האבסורד הכי גדול בישראל הוא חוזקה של הדמוקרטיה מול חולשת הביטחון העצמי. מצד אחד האמונה בצדקת הדרך ומדד האושר הגבוה יחסית לשאר מדינות העולם, ומצד שני סערה לאחר כל התבטאות — משולית עד מרגיזה.
אחרי שבוע מכוער (שעדיין לא נגמר) בפוליטיקה הישראלית, שבמהלכו שוב התברר הפער בין הצהרות למעשים, נשמעו שתי אמירות שהצליחו לעורר סערה מחודשת לזמן קצר: האמירה על ניצני הפשיזם בממשלה שהשמיע אהוד ברק והמונולוג של רוני דניאל באולפן שישי.
שניהם גדלו בישראל החילונית והחלוצית. מדינה שבה נדמה היה שהדת היא נספח שולי, והערבים נתפסו כגיס חמישי שצריך לשמור עליו בעזרת משטר צבאי. שניהם התחנכו על ברכי הישראלים של העשורים הראשונים — אלה שהחזיקו ביד מגל ונשק. את המגל כל אחד פירש כרצונו — מעבודת אדמה עד סוציאליזם; את הנשק פירשו כולם באותה צורה. שניהם, 68 שנים אחרי הקמת המדינה, רואים כיצד הזהות הישראלית השתנתה. לתוך סל הדימויים נכנסו היי־טק, בורסה, מזוזות, ספרי תורה וזמר מזרחי. המגל הפך לאימוג'י, ורק הנשק נשאר — וגם הוא לא לכולם.
אבל גם ברק וגם דניאל טועים: לממשלת ישראל אכן יש לא מעט בעיות, והמרכזית שבהן היא המחסור בדוגמה אישית; ישראל אכן משתנה, זו עובדה; אבל המשטר הדמוקרטי לא הולך לשום מקום.
חלק מהגעגועים למה שהיה פעם מתנקז לדימויים, וחלק לתחושות ולפוליטיקה. היו ימים שבהם הכרזה של ראש ממשלה ישראלי לשעבר על סימני פשיזם בממשלה הייתה מרעישה את הארץ. אפשר רק לנחש שכבר יש מישהו אי שם בעולם שהפך את האמירה של ברק לכותרת למצגת ומתחתיה הבליט אלימות משטרתית, אמירות של סמוטריץ' על הפרדה בבתי החולים או סרטונים של ועד מתיישבי שומרון (שלפי הוויראליות שלהם הפכו בשנים האחרונות לספקי תחמושת חשובים לפעילים האנטי־ישראליים בעולם).
והנה, ברק אמר, ארגוני ה־BDS זכו לעוד ציטוט ואילו כאן זה עבר בשלום. לעומת זאת, האמירה של רוני דניאל על כך שהוא לא יודע אם ילדיו יישארו בארץ הפכה לדיון שאפילו ראש הממשלה התייחס אליו.
כשאהוד ברק רואה סימני פשיזם בממשלה, יש שתי אפשרויות ושתיהן בעייתיות: האחת היא חוסר אכפתיות. אם אני הייתי מזהה שהפשיזם השתלט על ישראל הייתי עולה לירושלים ונלחם על אופי המדינה שלי. ברק, איש עסקים מצליח, לא מזיז את הגבינה שלו למרות קריאות הדאגה. האפשרות השנייה, שהיא הסבירה יותר, היא שברק מזהה בעיות (אישיות וציבוריות) אצל נתניהו, ליברמן ואחרים — קרי ממשלת ישראל — ובמקום לדייק את דבריו ולהגיד בקול מה הוא חושב עליהם, ובכך לפתוח חזית, הוא מעדיף להתחמק בעזרת הכרזות גדולות. להמציא פשיזם במקום להגיד פופוליזם. ברק לא לבד, אתמול שלח לי מישהו מאמר של שר החקלאות לשעבר מהמערך אברהם כ"ץ־עוז מלפני 40 שנה על בגין וסכנת הפשיזם. ישראל מורגלת בכך. היא מתרגשת מאמירות נוסח רוני דניאל.
בניגוד לאמירה של ברק, כשרוני דניאל מדבר מדם ליבו על תחושתו האישית — האפשרות היחידה היא שכך הוא מרגיש, ולכן אני מודאג. לא מהגויים שישתמשו בציטוטים אלא מהיהודים. יש לי ארבעה ילדים. אם מישהו מהם יעזוב את הארץ יום אחד, אחוש כישלון אישי. בניגוד לפוליטיקאים שמפלרטטים עם מיליונרים יהודים ולא מעזים להגיד להם את המילה "עלייה", אצלי זה עדיין חלק מהציונות, בעוד "ירידה" היא הפוכה מציונות.
ובעיקר, כשישראלים כמו דניאל רואים קטסטרופה, אני צריך לתת תשובות ולא לגדף. עם כל הכבוד לברית עם המפלגות החרדיות, בלי אנשים כמו דניאל אין לי עם מי להילחם במלחמה הבאה. התחושות שלהם הן העסק שלי. √
