"בישראל אין מספיק תרבות ספורט, ולכן גם אין מספיק תמיכה. זה לא פשוט לספורטאים אולימפיים וכשזה מגיע לפראלימפיים זה עוד יותר קשה. אם דני פרידמן היום מפרסם חברה כלשהי — רואים את הגוף המושלם, את הספורטאי, כמעט מטר תשעים וכולו מסת שריר גדולה, מפרגנת לו בכיף. ואם רואים בחור או בחורה בכיסא גלגלים, יכול להיות שזה עדיין נתפס אחרת, ממקום של חמלה, ולכן גופים כאלה לא ייקחו אדם בכיסא גלגלים כמודל או כפרזנטור. כאן אמור להגיע השינוי החברתי".
מורן סמואל (34) היא ללא ספק חלק מאותו שינוי. הספורטאית המצטיינת, שהפכה לנכה בעקבות התפרצות מום מולד בעמוד השדרה, מרצה לקבוצות בכל רחבי הארץ ומתפרנסת מעבודתה כפיזיותרפיסטית ילדים. היא נשואה ללימור, טורפת את החיים ובקיצור, סופר־וומן על גלגלים. לא לשווא היא מהבודדות מהספורטאים הפראלימפים שיגיעו לריו עם ספונסר (אלטשולר שחם), באמת קשה למצוא פרזנטורית טובה ממנה.
פרידמן (27), שרק לפני שבוע פספס במעט את הקריטריון לריו בענף החתירה, הוא בדיוק כפי שתיארה אותו: גבוה, שרירי, חזק, מוכשר וגם קצת ליצן. השניים מכירים כבר שנים, משום שענף החתירה מציג את המודל הכמעט מושלם לשוויון: הספורטאים ה"בריאים" והנכים מתאמנים יחדיו במרכז דניאל לחתירה בתל־אביב, יוצאים ביחד לתחרויות לחו"ל ומתחרים באותם אתרים ובאותו הזמן, מעודדים אלה את אלה.
"כשאנחנו על המים, אין בינינו הבדל", היא מסבירה, ופרידמן משלים: "זה דבר מדהים. אתה יכול לראות מולך איך ספורטאים אחרים מתמודדים עם הקשיים האלה שאין לך. אני גאה במורן, ומצד שני קשה לי לראות — איך עם כל הקשיים האלה היא וספורטאים אחרים יוצאים למים ונלחמים".
סמואל: "דני מתאר משהו שקורה באוכלוסייה, איך שמסתכלים על אנשים בכיסא גלגלים. קודם כל יש לך חמלה. בן אדם בכיסא, קשה לו. אבל עם הזמן אתה מכיר את הבן אדם ורואה גם ספורטאי, לא סתם אדם בכיסא גלגלים. לך תחפש עוד ענף ספורט כמו החתירה, שבו ספורטאים נכים ולא נכים מתחרים ביחד. נבחרת ישראל, למשל, מורכבת מספורטאים אולימפיים ופראלימפיים. אנחנו כל הזמן ביחד ושואבים אחד מהשני. אני רואה את דני מתאמן, ורואה כמה הוא משקיע ונותן מעצמו, ועבורי זו השראה. אנחנו מגשימים את החלומות ביחד".
מה שפרידמן שכח
המודל הזה, של שוויון הזדמנויות, פחות מתקיים בחברה הישראלית, אם כי בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי. "אפשר לקחת דוגמה מהספורט", אומרת סמואל. "כדי להיות ספורטאי שמתמודד עם מגבלה גופנית אתה צריך התאמות, אבל ברגע שיש לך אותן שום דבר לא מונע ממך. כך זה צריך להיות גם בעולם התעסוקה, ובנגישות במרחב הציבורי".
בכל זאת, יש כמה הבדלים. פרידמן חותר 2,000 מטר, סמואל 1,000. "אני מחזיקה בשיא עולם — 5:15 דקות", היא אומרת. "דני עושה 2,000 בשש וקצת דקות. אם היינו צריכים לחתור גם את אותו מרחק, זה היה שעמום".
הדינמיקה ביניהם מצוינת ורואים שהם מסתדרים מצוין, עד כדי כך שבארוחה משותפת בחו"ל לפני כמה חודשים פרידמן שכח שסמואל לא יכולה להרגיש את רגליה. "היה לנו משעמם אז ניסיתי להסב את תשומת ליבה. והתחלתי לבעוט בה, בעיטות קטנות", הוא צוחק, "מרוב שאני רגיל אליה שכחתי שהיא לא מרגישה כלום, ואני בועט ובועט ולא מבין למה היא לא מגיבה".
עוד הבדל בין השניים הוא בסירה. פרידמן חותר עם הידיים ונעזר גם ברגליים. סמואל קשורה, ולא יכולה להיעזר ברגליה. בתחרות ביניהם פרידמן מנצח בקלות. יש לו גם את יתרון המסה והכוח, וגם את יתרון השימוש בכל חלקי הגוף. כשאנחנו מבקשים ממנו לנסות לחתור בדיוק כמו מורן, רק באמצעות הידיים, הוא מתקשה מעט ומתנשף בקול. "פיזדייץ, לא?", צוחקת סמואל. "אבל את משתמשת גם בגב עם המושב המיוחד", הוא מתמרמר, "ואני לא".
פרידמן, כמו סמואל, הגיע בכלל מהספורט הקבוצתי. "שיחקתי שמונה שנים כדורגל בהפועל עפולה", הוא מספר. "תמיד הייתי סביב ספורט, אבל חתירה זה עולם אחר. זה יותר מסתם ספורט. זו דרך חיים. אנחנו לומדים כל כך הרבה, מגיעים למקומות כל כך יפים שספורטאים אחרים לא מגיעים. חבל שדווקא אצלנו, בארץ, אין מספיק מקומות להתחרות בהם".
למרות שיש בישראל ים וכמה נחלים, רק בזכות מרכז דניאל לחתירה הענף הזה בכלל מתקיים כאן. "בתנאים הקיימים, מנסים ליצור פה מסורת של חתירה, אומרת סמואל. "מהמקום הקטן הזה — שני קילומטרים של אגם ומקום לחתור — יוצאים אלופים, ספורטאים ברמה הכי גבוהה".
מבחינתך, זה גם עבודה במשרה מלאה?
"ברור. יש לי 12־14 יחידות אימון בשבוע. אין ספק שלאורך שנים הפן הכלכלי היווה בעיה מרכזית. למזלי, בשנתיים האחרונים אני מקבלת תמיכה מאלטשולר־שחם ועוד מלגות שהגיעו בעקבות ההישגים. אבל אני גם עובדת כפיזיותרפיסטית ומעבירה הרצאות, מספרת את הסיפור שלי כדי לעורר השראה אצל ילדים. ועדיין, הספורט הוא הדבר המרכזי. אני קמה בבוקר לאימון ורק אחרי שאני מסיימת את המשימות — אני מתפנה לדברים אחרים. אני יודעת שגם בענפים האולימפיים זה לא פשוט, והיה מהלך שיעל ארד הובילה כדי לעזור לספורטאים, וזה באמת עוזר".
פרידמן: "הייתי רוצה להרוויח כמו כדורגלן בשביל לחיות, לשכור דירה, לקנות את הציוד, לאכול. בסופו של דבר אנחנו מייצגים את ישראל באליפות אירופה, באליפות העולם, באולימפיאדה. מקומות כאלה שנבחרת הכדורגל לא מגיעה. קצת עצוב שאנחנו צריכים להסתובב ולבקש תמיכה, כדי לעשות את זה".
סמואל: "אני חושבת שאם הייתה יותר חשיפה תקשורתית לספורט האינדיבידואלי, גם חברות היו מרגישות ששווה להן לתת חסות. ככלל, צריך שינוי מערכתי בתרבות הספורט בארץ".
