יום שישי בצהריים. גמר גביע המדינה בכדורגל לילדות: בנות סכנין נגד הפועל קטמון־אפרת. מצד אחד, המועדון המוביל של המגזר הערבי, מהצד השני, פרויקט משותף להתנחלות אפרת ולקבוצת האוהדים הירושלמית הפועל קטמון. 24 שעות מאוחר יותר קבוצת הגברים של סכנין תיטול חלק בדרמת האליפות נגד הפועל באר־שבע, בינתיים בטריבונה של מגרש הכדורגל בשפיים מתערבבים יחד כיפות, שביסים ורעלות.
הדרמה במהלך המשחק
זה סוג של מפגש שכנראה רק הכדורגל הישראלי יכול לייצר. תוף ענק של אוהדי קטמון־אפרת מהדהד ברקע ללא הפסקה. הפוטנציאל נפיץ וטעון לכאורה, אבל האווירה במגרש ספורטיבית ונינוחה. על המגרש מתרוצצות ילדות בנות 11 עד 13, הכי רחוק מהקרבות עם בית"ר ירושלים, מהקללות הגזעניות נגד מוחמד ומהמכות שהסעירו את המדינה אחרי המשחק בין סכנין למכבי תל־אביב בליגת־העל לגברים.
ליד התוף של אוהדי קטמון־אפרת יושבת סבתא של למה שואהמה, רעלה על ראשה וחיוך מתוח על פניה. למה היא השוערת של סכנין, נערה עם רעמת תלתלים אדירה. היא משחקת כדורגל כבר כמה שנים. אביה, אחיה, סבתה ודודה הגיעו לעודד אותה במשחק המכריע. מבחינתם שתהייה שחקנית מקצועית, אפילו אחרי החתונה. "אני מאוד אוהבת את המשחק", אומרת למה בחדר ההלבשה בזמן המחצית. "ואני מאוד רוצה להיות שחקנית מקצוענית".
על הברך של למה שאריות של דם. היא נפצעה באחת הפעמים שזינקה על הדשא כדי למנוע גול. היא לא מתרגשת, לא מהדם ולא מהמעמד. אבל היימן אבו יונס, המאמן של סכנין, לא מרוצה מהמחצית הראשונה שהסתיימה בתיקו אפס. הוא מעודד את הבנות בהתלהבות בערבית ומשחרר אותן לשטוף פנים ולהירגע.
בשנת 2003 הכדורגל בסכנין עלה על המפה בישראל. קבוצת הגברים של העיר הפכה לראשונה מהמגזר הערבי שזוכה בגביע המדינה בכדורגל. ההתלהבות מההישג הפכה את העיר לבירת הכדורגל של המגזר, שבה גם ילדות ונערות רודפות אחרי הכדור.
אין לכם בעיה לשחק מול מתנחלות, אין מתח? אני שואלת את המאמן אבו יונס. "לא", הוא עונה. "הבנות שלנו לא מבחינות בין הקבוצות השונות, הן באות לשחק כדורגל ולנצח. להפך יש גם איזו תחושה של שותפות בגלל שמדובר בבנות שמשחקות במשחק שהוא כביכול של בנים. שיחקנו כבר מול קטמון־אפרת בשנה שעברה וזכינו מהם לייחס מכבד. לספורט לא צריכים להכניס פוליטיקה. הלוואי שהבנות ילמדו את הבנים איך לשחק כדורגל נטו, כדורגל טהור. אגב, יש בקבוצה שלנו שתי שחקניות יהודיות, מהיישוב יובלים הסמוך לסכנין. הן השתלבו נהדר בקבוצה ויש להן קשר מעולה עם הבנות מסכנין לא רק בזמן האימון והמשחקים, אלא גם מחוץ למגרש. הן חברות מאוד טובות".
אם תזכו בגביע, הבנות של סכנין ישירו את ההמנון?
"הן לא ישירו את התקווה כי הן לא מכירות את המילים, אבל הן יעמדו ויכבדו את ההמנון. המילים של השיר הזה לא מדברות אלינו, אבל אנחנו מכבדים אותו כי זה ההמנון של המדינה".
אין לבנות ערביות ולהורים שלהן בעיה עם המכנסיים הקצרים, זה לא מפריע למשפחות שהילדות משחקות כדורגל?
"מי שמגיעה לכדורגל גדלה במשפחה שאין לה בעיה שבנות ילבשו מכנסיים כאלה. אלה שיש להם בעיה לא ישלחו את הבנות שלהם לשחק כדורגל. הבנות שלנו מביאות הרבה הישגים בשנים האחרונות. פעמיים הן זכו בגביע המדינה ובשנה שעברה הנערות זכו במקביל גם באליפות וגם בגביע. אנחנו מאוד משקיעים בבנות. הבעיה עם שחקניות ערביות היא שכשהן מגיעות לגיל 22־21 הן מתחתנות או מתחילות ללמוד באוניברסיטה ואז הן פורשות. עוד אין שחקנית כדורגל ערבייה נשואה. זה די מתסכל כי בעצם כל המאמץ שהושקע בהן לא נושא פרי. אני מאוד מקווה שאצל הדור החדש, כמו אצל השוערת למה, אלה שמתאמנות שבע־שמונה שנים, זה יהיה אחרת".
ההורים של השחקניות מעודדים את הבנות לשחק כדורגל?
"בגדול אפשר לומר שכל בת שמשחקת כדורגל, יהודייה או ערבייה, שומעת הרבה אמירות שליליות, למה בנות משחקות במשחק גברי. הבנות הללו צריכות להתגבר על כל הביקורת ולהשקיע המון שעות באימונים. ההורים עומדים מאחורי הבנות, והגיעו לעודד היום כי זה משחק מאוד חשוב. בכל זאת גביע המדינה".
אנחנו אנדרדוג
בדקה ה־42 נראה לרגע כאילו הניצחון מתרחק מסכנין. למה השוערת לא מצליחה להדוף את הכדור שחודר לשער, אוהדי קטמון־אפרת משתוללים ביציע ושרית אדרי המאמנת של הקבוצה מחייכת באושר. בינתיים אושר מאופק, עד שהגביע לא יונף.
כשאני שואלת את אדרי, מה לבנות — ועוד למתנחלות דתיות — ולכדורגל, היא לא מצליחה להבין למה אני מופתעת כל כך. "תסלחי לי שאני לא מבינה את השאלה. גדלתי כל החיים על כדורגל מהגן ועד האוניברסיטה. בשבילי זה הכי נורמלי. בארצות־הברית זה הספורט הפופולרי ביותר לבנות. כאן בארץ, במיוחד לירושלים, זה מגיע באיחור".
כשאדרי עלתה לארץ לפני 22 שנה והקימה את ביתה בהתנחלות אפרת, היא חיפשה נשים שישחקו איתה כדורגל. "היינו באפרת כמה עולות מארצות־הברית, והצלחנו להדביק גם כמה ישראליות בג'וק. הקמנו קבוצה של שחקניות חובבות וכבר שנים שאנחנו משחקות אחת לשבוע. כדורגל זה ספורט נהדר בלי קשר למגדר".
גם הבנות של אדרי, אם לחמישה, חשבו שכדורגל זה ספורט נהדר. לפני חמש שנים הן ביקשו מאמא שלהן לפתוח חוג כדורגל לבנות. תחילה אימנה אדרי את קבוצת הילדות בהתנדבות. אבל אחרי שעוד בנות ביקשו להצטרף, היא החלה ללמוד אימון כדורגל במכון וינגייט. "איך אומרים, במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. אז אני השתדלתי להיות אישה. לא הייתה מישהי אחרת שתאמן את הבנות, אז אני התנדבתי. במשך השנים נוצר קשרים ספורטיביים וחבריים בין קטמון לאפרת. זה היה מאוד טבעי בעיניי לבנות נבחרת אחת לשתי הקבוצות. היום הבנות הטובות מאפרת מגיעות לנבחרת של קטמון־אפרת. בסך הכל חצי מהבנות בקבוצה מקטמון וחצי מאפרת. אנחנו קבוצה צעירה, סוג של אנדרדוג בליגה. אנחנו עדיין בהלם שבכלל הגענו לגמר. סכנין לעומתנו הם מועדון ותיק עם הרבה תמיכה שכבר זכו בגביע כמה פעמים".
למה בעצם אין מועדון נפרד באפרת?
"באפרת אין עדיין מספיק בנות שמשחקות כדורגל מקצועי וגם המגרש באפרת לא כשיר עדיין לתחרויות, כך שאי־אפשר לשחק ביישוב".
את חושבת שקבוצות יהיו מוכנות בכלל להגיע לאפרת?
"אני מאמינה שכן, אני חולמת על זה. אבל בינתיים אני מאוד שמחה על שיתוף הפעולה עם קטמון: הערכים שלנו דומים. כדורגל זה הרבה יותר מרק ספורט. הוא מנחיל ערכים כמו עבודה בצוות, התמדה, תחרות, הגינות, וגם, וזה האני מאמין שלי: להסתכל על הילדה קודם כל כאדם ורק אחר כך כשחקנית".
את ערכי הכדורגל מעבירה אדרי גם לדור הבא. מצגת בת־המצווה של בתה, קרן אור, עסקה בערכים שמשחק כדורגל מקנה. אבל למרות זאת אדרי לא שואפת להפוך את הכדורגל לקריירה של שחקניותיה. "ההורים של הבנות, וגם אני, לא חולמים שהן יהיו בעתיד שחקניות מקצועיות, אבל אנחנו מאמינים שהספורט התחרותי בגיל צעיר, ישפיע על בניית אורח חיים בריא בעתיד".
אדרי לא נתקלה עד כה בדילמות דתיות על מגרש הכדורגל. זה ברור לה וברור לבנות, כי התלבושת הספורטיבית כוללת מכנסיים קצרים. הבנות שבאות מבתים שמקפידים בהם יותר, לובשות טייטס עד הברך מתחת למדי המכנסיים הקצרים. במידה מסוימת דווקא לבנות דתיות קל יותר להשתלב בליגת הכדורגל מאשר לבנים דתיים. "למזלנו כל המגרשים תפוסים בשבתות על ידי הליגה של הגברים והנוער, כך שאין משחקים בשבת לבנות וזה פותר את הבעיה הכי קשה של שחקנים דתיים. באפרת יש גם שחקני כדורגל גברים מעולים, אבל הם מנועים מלשחק בשבת וזה חוסם אותם. במובן הזה לבנות יותר קל".
איך המפגש בין בנות מתנחלות לערביות מסכנין?
"הבנות שלנו מודעות לקונפליקט ולמתח שבין יהודים לערבים. אנחנו חיים ליד פלסטינים ובאזור של פיגועים. אבל אנחנו מלמדים את הבנות לשים את הפוליטיקה בצד ברגע שעולים על המגרש. הבנות שלנו כבר נפגשו עם שחקניות ערביות. יש בעיה של שפה, אבל כולן לחצו ידיים יפה. יש איזו תחושה שכל בת שמשחקת כדורגל, יהודייה או ערבייה, זה הישג. יש לנשים הרבה יותר פרגון ליריב. אנחנו מבינות שאם היריב לא היה פה גם אנחנו לא היינו פה".
דמעות בעיניים
לקרן אור לא תמיד קל עם העובדה שאמא שלה היא המאמנת. "זה לפעמים מעצבן מאוד. כשהיא מורידה אותי לספסל, אני משגעת אותה כל הזמן שתכניס אותי חזרה". במשחק עצמו קרן אור לא מפסיקה לרוץ לרגע. המשחק צמוד, אחרי השער הראשון של קטמון־אפרת, סכנין מבקיעה שני שערים רצופים והופכת את התוצאה. נראה היה שהמשחק הוכרע לטובת סכנין, אבל ברגע האחרון קטמון־אפרת משווה ל־2:2. השופט מכריז על הארכה ואחר כך על פנדלים.
ואז מגיע רגע השיא במשחק וגם הרגע הספורטיבי הכי מרגש. קטמון־אפרת מבקיעות את הפנדל האחרון וזוכות בגביע. שוערת סכנין נשכבת על הדשא ודמעות בעיניה. הראשונות שניגשות לנחם אותה הן דווקא שחקניות קטמון־אפרת. אין ספק שמדובר באחד המחזות הכי ספורטיביים ומרגשים שאפשר לראות במשחק כדורגל. הלוואי שגם בחיים האמיתיים היינו נתקלים יותר באחווה מהסוג הזה.
