קודש וחול, חיים ומוות, נשיות מול חברה גברית, דת וצניעות מול חילוניות והפקרות: הסיטואציה הבסיסית שעומדת במרכז הסרט הישראלי "ההר" מעמידה במרכזה אישה שכאילו חיה על קו הגבול בין שורה של ניגודים ישראליים. מדובר באישה חרדית (בגילומה המרשים של שני קליין, שזכורה לטוב מתפקידה כמפקדת מטרטרת ב"אפס ביחסי אנוש") שיחד עם משפחתה התנדבה לחיות במבנה קטן בבית הקברות בהר הזיתים של ירושלים.

אלו חיים שכל כולם נוטפים יהדות וקדושה, עם נוף קבוע להר הבית, אך לצידם ברור שגיבורת הסרט לא מרוצה מהצד הגשמי בחייה, ובעיקר מהנישואים חסרי התשוקה שלה לבעלה הלמדן והקריר (אבשלום פולק המצוין). שורה של מפגשים שונים ומשונים ביום ובלילה על ההר עם דמויות שחלקן מפוקפקות, מגבירה את המתחים עד לנקודת קיצון מצמררת.

הבמאית, בוגרת סם שפיגל מוכשרת בשם יעל קיים ("דיפלומה"), בוחרת בסרטה הראשון להגיש מעשייה קטנה וחכמה שמתגנבת אל הצופים בשקט אך ביעילות. בשפה קולנועית מאופקת ומהורהרת שמזכירה יוצרים מהקולנוע האירופי לדורותיו (שנטל אקרמן ופון טרייר עולים כנקודות התייחסות), קיים מגישה את הסיפור שלה באיטיות ובמינוריות, יש שיגידו במינוריות רבה מדי. במקומות מסוימים, וזה אולי עניין של טעם אישי, עולה התהייה האם סרט כה מפוצץ בכישרון לא מופנה במופגן רק לקהל של סינמטקים ופסטיבלים – כשברור שהסיפור שבתוכו כולל כוח רגשי שהיה יכול להפוך אותו ליצירה שלא תכוון רק ליודעי ח"ן.

ובכל זאת, בזכות האורך הצנוע והעשייה הממושמעת, "ההר" לא קורס מיומרנות ונותר סרט מרשים וקולע. קיים מתגלה בסרט כיוצרת בעלת כישרון אדיר לבימוי שחקנים ולבניית סצנות מלאות אווירה ושפה קולנועית עשירה (הצילום של איתי מרום הוא מהמרשימים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות). אם תתנו לו צ'אנס, תגלו פצצה קטנה וחכמה שמותירה רושם עז עם סופה.