"שקט שרר הבוקר בשלוש החזיתות", בישרה כותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות" ב־11 ביוני 1967. אחרי שישה ימי קרבות אינטנסיביים והישגים צבאיים חסרי תקדים – באותו בוקר נגמרה המלחמה, אבל המאבק שאחריה רק החל.
צפו ביועז הנדל ורענן שקד מסיירים ביו"ש | צילום: תומריקו
והוא נמשך עד היום. אדמה, גבולות, פוליטיקה, כלכלה, דת, תרבות – בפתח שנת ה־50 לפרוץ המלחמה ההיא, דבר אחד ברור: השקט של בוקר ה־11 ביוני 1967 מייצר הרבה מאוד רעש בישראל של 2016.
לרגל תחילת שנת היובל למלחמת ששת הימים, יצאו יועז הנדל ורענן שקד למסע ברחבי ישראל – משני צידיו של הקו הירוק — שיתועד בסדרת כתבות מיוחדת, אשר תתפרסם לאורך החודשים הקרובים.
מבחינה פוליטית, הנדל ושקד מצויים משני עברי המתרס – הנדל מימין ושקד משמאל – והם יוצאים כדי להתווכח, כדי לנסות לשכנע אחד את השני, אבל לא רק. הם גם הולכים לפגוש את האנשים ולבקר במקומות, שששת הימים ההם - שינו לתמיד.
השבוע מגיעים הנדל ושקד לגבעות של יהודה ושומרון, האדמה המשוחררת (אם תשאלו את הנדל) או הכבושה (לפי שקד), שמצויה בליבת השסע הפוליטי בחברה הישראלית.
50 שנה לששת הימים – יומן מסע, חלק ראשון. הנה, מתחילים:
רענן:
אין על המתנחלים.אני אוהב את הדרך שבה הם מדברים איתך; על פניו, ישראלים נורמטיביים, עכשוויים, נחמדים, ערכיים, ריאליים, כמוני־כמוך, ואז, משום מקום, אומרים לך משהו כמו: "פה ממול? זו בדיוק הנקודה שבה היה המזבח של יהושע בן־נון" (גבעה שוממה באיתמר). או: "פה? מכאן הביאו את היינות הכי משובחים לבית המקדש" (סלע סתמי באמצע המאחז הלא־חוקי חווֹת־יאיר), ו"בדיוק כאן, על הכביש הזה צעד אברהם אבינו" (כביש 60). אין עליהם.
האנשים האלה חיים את חייהם בעבר הרחוק. ההווה הוא רק מקפצה לשם והעתיד לא אמור להפריע. מבחינתם, אברהם אבינו שכן שלהם, ובצהריים הם יקפצו לסידורים בבית המקדש. מפת העומסים בדרך לשם תופיע בווייז (אינני הנהג. אני רק מחזיק בהגה ומוביל את המדינה לדרך ללא מוצא).
זה די מדהים, כי האנשים האלה — שלגמרי חיים בישראל 2016 אבל מדי פעם, ללא שום התגרות מוקדמת, עוברים לחיות על דעת עצמם בממלכת יהודה של מינוס 700 — הם הישראלים שניצחו הכל. אלה שהקימו את הסטארט־אפ היחיד שאיש איננו רוצה או מוכן לבצע ממנו אקזיט: מפעל ההתנחלויות (סלוגן: מייצרים לכם מדינה דו־לאומית מאז 1967).
כן, אנחנו עומדים לחגוג השנה יובל לכיבוש (או אם תעדיפו את הנוסח המתנחלי, "שחרור יהודה ושומרון"), והמתנחלים עצמם מתקשים להאמין לגודל ההישג:
יש כ־400 אלף מהם מעבר לקו הירוק, הם מתרבים בקצב משולש מזה של הממוצע הישראלי ולהזיז את כולם משם יהיה קשה יותר מלהוריד לעצמך רגל בנשיכה. שר הביטחון הנכנס הוא משלהם, והחיים של רובם טובים יותר משל רובנו. רק תסתכלו על אלקנה, קדומים או איתמר: הבתים הפרטיים המטופחים, הכיכרות המלבלבות, הרווחה הניכרת לעין, הביקושים האינסופיים לדיור ביישובים האלה. כמו פרוור אמריקאי עשיר. נכון, יש את העניין הקטן הזה עם הגדרות וכבישי המערכת שתוחמים הכל — אבל אם אתם גרים שם, העין שלכם מפסיקה לספור את הגדרות כעבור יום ואין לכם סיכוי להרגיש, בשוטף, שאתם גרים ב"שטחים". סביר גם שלא תראו את עצמכם כ"מתנחלים" — אתם קודם כל ישראלים שחיפשו ומצאו איכות חיים, ומהצד יוצא שגם תרמתם משהו לחזון ארץ ישראל השלמה, שאותו מנסח עבורי בפשטנות מסוימת דורון ניר־צבי, מייסד חוות־יאיר: "בתורה כתוב: זה שלי. נקודה".
חייב לנסות את זה בפעם הבאה שהאישה סוחבת לי את כל השמיכה.
יועז: רגע לפני פתיחת חגיגות שנת היובל למלחמת ששת הימים, אנחנו יוצאים לסיור בשומרון — בשבילי בית והיסטוריה אישית, בשביל רענן אזור לא נודע. הארץ שמעבר לערי החושך. את זמן ההכנות הטלפוני אנחנו מבלים בתיאום חניה: רענן מדמיין אבנים, רעולי פנים ומשוגעים שקופצים על הגבעות, אני מחשב לו"ז כדי להספיק לאכול צהריים. בסוף אנחנו מתפשרים על החניה מחוץ לבית הוריי, עשר דקות מכפר־סבא, כמו שכתבו משווקים במודעות מכירה של בתים בהתנחלויות של שנות ה־80. "עשר דקות מכפר־סבא", באותיות אדומות, כמו תעודת כשרות לחיים לא־מנותקים. גם אני עכשיו כמו כרוז מהעבר, סופר לרענן ולצלמים דקות וממחיש כמה הכבישים מהירים.
מי שמארח אותנו בסיור הוא יגאל דילמוני, סמנכ"ל ההסברה של מועצת יש"ע. אחרי ההתנתקות החליטו במועצה להתחיל להתנחל בלבבות. להכיר את הישראלים שלא מתעניינים במתנחלים מעבר לסטריאוטיפ. דילמוני, מפקד צוות בצנחנים במילואים ומי שהביא לאזור כמעט כל עיתונאי בארץ, הוא אחד האחראים לשינוי באופן שבו תופסים הישראלים את המתנחלים. מבחינת הימין, מדובר בסיפור הצלחה אדיר, למעט באג קטן: דילמוני שכח להזמין את רענן שקד.
והבאג הזה הופך את הסיור שלנו לחוויה ראשונה. רענן לא פיזז בכרמי־שילה ולא שתה בירה בפאב באריאל. הוא לא הכיר מתנחלים דתיים, חרדים, מתחרדים, מתחלנים וחילונים. הוא לא מבין שאין כזה דבר "מתנחל". יש לו בראש אבטיפוס במקום הסלט הישראלי שמאפיין אותנו, ולא משנה מאיזה צד של הקו הירוק אנחנו חיים.
רק שהמתנחלים שאני מכיר די עייפים מסיורים והסברים. הם צחקו מהדמות של רוחל ב"ארץ נהדרת", כי באמת יש כמה כאלה, הם מצביעים ברובם לימין (גם יאיר לפיד וכחלון זכו לאחוזים מרשימים) כי נדמה שהאחרים לא תמיד מבינים אותם, ובעיקר — הם הגיעו לכאן כי זה היה אפשרי.
נכון, יש אידיאולוגיה בתנועת ההתנחלות. כך קמו התנועה למען ארץ ישראל השלמה וגוש אמונים, וכך עלו לסבסטיה ולאלקנה, היישוב של הוריי. אבל רוב האנשים שחיים כאן הגיעו כי ראו הזדמנות לחיות בכיף, לא רחוק מדי ולא צפוף מדי כמו בעיר. בהתחלה המערך ופרס עודדו אותם, אחרי זה הליכוד, והישראלים שיכלו לקנות בית בזול עשר דקות מכפר־סבא, כמו שאמרה המודעה, עשו את זה. כך נוצרים מתנחלים: בהתחלה עוברים דירה, קצת אחר כך מגלים שיש מי שחושב שזה מוזר לקנות ארבעה חדרים באריאל במקום שלושה בנס־ציונה. ישראל של טרום־המלחמה משתרעת על שטח של כ־20 אלף קמ"ר. אחרי המלחמה נוספו 5,860 קמ"ר באזור יהודה ושומרון לבדו. מי שלא מגיע לשם מוותר על היכרות עם חמישית משטח ישראל, לטוב ולרע. אזור שעליו מתנהלים רוב הוויכוחים שלנו. אזור שעליו מתנהלות רוב מערכות הבחירות. מהסכמי אוסלו ועד פרשת החייל היורה מחברון. אזור שמתנהל לפעמים מעצמו.
והנה עוד מספר: 19. מניין השנים שבהן ישראל הייתה קטנה. לכאורה, בלי הכיבוש שעליו מדברים באובססיביות. ב־1964 הוקם אש"ף כדי להילחם בכיבוש, אחרי זה נכבשו יהודה ושומרון. רוב האנשים שמדברים על ישראל ההיא מפנטזים. חלקם ממציאים. ישראל שאתם מכירים היא זו שיש לה מותניים רחבים, ירושלים, מתנחלים, הרבה מאוד פלסטינים והרבה סימני שאלה. 50 שנה אנחנו עם יהודה ושומרון. הגיע הזמן להכיר בזה. רגע לפני מלחמת ששת הימים חפרו בישראל אלפי קברים פוטנציאליים. בלי הניצחון ההוא לא הייתה היום ישראל. בלי הניצחון ההוא כנראה לא הייתי גדל בתוך הנופים האלה ובמקום לנסוע עם רענן לשומרון היינו נוסעים כדי להתווכח על הגליל או הנגב.
נופי ילדותי השתנו. במקומות שבהם טיילתי ברגל או בטרקטורון יש עכשיו חומות וגדרות. כמעט כמו מעבר גבול. מי שנוסע שם הרבה כבר התרגל. העין שלי לא רואה, למרות שאני מגיע כמבקר, אבל כשרענן לצידי לפתע המסר שהחומות משדרות מעורר דיון.
אחרי נסיעה ארוכה של שש דקות על חוצה שומרון, שהוא בעצם אוטוסטרדה, אנחנו מגיעים לבית הוריי ומשם למגן־דן, מאחז לא מאושר שנמצא מעל ביתם. עלייה תלולה שבה רצתי כדי להתאמן לצבא ומנקודת מבט מקומית, כמה קרוואנים למי שרוצה בית בזול עם אוויר טוב וגינה בין אריאל לתל־אביב.
רענן:
והנה הדבר הראשון שמתחוור לי, כשאני מתחיל לדבר עם האנשים שמעבר לקו: רובם בכלל לא חושבים "זה שלי" כשהם מעירים את הילדים בבוקר ומכינים להם סנדוויצ'ים לבית הספר. הם פשוט נהנים לחיות פה.
"ההורים שלי, אם תשאל אותם, ייתכן שאין להם מושג בכלל איפה זה מגרון", אומר לי יועז אחרי שאנחנו יוצאים מבית הוריו שבאלקנה. "הם בכלל לא מסתכלים לכיוון הזה של השטח. הם עם הפנים לכיוון פתח־תקווה וראש־העין".
בעצם, "השטחים", ככאלה, מתקיימים בעיקר בתודעתם המודאגת של אנשים כמוני, שמדמיינים לעצמם כבישים מסוכנים ומארבי ירי שאליהם נקלעים ישראלים בשביס, אקדח, סנדלי שורש, ארבעה ילדים יותר מהדרוש ותפקיד היסטורי שהם מייעדים לעצמם: לתקוע מקל — או נבוט — בגלגלי השאיפה הישראלית לנורמליות או ליישוב הסכסוך הישראלי־פלסטיני אי פעם.
אבל "השטחים" האמיתיים, ברובם המכריע, נראים יותר כמו קדומים, ואפילו כמו איתמר: פסטורליה מאוכלסת בבורגנות, רובה חובשת כיפה אבל מעוניינת, לפני הכל, בהבטחה המאוד לא־אלוקית לבית צמוד קרקע.
"הכי טוב פה זה הנוף", כמו שאומר לנו משה רונצקי, 33, יו"ר המזכירות באיתמר, ארבעה ילדים, אופנוע שטח, מרפסת שמשקיפה על נוף הררי יפהפה וחלום גדול לבנות לעצמו בריכה פרטית. "אני הרבה פה בגלל נוחות אישית וגם בגלל שגדלתי פה וזו המציאות שאני מכיר", הוא מודה. "אני לא מהמתנחלים המתייסרים. איכות החיים פה חבל על הזמן".
לבד מהעובדה שאתם חשופים — וחושפים את ילדיכם — לסכנה יומיומית.
"בתקופות מסוימות זה פחות נעים. לפני חמש שנים נרצחה פה משפחת פוגל, אבל כל המערך הצבאי אז היה שונה. אנחנו סומכים על הצבא ויש גדר ומצלמות".
ואם חלילה יקרה משהו לילד שלך, כי התעקשת לגור פה?
"אני אדם מאמין".
יועז:
אנחנו מגיעים לחוות־יאיר, ליישוב שהקים דורון ניר־צבי שמתעסק למחייתו ביישובים וערבים. את דורון פגשתי לפני כמה שנים. התווכחנו על פוליטיקה. דורון הוא ימין מהסוג שלא עובר את אחוז החסימה, אבל עם לב רחב והמון ילדים. רענן הוא שמאל תל־אביבי מהסוג שכבר לא מאמין שיש לו סיכוי. מעט ילדים ומעט עניין בסמלים, מסורת ודיבורים על ערבים ויהודים.
שניהם מדברים בלי פילטרים. השיחה ביניהם קולחת לשום מקום. מעניינת — אבל שום דבר הגיוני לא נאמר בה. רענן מדבר על חיים נורמליים כמו בחו"ל. דורון מדבר על התורה ועל סיפוח מלא, ומתעלם מכך שב־50 השנים האחרונות ישראל רק ויתרה על שטח ולא סיפחה ביו"ש סנטימטר. אני מתחיל להצטער שלא הצלחתי להביא את גיסי ואחותי שגרים במקום כדי שיאזנו קצת את השיחה, אבל הם מתעקשים על המנהג המשונה הזה שלהם, לעבוד באמצע היום.
מצד אחד, אנשים כמו דורון הם אלה שהופכים סיור כזה למעניין. אנשי האידיאולוגיה שמדברים על האדמה בעיניים בורקות, מצד שני, זה מצג שווא. המינון הפוך.
רענן:
גם אני אדם מאמין. לא רציתי להאמין אבל נאלצתי, אחרי שראיתי בעצמי את גן העדן הפרטי שהקים למשפחתו דורון ניר־צבי, 45, מייסד מאחז חוות־יאיר, שבו מתגוררת גם אחותו של יועז. ניר־צבי ("לא רואים עליי אבל אני נער גבעות"), עורך דין שעוסק בפועל ברכש קרקעות מפלסטינים, בנה כאן לעצמו ולמשפחתו לא רק בריכה, אלא גם אומגה ענקית שיורדת עד לוואדי הסמוך, בית קפה בשם "הצריף של תמרי" ושני צימרים. את כל הבנייה ביישוב הוא מתעקש לבצע על טהרת העבודה העברית, מה שמאלץ פלסטינים שמגיעים לעבוד ביישובים הסמוכים, נופים ויקיר, לחנות מחוץ לשער הראשי של שלושת היישובים ולהיכנס ברגל.
"זה כי הם עדיין לא הוכיחו נאמנות לעם ישראל", הוא מסביר במתינות גמורה. "חוץ מזה, אני לא רוצה לפרנס את הערבי מהסביבה. לא רוצה לתת לו אפשרות להשתקע בארץ ולגדול".
היופי הוא שניר־צבי נראה חילוני וכל־ישראלי לחלוטין, והייתי יכול כנראה להעביר איתו ערב נחמד על בירה. הבעיות מתחילות כשהוא מציע "לספח את כל השטח, לבנות בכל מקום, להביא מיליון עולים!" — וללכת על מדינה דו־לאומית שבה הפלסטינים יידרשו להוכיח נאמנות. העובדה שהממשלה הנוכחית — הימנית ביותר בתולדות ישראל — אמורה לקדם בדיוק את סוג החזון הזה, לא מרשימה אותו. "ביבי זה לא ימין. מבחינתי הכי ימנים שהיו פה זה בן־גוריון, גולדה, אלה היו ממשלות ימין! עוד מאה שנה יכתבו שמפא"י בנו את הארץ והליכוד הרסו אותה".
מכיוון שהוא יכול להמשיך בטון הזה עוד שעות, בואו ננסה לחתוך מפה למקום רגוע יותר, נניח — לא יודע, מה יש בסביבה, יועז? קדומים? יאללה, קדומים.
אנחנו נכנסים ליישוב ופוגשים בחבורה עליזה של ראשיו, כולל ראש המועצה המקומית חננאל דורני, עוזרתו שוש שילה ואחרים, וכולם לוקחים אותנו מיד לראות את המקום הקדוש שממש עליו עמד מנחם בגין, "יום אחרי המהפך ב־77', ואמר: 'עוד אלוני־מורה!"
למתנחלים רבים יש היסטוריה ארץ־ישראלית חלופית, שמורכבת בעיקר מאירועים משמעותיים בתולדות היישוב שלהם וחסרי משמעות בכל מקום אחר. או כמו שבכירי קדומים מנסחים: "אנחנו שברנו את תוכנית אלון בפעם הראשונה! חנן היה ראשון, אחריו הרב לוינגר, ואנחנו הראשונים בשומרון". גאווה.
ואז אנחנו מתיישבים איתם לשיחה, והם בסך הכל כיפיים ומשעשעים ומארחים מושלמים, ולא מאוד מוטרדים מהעובדה שהם תקועים כמו אצבע בעין ל־1.5 עד 2.6 מיליון פלסטינים (תלוי את מי שואלים) — כי מבחינתם ההפך הוא הנכון. "פעם אמרתי: ריבונות, פה? עם כזאת כמות של ערבים זה לא יקרה", נזכר ראש המועצה, "אבל מאז הגעתי למסקנה שלא צריך להיבהל מזה. אני לא רוצה את קלקיליה, אבל אני רוצה ריבונות על כל מה שהוא לא ריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, כי מדינה פלסטינית זה לא מעשי".
ומה נעשה עם ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית?
"צריך לנהל את הסכסוך. עד שהדם יפסיק להישפך".
פשוט וקל. רק לספח, לתת להם זכויות — לא להגזים, כן? בלי בחירות, צבא או נמלי תעופה — ולחכות שההיסטוריה עצמה תוותר. נדמה שרוב המתנחלים שאנחנו פוגשים כבר תיכננו לפרטיה את המדינה הדו־לאומית הנפלאה הצפויה לנו. "אם הערבים יוכיחו שהם יכולים להיות אזרחים במדינה יהודית־דמוקרטית, מגיעות להם כל הזכויות, חוץ מזכות בחירה לכנסת, ואני רוצה לייסד איתם את מועדון החומוס", אומר לי רונצקי. "ברור לי שזה בא ממקום של כוח — וכשאני רואה אותם במחסומים אני מרחם עליהם — אבל זה תלוי רק בהם".
אפילו יועז, שנחשב בחלק מהמעוזים האלה לפרסונה נון־מתנחלה, שלא לומר ימני מתון, מבהיר שהוא עם רונצקי והחברים ורוצה, כהגדרתו המפורסמת, "מקסימום שטח עם מינימום ערבים". כשהוא רואה איך חוסר ההחלטיות הישראלי בעניין הגדה לאורך 50 שנה מביא להפסד הדרגתי של שטחים — בעזה ובשומרון, "כל עשר שנים, כמו שעון שווייצרי, מוותרים על עוד שטח" — זה רק מגביר את תשוקתו לספח ולהחיל סוף־סוף ריבונות מלאה על שטחי C.
יועז:
אחד הדברים שגיליתי בשנים האחרונות הוא שלמרבית הישראלים אין מושג איך נראית המפה. למען האמת, המפה כל כך מסובכת, שגם למי שגר שם קשה להסביר איך היא נראית. ולמרות זאת החושים של הישראלים די בריאים.
מעטים מאוד בימין ובשמאל רוצים מדינה דו־לאומית — סיפוח של כל הערבים, תשלומי מיליארדים של ביטוח לאומי, להיות אחראים על בתי ספר בשכם וכייסים בג'נין, ובעיקר להכניס עוד 40 חנין זועבי לכנסת. מעטים רוצים לפנות את ההתנחלויות ולחזור לקווי 67'. ההסדר המדיני, שעליו רענן מדבר כאפשרות, רלוונטי כמו הדימוי של מתנחל עם דובון ועוזי, במיוחד ביום החם שבו אנחנו נמצאים.
ברדיו מדבר נתניהו על יוזמת שלום. משא ומתן עם הפלסטינים. זה זמן ביקור של ראשי מדינות. זמן קואליציה. בשאר הימים הוא מדבר אחרת. ומדי שנה־שנתיים יוצאים לסבב שיחות. הייתי פעם באחד כזה בירדן. קפה מצוין, חומוס טעים. השלום פחות נגיש. רענן בעד לדבר כמה שיותר גם אם אין לזה קו סיום ברור, אולי בסוף הסיור יתברר לו שהוא תומך של נתניהו.
זה שאי־אפשר לחבר בין עזה לרמאללה ללא קשר אלינו; העובדה שאין בחירות אצל הפלסטינים כי יש להם נטייה לזרוק אנשים מהגגות ברגע שמנצחים; חוסר היכולת לסמוך עליהם ביטחונית; חוסר היציבות האזורי והפרט השולי, אבל העיקרי, שהישראלים לא נגד שלום, הם רק מפוכחים מכדי להאמין בו — כל אלה פירורים בדרך השלום של רענן.
בעיניי הסיפור של שנת היובל הוא חוסר היכולת להחליט ובמידה מסוימת חוסר היכולת להפסיק לדקלם סיסמאות כמו של רענן, על שלום ומדינה דו־לאומית. ורענן לא לבד: הוא מוצא בסיור אנשים שמדברים על ארץ ישראל השלמה ולא זוכרים שלפני 20 שנה העבירו 40 אחוז מהשטח לפלסטינים בהסכמי אוסלו. או שפינו את צפון השומרון לפני עשור. המציאות מכתיבה את המצב: ממשלות הימין מחזיקות את הסכמי אוסלו בשיניים ולא משנה מה הן אומרות. מרבית הפלסטינים גרים בשטחי A ו־B, אין שם ישראלים. ההפרדה חלקית אבל קיימת. יש להם דגל והמנון, כוח משטרתי, רשות מסים ושגרירויות בכל העולם. כמעט מדינה מפורזת, לא ידידותית במיוחד. שאר השטח אצלנו. כך שהכיבוש הוא עניין של פרספקטיבה. אני מנסה להסביר לרענן מה צריך לספח ומה להשאיר במצב של היום, איך משדרגים את הפלסטינים ומה עם ירושלים, אבל הוא מאבד עניין בתוכניות שלי לניהול הסכסוך. הוא עסוק בתרחישים על מדינת יהודה, שלום שיבוא ומה המשמעות של אדמה למי שבחר לגור אי שם מעבר לקו הירוק.
פעם, בימים הטובים של מפלגת העבודה, לפני שהתעסקו ברכיבה על אופניים ובחיסול סדרתי של ראשי המפלגה, המציא יגאל אלון תוכנית שבה ישראל תספח את הבקעה, חלק מבנימין וירושלים, ותיצור אזור פלסטיני מחולק באמצע. זו הייתה התוכנית הכי טובה שהונחה אי פעם על השולחן. היא נעלמה ובמקומה צצו אינתיפאדות ותגובות להן, סיסמאות ומציאות בשטח. היום הדיון המעניין הוא כבר לא על שלום והחזרת שטחים, אלא על מה עושים עם מה שקיים.
רענן:
רק שלמרות מה שיועז אומר, מבחינת רוב האנשים שאיתם אנחנו נפגשים כאן, דווקא יש פתרון יחיד: מדינה דו־לאומית תחת ריבונות ישראלית, עם הפלסטינים כנתינים, אזרחים נאמנים סוג ב' — ושיפסיקו כבר לקרוא לעצמם פלסטינים, כי אין דבר כזה ("זה מהלך שיווקי", מסביר רונצקי).
רק שהחזון הזה נשמע לי לא פחות נאיבי מחזונות השטחים־תמורת־שלום של השמאל. בשני המקרים, אתם הרי יודעים, בעיקר מניסיון, שמדובר כרגע בבלתי אפשרי. הפלסטינים לא יהפכו מרצונם לנתינים שאינם שווי זכויות תחת שלטון זר מבחינתם, כפי שלא יכתתו פצמ"ריהם ליונים בעבור שטח.
כך שאולי כל מה שנותר הוא האופציה של אזור התעשייה ברקן, שבמפעליו עובדים כ־5,000 פלסטינים וש"מייצר את השלום הכלכלי ואת התקווה של המזרח התיכון", כפי שמבטיח דילמוני.
רגע אחר כך מצטרף אליו יהודה כהן, מנכ"ל מפעל "ליפסקי", ומראה צילומים של ימי כיף של החברה, שאליהם יוצאים עובדים ישראלים ופלסטינים יחד. "זה החלום הישראלי", הוא מכריז. "אני יוצר להם תקווה לנורמליות. אין אפשרות לחיים יותר נורמליים ממה שאני מייצר להם פה".
בקיצור, הפלסטינים מוזמנים לקחת חלק באשליה של נורמליות תחת נדיבות ישראלית מזדמנת, אבל ספק אם גישת התגידו־תודה הפטרונית הזו — שההתנחלויות מיישמות גם כלפי השמאל (תגידו תודה שאנחנו כאן, כדי שאתם לא תצטרכו) — תשכנע מישהו בעולם. בפרט שרגע אחרי שהוא מראה לנו את הצילומים מימי הכיף, מנהל המפעל כבר שואג על יועז ש"אלאור עזריה הוא גיבור כי הוא לוחם! כל לוחם הוא גיבור! נכון, הוא טעה, אבל צריך לחבק אותו, לא לקרוא לו רוצח".
יועז:
האנשים שאנחנו פוגשים בסיור שייכים לציונות הדתית, אבל יש אחרים. כמו כהן, מנהל המפעל בברקן, שנשמע לרענן ימני מאוד אבל אז מספר שהוא מתכוון להצביע ללפיד בבחירות הבאות, ושאם היה אפשר היה תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים. דילמוני מתווכח איתו קצת על האמירה הזאת, אבל בסוף מתייאש. כהן הוא איש ההתיישבות העובדת, תערובת של ימין ושמאל, של פיכחון ותקוות ובעיקר של החיים כאן ועכשיו. 50 שנה זה לא זמני אלא תקופת חיים, ובתקופה הזאת הפלסטינים והיהודים שעובדים אצלו רוצים לפתור את בעיית המשכנתה והתשלום במכולת, לא את הסכסוך. ובכלל, במפעל שמייצר מושבים לאסלות יש מידה של צניעות. אולי תזכורת שלכולם יש אותו ישבן, גם כשמסובך.
רענן:
אנחנו עוזבים את אזור התעשייה בתחושת מה־שתגיד, ובשעת בין ערביים, כשדילמוני מסיע אותי בכיוון היחיד שממנו אכפת לי כרגע — החוצה מכאן — ומראה לי בצומת מסוים ש"כאן נרצח חבר טוב שלי, גלעד זר", אני שואל אותו, סוף־סוף, בעצם בשביל מה כל זה טוב.
ודילמוני עונה בדיוק מה שיכולתי לצפות: "אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים בתוך מהלך הרבה יותר גדול מהחיים שלנו. אנחנו מאמינים שתהיה פה ריבונות של מדינה יהודית גדולה, ושאני אוכל, עם האוטו שלי, לחזור לקבר יוסף בשכם. קשה להסביר את זה למי שלא מבין. סבתא וסבא רבא שלי, שחלומם הגדול היה להיות איפה שאני היום, מתו באפגניסטן ועל קברם פיזרו חול מירושלים. אני מגשים חלום שמיליוני יהודים חלמו לאורך הדורות. זה גדול בהרבה מלקום בבוקר וללכת לעבודה".
הנה התשובה האמיתית: אלה אנשים שמחפשים, כמו כולנו, משמעות לחייהם, וגילו את הייעוד הלאומי כתשובה המוחלטת, בעודם מגישים את החשבון לעתיד ישראל. יש בזה אנוכיות גדולה, בפרט כשנדמה שהם מאמינים שכל הכנת סנדוויץ' לילדיהם באיתמר משמעותית והיסטורית יותר מהכנתו ברמת־אביב. אני בהחלט מבין איך זה מסייע להם להעניק משמעות יומיומית לחייהם. אני רק לא מבין איך זה מסייע לי ולילדיי לקוות לעתיד טוב יותר עוד בחיינו.
יועז:
בסיור כזה קל ליפול לקלישאות. אני בעדם ורענן נגדם. מה שמתרחש ב־50 השנים האחרונות ביו"ש הוא עובדה מוגמרת, עם היתרונות והחסרונות. אין קווי 67' יותר מלבד במפות. אי־אפשר להתעלם מכך שיש שם הרבה פלסטינים שלא מחבבים אותנו במיוחד, ובעיקר גרים שם הרבה ישראלים, לצד המשפחה והזיכרונות שלי. יש בשומרון תופעות בעייתיות. אני כותב עליהן לפעמים והן נכונות לכל מקום בארץ. יש שם גם כמות ערכים שקשה למצוא במקומות אחרים. כל מי שפגשנו מתגאה בשירותו הצבאי, בתרומה למדינה. בחלק מהיישובים יש תופעה של תרומת כליות. לי זה עושה משהו, בדיוק כמו שתופעות הפוכות מוציאות אותי מדעתי. כנראה אפשר להוציא אותך מההתנחלות, אני אומר לרענן, אבל לא להוציא את ההתנחלות ממך. מכאן אפשר לצאת לסיורים הבאים או ל־50 השנים הבאות. ולגבי ארוחת הצהריים? פיספסנו אותה. זה קורה משני צידי הקו הירוק. •
