כשדוד לביא פתח את הפה לראשונה ב"כוכב נולד", היה די ברור שהוא לא באמת מתאים לתוכנית הזאת ולכן הוא יגיע בה רחוק. זהו לא פרדוקס, אלא משבצת קבועה שהמכונה הטלוויזיונית מילאה כמעט בכל עונה. לכן גם כשלביא אכן הגיע לגמר, השאלה הייתה לא אם יפסיד בו או ינצח – אלא מה יקרה ביום שאחרי.

כחמש שנים חלפו והיום המיוחל הגיע. לביא משחרר את אלבום הבכורה שלו, הקרוי על שמו. זו החלטה נבונה, כי מה שמייחד את לביא מקרב רבים מבני גילו ובז'אנר שבו הוא יוצר, הוא הכנות שנשפכת ממנו. לביא עבר יותר מדי בשביל להסתתר דווקא עכשיו. גם אין לו סיבה. "דוד לביא" הוא אלבום בכורה יפהפה, מרשים ומעורר סקרנות כלפי המשך הקריירה של בוראו. גם אזורי הבוסר המעטים שיש בו – למשל, בנטייה של לביא להזכיר אחד לכמה פזמונים עד כמה הוא מושפע ממבצעים כמו מוריסי – הם לא בהכרח מניירה, אלא יומרה מבורכת בעידן של יוצרים חסרי אישיות. גם אם לביא לא ממציא מחדש את הסגנון שהוא פועל בו, לפחות יש לו מה להגיד: ב"שני חדרים" הנוגע ללב; ב"כאבי גדילה" הסוחף; ב"הוא יאהב את זה" שפותח את האלבום ברגשנות מאופקת להפליא; וב"הוידאו" שנשמע כמו להיט בריט־פופ שמח בואכה מיוז לפני שאיבדו את זה.

וזו בעיקר יצירה שקל לאהוב, כי יש בלביא גם את אותה תשוקה בוערת להישמע וגם את הבשלות שמאפשרת לו ליצור אמירה שראוי להאזין לה: על בדידות, על אמונה ועל היכולת להעביר חיים שלמים בלי לדעת אם יש לך באמת מקום בעולם. "כולם ידברו על זה", שר לביא בקטע היפה ביותר. אם יש קצת צדק במוזיקה הישראלית, זה מה שצריך לקרות עם האלבום שלו.