים הנחתי על שולחן המשא ומתן תיקים שניתנו למפלגות אחרות. אין כאן נחלות אישיות. ליברמן לא היה מגיע לממשלה בלי תיק הביטחון, ויעלון – צריך לזכור – הוא לא מספר אחת ברשימת הליכוד. יש הרבה לפניו. הוא קיבל את תיק הביטחון לא בגלל מיקומו, אלא בגלל התאמתו המקצועית.
זו הפוליטיקה, אומר אלקין. צריך לבנות קואליציה, צריך אצבעות להצבעות. עכשיו יש ממשלה הרבה יותר יציבה, בשעה שעם הרצוג היו נכונים לנו ריבים, אולי אפילו פרישה של הבית היהודי, והיינו מגיעים לבחירות הבאות מוחלשים. במו ידינו היינו בונים את לפיד. ליברמן היה התקווה היחידה של יו"ר יש עתיד שמישהו מהמחנה השני יצטרף אליו. עכשיו זה נגמר. יש לנו שנתיים־שלוש של שקט. וכמו שזה נראה, אומר אלקין, יש גם סיכוי לגשר על הפערים בין נתניהו לליברמן לקראת הבחירות הבאות.
הציר החדש
מה אפשר לומר על מפלגת העבודה שעוד לא נאמר השבוע. הרי כל דבר נוסף ייראה כמו התעללות בחסרי ישע, בראשם יו"ר המחנה הציוני, בוז'י הרצוג. ביום רביעי, כמה שעות אחרי פגישת נתניהו וליברמן, הכריז הרצוג על מסיבת עיתונאים, והיה נדמה שהוא עומד להודיע על התפטרותו. הרי איך יוכל להמשיך לתפקד כיו"ר מפלגה שבכיריה מוקיעים את מהלכיו ובזים למאמציו, או כיו"ר אופוזיציה שזה עתה ניהל משא ומתן על כניסה לקואליציה.
אבל הרצוג התייצב מול המיקרופונים, וללא מורא וללא משוא פנים חבט בבכירי מפלגתו כאילו הם אשמים בכישלון הכניסה לממשלה. כאילו רק דקה קודם לא אמר שנתניהו לא היה מוכן לקבל את התנאים שהציג לו. במקום להפנות את הכעס כלפי ראש הממשלה על האופן שבו נהג בו, הפנה את הכעס כלפי חברי מפלגתו. זה היה נאום טוב. נאום של איש כועס. חבל שנאומים כאלה יוצאים לו רק כשכואב לו. מי שספגה יותר מכולם הייתה יחימוביץ'. הרצוג האשים אותה בהאשמה החמורה מכל, שהיא תהיה האחראית למינויו של ליברמן לשר ביטחון.
יחימוביץ' לא ישבה בשקט והכתה בהרצוג בכל הכוח. היעדר מנהיגות, אפס לקיחת אחריות, מי שפרש במו ידיו את השטיח האדום בפני ליברמן והעניק לגיטימציה לממשלת ימין, שקרן, זחילה מבישה חסרת תנאים לממשלה – אלו מקצת מהדברים שאמרה על ראש מפלגתה.
יחימוביץ' לא לבד. על פי עדויות שונות, בינה לבין ציפי לבני מתקיים בתקופה האחרונה ציר חזק מאוד. כדאי לשים לב לציר המרתק הזה. שתי הנשים החזקות האלה, שעד לא מזמן היו יריבות, יכולות עוד להפתיע. לבני, שישבה השבוע שבעה על אחיה, לא התראיינה ולא אמרה את דעתה, עד אתמול בבוקר. אבל גם לפני כן, לא היה צריך להיות פרשן פוליטי כדי להעריך מה עמדתה על האירועים האחרונים הנוגעים ישירות לתנועה שלה. להתנגדות שלהן הצטרפו בין השאר סתיו שפיר, שקראה לעשות ריסטארט במפלגת העבודה, ואראל מרגלית, שברוח הקמפיין שלו מארגן ביום ראשון הפגנה תחת הכותרת "מחליפים את ביבי קיבינימט!" מתברר שבלי איזו קללה עסיסית כבר אי־אפשר לנהל כאן קמפיין לשום דבר.
אבל אפשר להבין את המבוכה והתסכול במפלגת העבודה, שנחתמה השבוע באותה מסיבת עיתונאים של הרצוג שבה הבטיח שהאופוזיציה תילחם בממשלה עד שתפרק אותה. נו באמת. יש גבול. האם יש מישהו שיקנה מהיום משהו שהרצוג יגיד נגד נתניהו? האם יהיה נאום שלו כיו"ר אופוזיציה שאחריו לא יזכירו לו שהוא עמד להצטרף לממשלתו?
מפלגת העבודה סיימה את דרכה, אמר השבוע רון חולדאי. אני רק עומד תוהה ונבוך מול המהלכים, שאינני מבין את ההיגיון שבהם, בייחוד לאור העובדה שרק לפני שנה אמרנו על עצמנו שאנחנו אלטרנטיבה.
sima-k@yedioth.co.il
