מכירים את הצפצוף במכשיר הטלפון, כשהמכונית סוטה מהנתיב שקבעה לה ווייז ודוהרת אל הבלתי ידוע? מצד אחד, הצפצוף משמח: הוא מלמד שהכל פתוח, שאנחנו שולטים במכונה ולא להפך, שהרפתקאות מסעירות ממתינות לנו בהמשך הדרך; מצד שני, הוא מפחיד: התברברנו, הסתבכנו, טעינו, תעינו. סלח לנו, אלוהי האפליקציות. אנחנו מרכזים את מבטנו במכשיר, בתקווה שימציא לנו את סיבוב הפרסה הקרוב.
נתניהו רצה לצרף את סיעת המחנה הציוני לקואליציה שלו. ליתר דיוק, חלק מהסיעה. להרצוג אמר שהוא חייב לעשות זאת לנוכח האתגרים המדיניים, ההזדמנות ההיסטורית, התמורות באזור; לחברים בליכוד אמר, אני חייב לעשות זאת כי בממשלה שנשענת על 61 קולות, הח"כים שלנו, של הליכוד, סוחטים אותנו; העסק הולך ומתפרק. בשני הטיעונים היה יותר משמץ אמת.
באפליקציית הניווט שלו הוא רשם הרצוג. ואז באו הפקקים, קודם במפלגת העבודה, עם יחימוביץ' ומרגלית ורוזנטל ושפיר ואחרים, ואחר כך בליכוד, עם השר אלקין שתקף את המגעים עם העבודה בפומבי, עם השר לוין ואחרים ועם חבורה של צייצנים מההתנחלויות, אחד בשם ריקלין ושניים בשם סגל, שמפיצים את בשורתם לאומה בציוצי טוויטר. נתניהו שבר בבת אחת ימינה. בדרך דרס את שר הביטחון שלו, בוגי יעלון. הוא לא התכוון לדרוס אותו, אבל כך יצא. בצבא קוראים לזה נזק משני.
אתמול בבוקר התחדש המשא ומתן עם ישראל ביתנו. הנושא הוא כסף: ליברמן מבקש לחזור אל בוחריו, עולי רוסיה, עם הישג משמעותי, הישג שאפשר לספור אותו על מדרגות הבנק. כסף הוא תמיד הבעיה הקלה במשאים ומתנים פוליטיים. הרי לא מדובר בכסף שהשותפים יצטרכו להוציא מכיסם: זה כסף של המדינה.
שיחת סיכום
יריב לוין, שעמל כדי להביא את ליברמן פנימה, התפנה לשיחת סיכום. הניתוח שלו חד ומפוכח. "אני אומר לך מניסיוני כיו"ר קואליציה בממשלה הקודמת: קואליציות עוברות תהליך של שחיקה. לקראת סוף המושב האחרון של הכנסת התחלנו להפסיד בהצבעות. אילו היינו ממשיכים כך, המצב היה אבוד. הממשלה הייתה מתפרקת והיינו הולכים אחרי שנה וחצי לבחירות.
"הפער האמיתי בינינו לבין מפלגת העבודה היה בלתי ניתן לגישור. כאן נכנסה לתמונה התקשורת: מעולם לא שיחקה התקשורת תפקיד חשוב כל כך במהלך פוליטי כמו הפעם. התקשורת בישרה על הסכם. זה לא היה נכון, אבל יצר אווירה. תראה איך זה השפיע על חברות הגז: הן נבהלו ומיהרו לחתום על מתווה חדש. תראה איך זה השפיע על ליברמן: הוא חשש שהוא מאחר את הרכבת".
לוין צפה במשא ומתן של נתניהו עם הרצוג מהצד. אלקין מחה בהצהרה פומבית. לוין שתק. מה אמרת לנתניהו, שאלתי.
"אמרתי לו שהיעד הוא לצרף את כל מי שמוכן להצטרף, אבל על פי העקרונות שלנו. היה ברור לביבי שמול ליברמן זה קל מאוד: הוא השותף הטבעי שלנו.
"במשך כל השנה הזאת ליברמן חזר ואמר שהוא מוכן להיכנס לממשלה, אבל יש לו תנאים. התנאים היו בתחום דת ומדינה – תנאים בלתי אפשריים בקואליציה הנוכחית.
"כששמעתי שליברמן החליט לכנס מסיבת עיתונאים, דאגתי להעביר לו מסר: תגיד מה שאתה רוצה, רק אל תדבר על דת ומדינה. ליברמן תקף את נתניהו אבל אמר גם, אני מבין שבמשא ומתן לא אקבל הכל. בשבילי זה היה סימן שהוא מוכן להצטרף.
"היה ברור מהתחלה שחייבים לתת לו את הביטחון. הוא אמר, הייתי שש שנים במשרד החוץ: נמאס לי. אני דורש את משרד הביטחון. זה לא היה קשור לדברים שאמר סגן הרמטכ"ל או לדברים שאמר יעלון. אני לא יודע אם אני יכול לשכנע את בוגי, אבל זאת האמת: היה כאן צירוף מקרים".
הייתה כאן השפלה, אמרתי.
"לעבור תיק זה לא סוף העולם. תיקים בממשלה הם לא נחלת אבות. אם מעבירים תיק למישהו מהמפלגה שלך, זאת הדחה, אני יכול להבין את העלבון, אבל כשמעבירים תיק כי רוצים לצרף מפלגה אחרת, כי נוצר מצב, כי יש אילוץ, לא צריכה להיות בעיה.
"אני האחרון שרוצה לפגוע ביעלון. בניגוד לשרים אחרים, לא תקפתי אותו. אני מעריך מאוד את מה שהוא עשה למען ביטחון המדינה. אני מאוד מקווה שהוא לא יפרוש: הוא איש טוב".
אתם דוחפים אותו לזרועות גדעון סער, אמרתי.
"לאף אחד לא מובטח תפקיד לנצח", אמר לוין. "אם יש משהו שאני מתקומם עליו אצלו, הוא הגישה האישית המוחצנת. בקדנציה הקודמת אני שילמתי מחיר: למרות המקום הגבוה שלי ברשימה לא נכנסתי לממשלה. הפעם הוא משלם. אילו הממשלה הייתה מתפרקת, כולנו היינו מאבדים את התפקידים שלנו.
"חשוב על המצב שבו עמדנו לפני שנה, בלילה שבו איווט הודיע שהוא לא מצטרף לממשלה. היה סיכוי של 95 אחוז שלא נקים ממשלה. שנהיה במשבר כמו בספרד. עשינו ויתורים משמעותיים לש"ס ולבית היהודי וניצלנו. עכשיו, כשאיווט מצטרף, אנחנו מקבלים את הממשלה שרצינו מהיום הראשון.
"יותר מזה: קיבלנו שישה נוספים אצלנו ובכך החסרנו שישה מהצד השני. הדינמיקה השתנתה: אם קודם משכו לכיוון בחירות בקיץ, עכשיו אפשר לעבוד עם אופק לשנתיים וחצי".
האם נכון שאתה מבקש לעצמך את תיק המשפטים, שאלתי.
"ברור לך שזה ספין של הבית היהודי", אמר. "בנט רוצה לקבל את תיק החוץ. הציבור שלו מעוניין בתיק החינוך ובתיק המשפטים. אם הוא יעבור לחוץ, איילת שקד תעבור לחינוך ואני אקבל את המשפטים – הציבור שלו יהיה מאושר".
כניסה של יריב לוין למשרד המשפטים הייתה גוררת זעזוע קשה במערכת המשפט, שמותקפת על ידו בחריפות רבה, ללא הרף. הזעזוע מכניסתו של ליברמן למשרד הביטחון הוא רטט קל בהשוואה למה שהיה קורה בבית המשפט העליון, בפרקליטות, בהתבטאויות השופטים הבכירים בדימוס.
"אל תדאג", אמר לוין. "אתה יכול להרגיע את ידידיך שם. זה לא יקרה הפעם. אבל יש לי סבלנות".
ואז הגיע הפיגוע
בוז'י הרצוג סיים זה עתה את מסיבת העיתונאים שלו, שבה הטיח בקודמתו, שלי יחימוביץ', האשמות קשות ביותר. שקרנית, חתרנית, גסת רוח, מופקרת – אלה היו רק חלק מהביטויים. כאשר הם יוצאים מפיו של פוליטיקאי מנומס מסוגו של הרצוג, הם נשמעים זרים ומוזרים. מה שהעצים את המוזרות היה שהם נקראו מהנייר. לא התקפת זעם, לא סערת רגשות: טקסט מודפס, באותיות גדולות.
החדר שבו התייצב מול המצלמות היה קטן, דחוס ודל. החדר הלם את המצב. השלטים, "המחנה הציוני" בכחול ו"העבודה" באדום, הוצמדו אל דוכן הנואם ברצועות דקות של איזולירבנד. הושט היד וגע בן, והן יתפרקו.
יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", ואני נכנסנו אליו מיד אחר כך. הרצוג היה חסר מנוחה: הוא עמד ואנחנו עמדנו. מפעם לפעם הרים את קולו. ביקשתי שיתאר את עלייתו ונפילתו של המשא ומתן. "במהלך השנה עלתה האופציה כמה פעמים", אמר. "זה די מהר מת. לא שיקרתי כאשר אמרתי לעיתונאים שאין משא ומתן. אף פעם אחת לא שיקרתי.
"בסוף המושב נתניהו ואני קיימנו שתי שיחות רציניות. הנושא היה עתיד המדינה. יחד דיברנו שש שעות. הוא אמר שהוא רוצה להתקדם, אבל כל פעם בנט תוקע אותו. אחר כך קיבלנו מסרים על התארגנות אזורית ענקית, שמטרתה להגיע להסכם עם ישראל. קמה שורה של שליטים ערביים צעירים, דור חדש שלא ידע את הפחדים של מובארק או של המלך חוסיין. אני מדבר על מרוקו, מצרים, ירדן, סעודיה, האמירויות. מדינאים מהמערב היו מעורבים ביוזמה. היא כללה היענות של ישראל ליוזמת השלום הערבית. אני ידעתי עליה; נתניהו ידע.
"כשהתחלנו לדבר ברצינות, קיבלנו עידוד מגורמים בתוך הממשלה. מכחלון וגם מדרעי. השבוע, כשהיינו בעיצומו של המשא ומתן, אותו דרעי עשה פתאום שריר לנתניהו והודיע שהוא לא יוותר על שום תיק כדי להקל על ההצטרפות שלנו.
"ואז הגיע הפיגוע הגדול".
לאיזה פיגוע אתה מתכוון, שאלתי.
"פיגוע החקירה נגדי", אמר הרצוג. "כשזה נרגע, חזרנו לדבר".
אתה טוען להישגים מפליגים, אמרתי. תיקי החוץ, הכלכלה ועוד שבעה תיקים וחמישה סגני שרים; העברת תיק הביטחון אליכם בעוד פחות משנה; ארבעה ראשי ועדות בכנסת; נכונות לוועידת שלום אזורית; הובלת מתווה הגז (הבעיה ברשימה היא שניתנה על קרח: היא הייתה אמורה לצאת לפועל רק אם המחנה הציוני כולו, על 24 חברי וחברות הסיעה, היה מצטרף. שני הצדדים ידעו שזה לא עתיד לקרות).
"כשהגענו לכל מה שכרוך בפתרון שתי המדינות", אמר הרצוג, "הוא לא רצה להעלות את ההתחייבויות שלו על הכתב. זה מה שביבי עושה תמיד – מתחייב בעל פה ומסרב לכתוב. אני הסכמתי לוותר על שינוי קווי היסוד של הממשלה. התנאי שלי היה שתהיה התייחסות בהסכם הכתוב איתנו. לזה הוא לא היה מוכן".
נדמה שהסיפור יותר מורכב. בלילה האחרון, בין יום שלישי לרביעי, התקיימה הפגישה המכרעת. הרצוג לקח איתו את איתן כבל, בעל בריתו הפוליטי. כבל הגיע על תקן של משגיח כשרות. מטבע הדברים, הרצוג היה להוט להיכנס יותר מכבל: כניסה לממשלה הייתה מרחיקה מעליו את איום ההדחה במפלגתו. ההתחייבות בכתב הייתה דרושה להרצוג כדי להבטיח להסכם את תמיכת הרוב במוסדות המפלגה; ההתחייבות בכתב הייתה דרושה לכבל כדי להאמין.
נתניהו סירב. הוא היה מוכן להתחייב על הקפאת הבנייה בהתנחלויות בתנאי שתיקרא במונח אחר – בשום פנים לא "הקפאה". "ממילא אני לא בונה", אמר. את ההסכמות המדיניות האחרות סירב להעלות על הכתב, בטענה שהן יגרמו למרד נגדו במפלגתו.
הרצוג הגיע למסקנה שעוד לפני הפגישה בשלה אצל נתניהו ההחלטה ללכת עם ליברמן. מאוחר יותר באותו לילה טילפן כבל להרצוג. "אח יקר שלי", אמר כבל (כבל הוא פוליטיקאי מרובה אחים), "טלפן לנתניהו ותגיד לו שזה נגמר. גם אם המשא ומתן עם ליברמן יתפוצץ, אנחנו לא חוזרים".
הרצוג ידע שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את הברית הפוליטית עם כבל. הוא טילפן לנתניהו.
ארבע שיחות ביום
כישלון השיחות בין נתניהו להרצוג דומה במובן מסוים לכישלון התהליך עם הפלסטינים: הנושאים ונותנים משני הצדדים מסתכלים בעין אחת אלה על אלה, ובעין השנייה פוזלים לקהל שלהם בבית. האמון ב"בייס", בגרעין הקשה, קטן והולך, והדעות מקצינות. כתוצאה, מרחב התמרון של המנהיגים מתכווץ פלאים. נדמה לי שיריב לוין צודק בנקודה הזאת: המשא ומתן בין הרצוג לנתניהו נידון לכישלון מראשיתו.
לדברי הרצוג, נתניהו והוא דיברו עוד ארבע פעמים ביום רביעי, עניין תמוה לעצמו, שהרי השניים דיברו בלילה וסיכמו שהמשא ומתן ביניהם לא יתחדש. הרצוג שאל את נתניהו מדוע הוא חובר לליברמן. "אין לי ברירה", אמר לו נתניהו, לדבריו. "אני חייב למנות את ליברמן לשר הביטחון. שרי הליכוד מאיימים להתהפך עליי".
הוא דיבר על עצמו בתור קורבן, ועל מפלגתו כעל אויב.
האם להאמין לנתניהו? האם להאמין להרצוג שהאמין לנתניהו? הפרשה הזאת מחבלת בשארית האמון שלנו בתום הלב של הפוליטיקאים. המעברים משנאה לאהבה לשנאה, מפסילה מוסרית להכשרה מוסרית לפסילה, מהירים מדי. נתניהו, שבנה את ניצחונו בבחירות על הסתה גזענית ואת ממשלתו על רטוריקה ימנית רדיקלית, מציע להפוך בן לילה למלאך שלום; הרצוג, שטען שממשלת נתניהו מטורפת, מוכן לחתום איתה על הסכם שותפות, ואז טוען שוב שהיא מטורפת. יחימוביץ' השמאלנית־לכאורה קושרת קשר עם אלקין הימני־לכאורה במטרה לטרפד את ההסכם, ובו בזמן, לטענת הרצוג, מחפשת ג'וב במסגרת אותו הסכם; ליברמן, שפסל את נתניהו אישית במילים הקשות ביותר, מוכן להכשיר אותו בתמורה לתיק נחשק. ציניות ארוזה בצדקנות, אופורטוניזם ארוז בטהרנות: אין פלא שאנשים מתקשים להאמין.
ואולי העובדות כבר לא חשובות. כל הדמוקרטיות חולות עכשיו במחלת דונלד טראמפ – גם הדמוקרטיה הישראלית. טראמפ משנה יום־יום את עמדותיו המוצהרות מהקצה אל הקצה, משקר לגבי עצמו, מקלל היום כדי לחבק מחר ולהפך, אבל לבוחרים לא אכפת. הם מניחים שגם לפוליטיקאים לא אכפת: הכל משחק, הכל ציוץ ברשת חברתית.
ייתכן שהמשא ומתן הזה היה נקודת מפנה בתולדות מפלגת העבודה. בעוד שנה נחגוג את יובל ה־40 למהפך הפוליטי. לבד משבע שנים, כל הממשלות שנבחרו מאז היו ימניות. העבודה, בשמות שונים, באריזות שונות, ניסתה להתבסס מחדש בשלטון ולא הצליחה. היא מתקשה לדבוק, כמו מנחם בגין, במדיניות אחת ולשבת שנות דור באופוזיציה, או לחלופין, להיות שחקנית משנה בהצגה שנכתבת על ידי הליכוד. העם זז ימינה, והעבודה לא יודעת לאן לפנות, האם ללכת אחריו או ללכת מולו. הניסיון לעשות את שני הדברים באותו זמן לא עולה יפה. הוא לא יכול לעלות יפה.
"במקום שהאופוזיציה תפיל את הממשלה, הממשלה מפילה את האופוזיציה", כתב לי ח"כ אחמד טיבי שלשום. "בהפלות אתה מומחה־על", כתבתי לטיבי, גינקולוג במקצועו.
פשר הקאמבק
נשיא ארצות־הברית לינדון ג'ונסון מינה פעם יריב שלו לתפקיד חשוב. כשנשאל למה, השיב באמירה חיילית: "מוטב שישתין מתוך האוהל החוצה מאשר מחוץ לאוהל פנימה".
נדמה שכניסתו של ליברמן מבשרת תיקון מעניין בדוקטרינת ג'ונסון: הוא נכנס לאוהל לא כדי להטיל את מימיו החוצה, אלא כדי להטיל אותם מתוך האוהל פנימה. עד השבוע ניסה לחסל את נתניהו מבחוץ: עכשיו ינסה לחסל אותו מבפנים או/ו לרשת אותו. זה פשר הקאמבק.
דימוי הבריון שנוצר לליברמן הוא המצאה של תוכניות סאטיריות: בחיים האמיתיים ליברמן הוא איש רעים להתרועע, פחות רציני ממה שחושבים והרבה יותר פרגמטי.
אבל מינויו לשר הביטחון מעמיד בפני נתניהו וממשלתו כמה בעיות קשות.
1. המינוי עורר זעם במשטרים המתונים באזור, אלה שאמורים להיות בעלי הברית החדשים שלנו; הוא התקבל בתדהמה מהולה בחיוך בוושינגטון. ליברמן הוא סמל, הוא אייקון. לקראת המאבקים המדיניים הקשים שצפויים בסתיו הקרוב, ישראל מציגה לעולם את הקיצונית בממשלותיה.
2. בקבינט יישב נתניהו בין בנט לליברמן, כשהשניים מתחרים זה נגד זה ונגד נתניהו על קולות הימין. התנאים האלה מעמידים בספק את היכולת של נתניהו להפריד בין הרטוריקה המתלהמת שלו ושל שריו לנעשה בשטח. קשה להחליט לא לפעול; קשה לא פחות להחליט לפעול.
3. היצר ההרפתקני שלו. הנטייה של ליברמן לגלגול פתרונות שווא בנוסח זבנג וגמרנו מסוכנת, והרטוריקה הלוחמנית שלו מסוכנת. הוא לא למד, או לא הפנים עד הסוף, את מגבלות הכוח. היה לנו שר ביטחון כזה, ודווקא מהשמאל: פנחס לבון היה שמו. הוא כיהן מסוף 1953 עד תחילת 1955. כהונתו הייתה רצופה בפעולות צבאיות מפוקפקות ובפרשיות שרדפו את המדינה במשך שנים.
והיה אריאל שרון, שיחד עם בגין הביא את צה"ל להרפתקה הכושלת בלבנון ב־1982.
4. השאיפה של ליברמן להיות ראש ממשלה.
5. הדבקות של ליברמן בערכים ובנורמות של צה"ל. פופוליזם הוא רעה חולה בתהליך קבלת ההחלטות של שר ביטחון. השאלה היא איך יחיה ליברמן עם רוח צה"ל, ואיך יחיו אלופי המטה הכללי עם רוח ליברמן. מה יקרה בגדה; איך יתנהגו המתנחלים; איך יתמודד נתניהו עם החלטותיו של שר הביטחון החדש.
בעל הטור האמריקאי תומס פרידמן תיאר פעם את נתניהו כנהג שיכור שמזגזג לרוחב הכביש, פעם עולה על השול משמאל, פעם על השול מימין. הנסיעה הנוכחית הסתיימה בזימון לקורס לנהיגה מונעת. הקורס בסדר, אבל המורה אכזר. קוראים לו ליברמן, איווט ליברמן. ¿
