אנחנו מתקרבים למנחת המטוסים בראשון־לציון. השער פתוח לרווחה. נכנסים. מסביב פזורים מטוסים, בחלקם המפתחות כבר בפנים. אנחנו נכנסים לאחד מהם, משחקים קצת וגוררים אותו למסלול ההמראה. בעוד שניות אחדות נעלה לאוויר. איש אינו פוקח עין, איש אינו בודק. אני והשותף שלצידי עדיין איננו מוסמכים לטוס, ובכל זאת אנחנו יושבים בתוך מטוס קל ויכולים לבחור לעצמנו את היעד. במקרה הזה, החלטנו לוותר. אבל הסיבוב הארוך במנחת בראשון־לציון, והסיפורים ממנחתים אחרים ברחבי הארץ, מעוררים אי־נוחות: כמה קל לקחת מטוס קל, להיכנס אליו בלי רישיון, להמריא ולגרום לאסון.
צפו: כך כתבתנו גנבה מטוס זעיר
נכון, מדובר במטוסים קלים. כאלה ששוקלים פחות מרכב — משהו כמו 600 קילוגרמים — ועדיין, אפילו מטוס כזה, כשהוא מתרסק מגובה של 1,500 מטר, במהירות של 300 קמ"ש, יכול לגרום ללא מעט נזק. לא כל שכן אם מכניסים לתוכו חלילה בלון גז או חומר נפץ. מתחקיר שערכנו מתברר שזה אפילו בכלל לא מסובך: אפשר להתאמן בבית בסימולטור, לקפוץ למנחת הקרוב, להיכנס אליו, לבחור מטוס, להמריא ולנופף לשלום.
"בדרום, יש מנחת שאינו מגודר, ובעלי מטוסים קטנים משאירים אותם שם ויוצאים לטייל. אם מישהו ממש רוצה, הוא יכול פשוט לבוא ולקחת", אומר גורם המעורה בתעופה האזרחית. "גם מה שראית בראשון־לציון אינו מקרי. התעופה האזרחית בישראל היא תחום פרוץ, עם בעיות אבטחה ובטיחות, אבל עד שיקרה אסון — אף אחד לא יטרח לתקן את הליקויים. ואפילו אז לא בטוח".
המחיר לא בשמיים
יום שישי, 11 בבוקר במנחת הקטן בראשון־לציון. אני מגיעה למתחם עם נעם, שבעברו כמה שיעורי טיסה, אך אינו מצויד ברישיון טיס. "לקנות מטוס זה דבר אפשרי כלכלית עבור לא מעט אנשים בישראל", הוא ממשיך. "ב־300 אלף אפשר לקנות מטוס יד שנייה מעולה. יש כאלה שבוחרים לקנות בשותפות, כמה חברים יחד, מה שמפחית את העלות משמעותית".
בכניסה למנחת אין שומר, אלא שער חשמלי בלבד. כשאנחנו מתקרבים מתברר שהוא פתוח. לא צריך אפילו קוד, או שיחת טלפון. אני מסתכלת סביב ומצפה שבכל רגע יגיע מישהו וישאל מה מעשינו כאן. זה לא קורה. אף אחד לא ניגש, אף אחד לא שואל שאלות. אנחנו מחנים את הרכב וצועדים לכיוון בית הספר. על הספסלים סביב יושבים כמה אנשים שבבעלותם מטוסים קטנים כמו זה שאנחנו מתעתדים לטוס בו.
אנחנו עוברים בין כלי הטיס שנמצאים במוזיאון הקטן — מטוסי חיל האוויר שיצאו משימוש, מנוע מפלצתי בגודלו של מטוס בואינג שמוצב על החצץ וכלי טיס מתקופות שונות. מגיעים לחניון המטוסים הפעילים, שעליו נחים עשרות בודדות של אז"מים (אווירון זעיר־ממדים). המטוסים הללו מכילים שני מקומות ישיבה, והטיסה בהם נחשבת נגישה במיוחד לחובבי טיס מהמעמד הבינוני ומטה — גם בשל מחירם הזול, וגם בשל המהירות שבה אפשר להוציא רישיון.
"מכאן גוררים את המטוס למסלול ההמראה", מסביר לי נעם את התהליך. "אחרי שבודקים שהוא תקין ומלא בדלק, מבקשים אישור המראה ממגדל הפיקוח, מסתכלים שאין מטוס באזור וממריאים". אני מביטה בו בתדהמה. להחנות רכב נשמע לי מסובך יותר. נעם צוחק. "האמת שכן", הוא אומר. "תראי, המטוסים כאן עם המפתחות כבר בפנים. מה שנשאר לעשות זה לבדוק שהכנפיים חזקות, שאין מכה, או שבר וכאן", הוא מדגים לי על המטוס הקרוב אלינו, "את בודקת את מכל הדלק".
אני לוקחת נשימה ארוכה. באופן אישי, תמיד התגברתי על החרדה הטבעית הנפוצה מפני טיסה, בהסבר רציונלי לעצמי על כללי הבטיחות המחמירים והתמקדות בטכנאים מקצועיים שבוודאי בדקו את המטוס באופן יסודי. אבל כאן כל התהליך מתבצע כעת על ידי טייס לא מוסמך, שבמקרה הטוב צבר 40 שעות טיסה עם מדריך, ואין אף איש מקצוע שבודק שהוא ביצע את ההליך כשורה.
שני אנשים לידנו גוררים מטוס מהחניון. הם נכנסים פנימה ומתקדמים למסלול ההמראה ממש בסמוך אלינו. "תראי", ממשיך נעם. "עכשיו הם יבקשו אישור ממגדל הפיקוח, ייתנו את המסלול שבחרו וימריאו". אני עוקבת אחרי המטוס שמתחיל לנוע באיטיות. אנחנו עומדים על אותו מגרש, אני מעט מאחוריו. אין כאן שלטי אזהרה, חוקים או מישהו שמפקח. הוא מתקדם למסלול ונעם מצביע על מגדל הפיקוח. גם שם אין איש. המגדל ריק. "לרוב שומם שם", אומר נעם, "את האישור מקבלים מאזור אחר".
אני מטפסת אל המטוס על פי ההנחיות של נעם, והופ, אני במושב הטייס. אחר כך אני יורדת ומנסה לגרור את המטוס לנתיב ההמראה. כל כך פשוט. אם היינו מספיק מטורפים, הצעצוע הזה כבר היה באוויר ואנחנו בתוכו. כמובן שגם לפי כללי האתיקה העיתונאית, אנחנו מנועים מביצוע דבר עבירה, על אחת כמה וכמה כזה שיכול לעלות בחיי אדם.
בזמן שאני בוחנת את המטוס על המסלול, מגיע אדם נוסף לחניון ומציע לי לעלות למטוס הפרטי שלו. אחרי הסבר קצר ואזהרה — במה אסור לגעת — אנחנו מתעניינים ביעד. "באר־שבע", הוא עונה. "שלושת רבעי שעה טיסה, ואספיק לחזור לפני כניסת שבת". הוא גורר את המטוס לעבר היציאה מהחניון וממריא. אני מתבוננת שוב במטוס שלצידי, במושב, בשער הפתוח, ומחליטה לוותר. החיים שלי עדיין יקרים לי, וגם חייהם של אחרים.
מה יש לחפש שם
בישראל ישנם כ־20 מנחתים לאז"מים (אווירונים זעירי־ממדים), שמהם מתבצעות בכל שבוע מאות טיסות. לא פעם התרסקו מטוסים כאלה, עם טייסים מנוסים. זה קורה מספר פעמים בשנה. "מהניסיון האישי שלי, אני יכול להגיד לך שברוב המנחתים אפשר להיכנס בלי שום אבטחה", אומר גורם המעורה בתחום. "למה? כי הם מניחים שמי שלא טייס לא יהיה לו מה לחפש שם".
כל טיסה, גם באז"מ, מחייבת הגשת בקשה 24 שעות מראש לפחות. הכלי הזה לא טס מאוד מהר, ועל פי החוק הוא גם לא יכול לעלות מעל 2,500 רגל. בישראל ישנם גם אזורים שאסורים לטיסה, ועינו של חיל האוויר פקוחה. אבל עדיין, מהמנחת בראשון אפשר לטוס ללא בעיות מעל הסופרלנד, או הסינמה סיטי הסמוכים. "התרחיש המסוכן והסביר בעיניי זה לטוס לריכוז אוכלוסין הקרוב למנחת שממנו יוצאים", ממשיך אותו גורם. "ברגע שדבר כזה נופל מהאוויר מגובה של 2,500 רגל ובמהירות של 300 קמ"ש, זה חתיכת נזק. זה יכול להגיע לאירוע רב־נפגעים".
אבל זה מטוס ממש קטן.
"אמנם המטוס מכיל כמות קטנה של דלק ובהתרסקויות שהתרחשו בעבר המטוס אפילו לא התפוצץ, אבל אם עולים למטוס הזה עם בלון גז — וראית שאף אחד לא בודק מי את ומה הבאת איתך — זה כבר יהיה אחרת".
בישראל, כל אזרח מעל גיל 17, נטול רישום פלילי, יכול ללמוד טיס. גם אחרים, שלא יקבלו אישור ללמוד טיסה, יכולים פשוט להוריד מהאינטרנט סימולטורים ולהתאמן. "אני מבטיח לך שאחרי 10־15 שעות על הסימולטור, עם קצת קריאה תיאורטית, את יכולה להטיס יופי את האווירון הזעיר הזה", אומר אותו גורם. "לנחות פחות, אבל להמריא ולהטיס כן. כמובן שאם לא קיבלת אישור טיסה, תוך שנייה עולים על כלי לא מורשה באוויר, אבל אם קיבלת — יש לך זמן לפעול".
אברהם קמחי, חוקר תאונות אוויריות וקברניט אל על לשעבר, הופתע לשמוע על נוהלי האבטחה הלא כל כך מחמירים. "זה ממש לא בסדר ומאוד מפליא אותי", הוא אומר. "אין שום בעיה לקחת מטוס כזה ולטוס איתו לכל מקום בארץ, ואם הטייס רוצה שלא יהיה מעקב — הוא יכול לטוס בלי מעקב. העניין הוא שצריך לחבר כאן טייס, שמכיר את האווירון הזה — וכל אווירון הוא משהו אחר — ואז להיכנס למנחת בלי שיראו, ולדבר בקשר, ולהמריא. זה לא פשוט. אבל המנחת בוודאי צריך להיות נעול".
מהמנחת בראשון־לציון נמסר: "באופן קבוע באמצע השבוע המנחת סגור, מגודר עם דלת חשמלית, ובאתר נמצא כלב שמירה. לאזור ההאנגרים והמטוסים חל איסור כניסה, ובמקום קיים שילוט האוסר כניסה. פתיחת השערים נעשית בעזרת שבב ביטחון. כל כניסה לאזור המטוסים הינה עבירה על תקנות המקום. בימים האחרונים בוצעו במקום עבודות עפר באמצעות טרקטורים וזאת בעקבות סלילת כביש 431. השער החשמלי היה פתוח על מנת למנוע ממנו נזק.
"בימי שישי ושבת המנחת פתוח לקהל הרחב להטסת טיסנים, טיסות היכרות, ביקורים במוזיאון התעופה והחלל ועוד. ההוראה המפורשת היא לא להשאיר מפתחות במטוסים, נהפוך הוא, דלתות המטוסים בדרך כלל סגורות ונעולות. אנו פועלים על פי חוק הטיס תשע"א, בהתאם לסמכויות שנותן החוק למפעיל מנחת בישראל. כמו כן, מפעיל המנחת פועל בהתאם להנחיות ביטחון התעופה הניתנות על ידי הקב"ט הארצי של המשרד התחבורה".
מבית הספר לטיסה בראשל"צ, אייפליי, נמסר: "אייפליי הוא בית ספר הפועל בתחומי מנחת ראשון־לציון ואינו קשור כלל להנהלת המנחת או להפעלתו. כמו כן, על פי תקנות הטיס אין כל הוראה מחייבת לאבטחת מנחתים במדינת ישראל".
ממשרד התחבורה, האחראי על רשות התעופה האזרחית, נמסר: "קיימים נוהלי בטיחות בכל הנוגע למנחתים של אז"מים ומטוסים קלים. כמו כן קיימת אבטחה חמושה בכל המנחתים. המנחתים מרושתים במצלמות המספקות תמונת מצב על הנעשה במנחת 24 שעות ביממה. פעילות הבטיחות מתואמת עם חיל האוויר. יצוין כי המטוסים חייבים להיות נעולים וקשורים בכל עת שהם חונים על קרקע". •
