למרות שנחפר מדי יום מקברו, הגוזל ההוא לא קם לתחייה. איימן סיכסק היה אולי בן שבע. הוא לא ידע שמישהו מבני משפחתו רואה אותו, בן הזקונים, יוצא לגינה, בודק בחשאי מה מצב הגופה הציפורית שנטמנה באדמה. בספרו החדש, 'תשרין', זיכרון הילדות הזה נקשר באופן סמלי לפרשת רצח בעברה של משפחה ערבית יפואית, המתבססת על פרשה מתולדות משפחתו של סיכסק עצמו.

"הגוזל הזה לא מופיע בחלומות שלי כמו אצל הגיבור, אבל אני בהחלט זוכר את כאב הלב", הוא אומר על התאונה ההיא ששתל בספרו: ילד מגלה נמלה מטפסת על גוזל שנאסף לביתו, מרסס אותו בבהלה בתרסיס נגד חרקים וגורם למותו. "לא יכולתי לעזוב את זה. פעם אחרי פעם הייתי בודק מה קורה עם הגוזל הקבור. חשבתי, אולי בעצם הוא לא מת, ואם אוציא אותו מהאדמה אני אציל אותו. כמובן, בכל פעם הוא היה מאוד מת. עד שיום אחד הוא פשוט נעלם. מישהו ראה את הטקס הזה וסילק את הקופסה שבה קברנו אותו. לשמחתי, בלי לומר לי מילה. בלי להסגיר אותי".

מי זה היה?

"כנראה אבא שלי. אבל מעולם לא דיברנו על זה. לא הייתי יודע מה לעשות עם הבושה".

מתבקש לתאר את 'תשרין' (הוצאת אחוזת בית) במונחים של חפירת שלדים מקברם, אבל סיכסק רגיל לצנן מלודרמות. בכתיבה כמו בדיבור החי - הוא מנסח חומרים נפיצים באופן מדוד, מרוסן. לא חסרים חומרים כאלה בסיפור חייו - גם אם סיכסק מתבונן בהם לא פעם מהצד. הטון הכמו־מאופק, השמור, מלווה גם את הפוסטים שהוא מפרסם בקביעות בעמוד הפייסבוק שלו; מעין טורי דעה זעירים שמנוסחים בצורה אישית. למשל, על ההחלטה לעמוד בצפירה ביום הזיכרון, בפעם הראשונה. או על קולות ביקורת שלמד להדוף לאורך השנים: "אתה לא מספיק יפה. אתה יותר מדי ערבי. אתה לא ערבי מספיק. אתה לא מספיק גברי. אתה יותר מדי רגיש. תראה איך אתה נראה..."

בשונה מספר הביכורים של סיכסק, 'אל יפו' מ־2010, 'תשרין' רחוק מסגנון יומני, אוטוביוגרפי. בניגוד למספר ב'אל יפו', הגיבור של 'תשרין' - מרצה צעיר לכימיה - לא חולק קווי דמיון מוצהרים עם המחבר. "הפעם היה לי חשוב להראות גיבורים שלא מתעסקים כל הזמן בזהות שלהם ובקיום שלהם כערבים בישראל", הוא אומר, "אלא פשוט חיים". ובכל זאת, לא רק המנוע הדרמטי של הספר לקוח מתולדות המשפחה של סיכסק. גם מסע ההרס העצמי שעובר הגיבור מייצג בדרכו את העמדה המורכבת של אשמה, סקרנות, ריחוק והיקסמות של סיכסק עצמו ביחס להיסטוריה המשפחתית; ביחס לתפקידו המסובך בסיפור המשפחתי: מי שעבר בהצטיינות את מבחני הקבלה של החברה היהודית־ישראלית־ליברלית.

סיכסק - שבנה לעצמו ארכיון פרטי של סיקור הרצח בעיתוני התקופה - עשה כמיטב יכולתו לדחות את הרגע הממשי שבו הוא ואמו ישבו לדבר לראשונה, בצורה ישירה ומפורטת, על רצח אחותה. "הגעתי לנקודה שפשוט לא יכולתי להתקדם בכתיבת הספר בלי התייחסות לרצח. תמיד עניין אותי הסיפור על אחותה המתה, אבל פחדתי לגעת בו. לא ידעתי איך אמא שלי תגיב, אם השאלות יכאיבו לה. בפועל, לי היה הרבה יותר קשה ממנה לשבת ולדבר. הרגשתי שהיא ממש חיכתה להזדמנות הזאת. בניגוד למה שחשבתי, הדלתות היו פתוחות. נפרץ סכר, המוני פרטים. כמעט לא הייתי צריך לשאול שאלות".

מהשיחות למד שאמו היא זו שזיהתה את הגופה. "היא הייתה אז בת 16. אני לא חושב שהייתי מתנדב כמוה לזהות גופה של אדם שאני אוהב - בטח כשמזהירים אותי שהיא במצב פיזי איום ונורא - אבל לה, נערה ביפו בשנות ה־60, היה חשוב לטהר את שמה של אחותה. במשך חודשים האחות נחשבה לנעדרת. בעלה אפילו שיתף פעולה עם השמועות שהיה לה רומן עם גבר אחר שבגללו היא נמלטה מהבית". רק בהמשך התגלתה הגופה בבאר ליד אחד הפרדסים ביפו. החקירה הפלילית העלתה שנרצחה כי איימה לחשוף את בעלה ואת פעילותו במחתרת לאומית פלסטינית, אם ימשיך לסכן את משפחתם.

הרוצח או הרוצחים ניסו להשמיד את גופתה של האישה הצעירה, שהייתה אז בהיריון. "שן הזהב שלה הייתה השן היחידה שלא נאכלה בחומצה. ככה אמא שלי למעשה זיהתה אותה, ובזכות השמלה. אבל מה שבאמת הימם אותי היה לגלות שאמא שלי עד היום מנהלת שיחות עם אחותה. ראיתי אותה לא פעם יושבת לקפה לבד, אבל עושה תנועת יד כאילו היא מדברת עם מישהו. רק כשראיינתי אותה על הרצח, הבנתי שאולי ברגעים כאלה היא ישבה ודיברה בשיא הטבעיות עם אחותה".

הגיבור בספר משוכנע שהסתירו ממנו כל חייו את הסיפור הזה. שזאת קנוניה משפחתית. גם אתה הרגשת ככה?

"אף אחד לא הסתיר או שיקר לגבי הדודה והמוות שלה, אבל תמיד היה נדמה לי שהסיפור לא נחשף בצורה גלויה. לפחות מולי. דבר דומה אפשר להגיד לגבי הסיפור המשפחתי שלנו בכלל. אמא שלי נולדה ב־48'. אבא שלי מבוגר ממנה. שניהם התעוררו יום אחד למציאות שבה קיימת מדינת ישראל והם אזרחים ישראלים. אבל אלה דברים שלא נגעו בהם כשהייתי ילד. לא דובר על בני המשפחה שברחו מהארץ. לא על ההבדל בינינו לקרובים בעזה שנותק איתם הקשר. באופן הפוך מהמפעל להנצחת השואה בישראל, אפשר לומר שיש מפעל פנימי, לא רשמי, של בני דור ההורים שלי, להשתיק את הנכבה".

הם משתמשים במילה "נכבה"?

"אם לוחצים אותם. הבית שלי היה בית לחלוטין א־פוליטי. ההורים שלי לא מצביעים. הם בזים למחשבה שאם נדבר ונציף את הסיפור הלאומי הפלסטיני משהו ישתנה; שהחברה הישראלית תהיה צודקת יותר. הגישה שלהם הרבה יותר תכלסית: זה קרה, זה עצוב, זה אסון נוראי, אבל זה לעולם לא ישתנה. ההתעסקות בעבר מבחינתם היא בהכרח הפסד ביחס למקום שלך בחברה הישראלית.

"כילד, לא הבנתי בכלל מה זה אומר 'פלסטינים'. אני זוכר את תקופת פיגועי האוטובוסים בתחילת שנות ה־90, כשהייתי בכיתה ה' או ו'. רק אז המילה הזאת הייתה עולה, ותמיד בקשר לפיגועים. לא ידעתי מי האנשים האלה, איפה הם גרים ביחס לישראל. היה לי ברור ש'הם' מנסים לפגוע 'בנו'. הדימוי שהיה עולה לראש עם המילה פלסטינים, היה של רגליים עפות לכל עבר. אני זוכר שהייתי בהלם כשאמא שלי אמרה, אחרי שנים, 'אתה יודע, אנחנו פלסטינים במקור'. זאת הייתה פעם ראשונה שהיא סימנה קו בינינו לבין החברה הישראלית".

סיכסק, בן 32, הוא מהסופרים הערבים הספורים שמפרסמים היום ספרות עברית ומוכרים לקהל היהודי בישראל. ההתקבלות של ספרו הראשון, הנוכחות שלו ככותב וכמרואיין בתקשורת הישראלית, תשומת הלב שהוא מקבל בזירה הפייסבוקית, עומדים בסימן המתיחות הגוברת בין יהודים וערבים בישראל.

אבל תעודת הזהות הספרותית הזאת, שתקדים כנראה כל הצגה של סיכסק בעיתונות - זרה, כדבריו, לחממה שבה גדל והתחנך. גם בביתו הפרטי וגם בבית הספר הצרפתי שבו למד מילדות ועד בחינות הבגרות, הוא אומר, לא היה ביטוי גלוי לעובדה שסיכסק הוא בן למשפחה ערבית במדינת ישראל. לעובדה שכך הוא נרשם ונמדד - במאגרי משרד הפנים כמו בהליכה ברחוב.

"בית הספר הצרפתי־קתולי ביפו שבו למדתי הוא בועה מנותקת. מגן חובה לומדים בו יחד ילדים מבתים נוצריים, מוסלמיים, יהודיים, ערביים וילדים ממשפחות של דימפלומטים זרים. במובנים רבים החממה הזאת עשתה לי טוב, אבל כשיצאתי מבית הספר הרגשתי שאני לא מוכן למציאות שבחוץ. לעובדה שהערביות היא 'נושא', שהיא שמה עליי זרקור ומבדילה אותי.

"גדלתי כילד ישראלי לכל דבר. רק בדיעבד אני מבין שההיטמעות הזאת הייתה בחירה מכוונת מצד ההורים. הם הרגישו, הרבה יותר ממני, כמו אאוטסיידרים מול החברה הישראלית, ורצו שהבן הכי צעיר במשפחה יגדל במציאות אחרת. וזה עבד. מעל ומעבר לכוונה המקורית שלהם. הישראליזציה שלי הצליחה עד כדי כך שהיא גרמה לי להרגיש זר ביחס למשפחה. ביחס להורים, לאחי הבכור ולשתי האחיות הגדולות שלי, שהצעירה מהן מבוגרת ממני ב־14 שנים. זר שמקבל אמנם המון אהבה, שמשקיעים בו ומקריבים עבורו המון - ובכל זאת, זר".

איפה בולט הפער ביניכם?

"לאמא שלי יש 11 אחים ואחיות, למשל, והם גדלו תוך כדי איסוף פרוטה לפרוטה. אמא שלי אפילו לא סיימה תיכון. גם האחים שלי גדלו בצפיפות שלא הכרתי, ביחידת דיור בבית של אבא שלי. רק עכשיו אני יכול להבין כמה הזויה נראית הסצנה שבה ילד כמוני חוזר הביתה אחרי הצהריים עם שיעורים בצרפתית, מטיול במוזיאונים. מתקיים

בעולם מקביל לשאר המשפחה".

שני אחים ואמם עומדים במרכז הרומן החדש של סיכסק. קורות החיים הרשמיים של האח הצעיר, ההתברגות שלו במערכת האקדמית, נישואיו לצעירה ממשפחה ליברלית ומלומדת, מצהירים על הצלחה והתקבלות. אחיו הבכור מייצג מסלול הפוך. אסיר לקראת שחרור, אב רחוק מילדיו, שכבר בנעוריו סומן ככישלון, ככבשה שחורה. סיכסק מכיר את הסיפור מקרוב. "כשאני נולדתי, אלה היו בדיוק השנים שאחי הבכור התחיל להסתבך. הוא היה מכור לסמים, ונעצר בסופו של דבר בעקבות שורה של עבירות קטנות ומצטברות. ברוב שנות ההתבגרות שלי הוא היה במאסר, וזה יצר יחסים מרוחקים בינינו. היו לו גם תקופות טובות, ושוב נסיגות. כבר הרבה שנים הוא לא בכלא".

בספר הפכת את האח המבוגר, הכושל, לדמות הרבה יותר סימפטית ביחס לבן הזקונים. נוצר הרושם שהאח הצעיר זכה בהזדמנות שלא הייתה לאחיו הבכור.

"במשך שנים הרגשתי כלפי אחי מין אהבה קשוחה. חשבתי שאם החיים שלו הולכים במסלול כזה - אז זה כישלון שלו וזאת האחריות שלו לתקן. חשבתי שהוא זורק את האחריות על הגורל, על המערכת, על המזל הרע. רק היום אני רואה את הקשיים שגרמו לחיים שלו לסטות מהמסלול הנכון. לו היה הרבה יותר קשה לשמור על עצמו במסלול

חיובי, והרבה שנים הרגשתי אשמה. לא במובן זה שלקחתי ממנו משהו, שהרווחתי כביכול על חשבונו. כשאני נולדתי, כבר היה להורים שלי בית ממש. קטן אמנם, אבל בית. המצב הכלכלי של המשפחה בזמן שהאחים שלי גדלו היה שונה לגמרי. הם עברו ימים קשים מאוד, עוני ממשי. לא היה מה לאכול בבית. אני לא הכרתי אף פעם תחושה כזאת".

דיברת עם אחיך על זה?

"לא. בשום צורה. אין בינינו שיחות קרובות. המכתבים בין שני האחים בספר מביעים רצון לפתיחות או לקשר שיהיה לי קשה מאוד ליזום במציאות".

כנער התביישת במשפחה שלך?

"עברתי רגעים כאלה בגיל ההתבגרות, בוודאי. חשבתי שאנשים שמכירים אותי מבית הספר יופתעו שאלה ההורים שלי. שאמא שלי לא קוראת עברית, למשל. אבל מזמן אני לא מרגיש ככה". אמו, הוא מספר, "תגזור ותתייק כל אִזכור שלי בעיתון, כל דבר שתופיע בו תמונה קטנה שלי. כלומר, היא שומרת משהו שהיא לא יכולה לקרוא. זה מקסים

ומכמיר לב באותו זמן. תמיד יעמוד קיר בינה לבין התחום הזה בחיים שלי.

"כל ההקשר התרבותי שלי שונה ביחס לשאר המשפחה. האהבה שלי לקריאה, הגילוי של הכתיבה, נולדו בבית הספר, לא בבית. וזה גרם לי להרגיש שהדברים שמרכיבים את האופי שלי שונים לגמרי ממה שמעניין את ההורים ואת האחים שלי. אולי היה לי נוח להתקבע בעמדה הזאת. להחליט שאני שונה מהם, לא לשתף אותם. מילדות הרגשתי שהם לא יבינו, שהם לא מכירים. ביזבזתי שנים עד שהפנמתי שזה בעצם אני שלא מבין אותם".

סיקסק נרשם ללימודי ספרות אנגלית כמעט מיד אחרי הלימודים בתיכון. היחס שלו לשורשים הפלסטיניים, הוא אומר, השתנה אז לחלוטין - בדומה לתהליך שעוברים צעירים רבים. "מבחינתי, לפני הרצון לעשות נא בעין לחברה הישראלית, זאת הייתה התנגדות להורים שלי, שהסתירו מפניי חלק מהזהות שלי. שלא שיתפו אותי בהיסטוריה משפחתית שלנו. שיצרו אותי כאדם אחר ממה שהייתי יכול להיות, עם בית הספר המפונפן ולימודי השפות. הרגשתי כמעט שהם בגדו בי".

הם ידעו שככה אתה מרגיש?

"זה אף פעם לא הפך לוויכוח גלוי, אלא דיון שניהלתי בעיקר עם עצמי, כמו אנשים אחרים בני דורי. אולי הרגשנו שההורים שלנו נכנעו או מיהרו מדי להשלים עם המציאות. זה הקונפליקט הטיפוסי של הדור שלי, של ערבים אזרחי ישראל שגדלו בסביבה דוברת עברית. הגענו למשבר סביב גיל ה־20 . גילינו שהשפה החלשה ביותר שלנו היא דווקא ערבית. לא הייתי יכול, למשל, לכתוב את הספר הזה בערבית. הייתי חייב להיעזר בשביל זה במישהו עם ערבית חזקה. היה לי הרבה יותר קשה להשתמש במטאפורות, לתאר רגשות, לשמוע את המוזיקה של השפה.

"סביב גיל 20 פתאום היה דחוף להרבה מאיתנו לכנות את עצמנו 'פלסטינים'. לדבר על הנכבה ועל 48 ' ועל הכפרים העזובים. על כל אותם דברים שלא שיתפו אותנו בהם כשגדלנו. כל הדברים שנמחקו מהלקסיקון היומיומי שלנו בגלל ההשתלבות בחברה הישראלית. היום אני מסתכל בסלחנות על השלב הזה, על הדימוי העצמי הלוחמני שהיה לי. על הצורך להצהיר בפני עצמי: אני אלמד את השמות של הכפרים הפלסטיניים שנהרסו או התרוקנו. ואני אדע בדיוק מה קרה שם, ואחזק את השפה הערבית שלי. ובטח שאשתתף במצעד של יום הנכבה".

והיום?

"היום אני מבין שהלהט הפוליטי הזה הוא שלב חשוב - אבל מבחינתי הוא ביטא גם משהו צבוע. היום הרבה יותר חשוב לי לומר שאני ערבי אזרח ישראל. לא 'הרווחתי' את התואר 'פלסטיני'. אני לא משלם את המחיר האמיתי, היומי, שמשלמים פלסטינים, ואני לא מתפלא שהם כועסים עלינו, הערבים אזרחי ישראל. לא נעצרתי במחסום בדרך לעבודה, אחותי לא נאלצה ללדת באמצע שום מקום כי לא נתנו לאמבולנס שלה להגיע לבית החולים. חשוב לי להיקרא 'ערבי' גם בגלל ש'ערבי' הפך לביטוי מוקצה שמבטא שנאה בתוך החברה הישראלית".

הוא מתפרנסס בשנים האחרונות מעבודתו כמגיש בערוץ האקטואליה i24news . מפרסם לעיתים טורי דעה ב'ידיעות' וב'הארץ'. בשנתיים האחרונות חזר לגור עם ההורים בחלק מהשבוע, לתמוך בהם בתקופה "לא מזהירה מבחינה כלכלית ובריאותית".  השיחות עם אמו על אחותה ועל נעוריה הובילו את סיכסק לדבר עם הוריו בגלוי גם על זהותו

המינית. "תמיד חשבתי שאם אמא שלי גדלה ביפו בתקופה מסוימת, יש לה בוודאי דעות קדומות לגבי דברים כאלה ואחרים. אבל בעקבות השיחות על אחותה, הבנתי שלי היו דעות קדומות והנחות מוטעות לגביה. שאולי נוח לי לתפוס אותה באופן כזה כדי לא לשתף. במובן הזה, היא הקשתה עליי כשהיא נפתחה פתאום. הבנתי שהאחריות כולה שלי.

"ואגב, למרות שהתחנכתי בבית ספר ליברלי ופתוח ביחס לשאר בתי הספר ביפו - אני לא זוכר כילד מישהו הומו או מישהי לסבית. לא תלמידים ולא מורים. לא היה מולי שום מודל כזה, מישהו שיראה לי שזה קיים, ושזה בסדר. הייתי צריך לפתור את הנקודה הזאת מול עצמי. לקבל את עצמי לפני שאני בא להורים".

הספר מציג את לבטי הזהות ואת הייסורים של הגיבור בצורה מאוד ביקורתית.

"הצו הניו־אייג'י לחיות את האמת שלך מרגיז אותי. ההתעלמות מההשלכות של מימוש עצמי. חבר טוב שלי היה נשוי הרבה שנים. אחרי שנולדה להם ילדה הוא יצא מהארון ועזב את הבית. היום הכל בסדר, אשתו כבר מאושרת, אבל אני זוכר שהתפלאתי מהרגע הזה שנחגג בתרועה גדולה. 'איזה אומץ'. 'הוא מתאבד על האמת'. אני חושב שלא חו־

נכנו לפקפק בעמדה הליברלית הזאת. לשאול מי משלם את המחיר על ביטוי האמת הזאת. 'האמת המזוקקת' היא מושג אנוכי".

מסיבה דומה, סיכסק העדיף לעקוף את הנקודה ההומואית בביוגרפיה שלו כשיצא ספרו הראשון. "לא רציתי להעמיד את ההורים שלי במצב לא נוח. הם מקבלים אותי, אבל ידעתי שיהיה להם קשה שזה יהפוך לעניין פומבי. אני יודע שמאוד חשוב להם מה אנשים יגידו, ולא רציתי להעמיס עליהם התמודדות כזאת בגילם, במצבם הגופני והכלכלי.

"אבל גם מעבר לזה, לא רציתי להיות מואשם שאני משתמש בזהות המינית כקלף תקשורתי. לא רציתי להכניס את עצמי לכלוב יחצני: 'הסופר הערבי ההומו'. השאיפה הרומנטית הייתה שיראו אותי קודם כל כסופר. רצוי סופר טוב. לא כסופר ערבי או כסופר הומו".

איך ההורים הגיבו כשסיפרת להם? הם הופתעו?

"כן. לא בטוח אם הגילוי הפתיע אותם, או עצם העובדה שהעזתי לדבר על הנושא ישירות. אני לא מרגיש שהם אוהבים אותי פחות בגלל זה, או שמשהו השתנה לרעה ביחסים איתם. להפך. אבל במובן מסוים חבל להם, ואם תשאל, הם כנראה היו מעדיפים שאשתנה. גם מבחינתי, היו שנים שלא השלמתי עם החלק הזה באישיות שלי".

ההתקבלות שלך כסופר צעיר, ההישגים שלך, עזרו במובן הזה?

"בטוח שזה השפיע ודחף אותי. ודאי שזה הקל גם על הוריי. קל יותר לבלוע את הגלולה, אני מניח, כשמסתכלים על ילד שמצליח ומעורר גאווה בתחומים אחרים. אבל אני לא בטוח שהעיסוק בספרות הוא בדיוק הביטוי לנורמטיביות אצלי. אם כבר, תמיד היה נדמה ששבירת הכיוון לספרות היא המרד הגדול בהורים שלי".

הספר שלך מגלה בדור שלהם אומץ נסתר, יכולת עמידה. ומנגד, מציג את הבן הצעיר והמשכיל כמעט כפחדן.

"ההורים שלי אמיצים ממני בהרבה. שלא לדבר על המרדנות של אחותה של אמא שלי - שהתבטאה בתקופה ובתנאים הרבה יותר קשים. תמיד ראיתי אותה כקורבן של הסיפור הזה, של החברה ההיא. אבל זה השתנה כששמעתי שהרוצח היה בכלל בעלה השני, שהיא התעקשה להתגרש מבעלה הראשון כי הוא היכה אותה, וספגה ביקורת מהמשפחה על הצעד הזה. במציאות ההיסטורית של יפו אז, בשנות ה־60 , זה היה עניין חריג שגרם לסערה. עד היום, לא שכיח בחברה הערבית שאישה גרושה תתחתן שוב. אבל היא התאהבה בו והתעקשה, למרות שהמשפחה שלה לא אהבה את העובדה שהוא הגיע מעזה. במובן מסוים, היא הייתה לוחמת חופש, אינדיבידואליסטית, שהצהירה בגלוי על הרצונות שלה ומימשה אותם.

"בכלל, לדור ההוא היו בעיות אמיתיות להתמודד איתן, בפועל, מדי יום. להורים שלי הייתה תעוזה להחליט: אנחנו נקבור את ההיסטוריה שלנו בשיח מול הילדים. לטוב ולרע, הם החליטו החלטה ברורה, וביצעו אותה: חינוך הילדים מחוץ להיסטוריה הפלסטינית, מחוץ לפוליטיקה. אף פעם לא חשבתי שחסרה להם תעוזה. הוויכוח שלי מולם נבע מהשאלה איך הם העזו להחליט בשבילי דבר כזה".

יש לך עדיין כעס עליהם?

"היום אני יודע שזאת פריבילגיה לכעוס על ההורים שלך - שאיפשרו לך להגיע להשתכללות התודעתית, הפוליטית, שמתוכה נולד הכעס הזה. אבל זה המחיר שאני והם, כולנו, שילמנו על הפנטזיה להיות נטוע בחברה הישראלית, להשיג השכלה גבוהה יותר מהדור הקודם. אתה שואל למה הספר מרגיש קודר כל כך? כי למרות ההתבגרות, למרות

שהקרבה והמחויבות מתחזקות עם השנים, גם בזכות השיחות עם אמא שלי על אחותה, אי־אפשר באמת לגשר על הפער הזה בינינו. חלק מהזרות שהרגשתי בתור ילד בתוך המשפחה עדיין שם, ויחד איתה - קילוגרמים של אשמה".