"כשקמתי מהפציעה בכלל לא האמנתי שאני בחיים. הייתי משוכנעת שהתעוררתי בגן עדן. נותחתי במשך 18 שעות והתעוררתי, לא יודעת כמה זמן אחרי. הייתי בטוחה שאני בגן עדן, שהכירורג זה אלוהים. ואמרתי לעצמי שאלוהים לא נראה משהו וגם מדבר צרפתית. שזה מפתיע. לאט־לאט הבנתי שאני בגן עדן אחר — החיים האלה. בלגן גדול. החלטתי שמעכשיו אני הולכת להגשים את כל החלומות. אף אחד לא יעצור אותי. לא אקשיב לאף אחד שיאמר לי אחרת. כשאומרים לי 'פסקל, אין סיכוי', אני מנסה בכל זאת, ותמיד מצליחה להשיג משהו בדרך שלי. תראה, אתה קם בבוקר לחתור, זו באמת זכות מטורפת".
קיאקים
פסקל ברקוביץ' תמיד עשתה הכל אחרת. בספטמבר היא תתחרה באולימפיאדה השלישית שלה, בענף שלישי, ובין לבין היא מטפסת על קירות — מילולית, באופן מקצועי — וגם אמא במשרה מלאה לשתי בנות (עדן בת 14 ומיקה בת 6), וכותבת ומביימת, והיא כנראה גם האדם הכי חיובי בארץ.
ענף הספורט הנוכחי שלה, קיאקים, מתאים לה במיוחד. בהיעדר רגליה, שנקטעו על ידי רכבת כשהייתה בת 17, היא מתיישבת על כיסא מיוחד שנותן לה קונטרה לחלקי הגפיים שנותרו, ומבחוץ אי־אפשר לראות הבדל בינה לבין רועי ילין, בעבר קיאקיסט אולימפי וכיום מאמן במרכז דניאל לחתירה, שם אנחנו נפגשים. "כשחזרתי מהאולימפיאדה באתונה עשו ערב גדול לכל הספורטאים", הוא אומר, בזמן שהם חותרים כתף לכתף עד קו הסיום. "ניגשה אליי ספורטאית עבר מפורסמת, בלי להזכיר שמות, ואמרה לי: 'יש לכם ספורט מוזר, נראה כמו ספורט נכים'. וזה נכון, כי לא רואים את הרגליים".
ברקוביץ' | צילום: טל שחר
בעבר היו כמה קיאקיסטים קטועי גפיים שהשתלבו באולימפיאדה הרגילה וגם הגיעו להישגים מרשימים. "היו אלופי עולם ומדליסטים", אומר ילין, "שהצליחו לנצח תחרויות עם רגל אחת. זה ייחודי. אגב, בגלל שזה ספורט הרמוני שמחבר לטבע, תמיד השתמשו בקיאקים בתור כלי שיקומי".
עבור ברקוביץ', הספורט הזה הרבה יותר משיקומי. "הספורט הזה שינה אותי, ושינה גם את רועי", היא אומרת. "יש לנו את זה בדופק וגם בנשמה. בעיניי זה לא העניין השיקומי, אלא הספורט, כספורט, ואפילו לא כתחרות. חשוב שבארץ יבינו שספורט זה לא רק מדליות אלא דרך חיים. ככה גם מייצרים אלופים, באמצעות מסה. צריך לקחת את הילדים לספורט, שכל אחד יבחר את הענף שמתאים לו. ואם לא מתאים — שיחליף. זה משמעות הביטוי 'חינוך גופני', וזה קצת חסר לנו כאן".
חוץ מזה, תודה, לא חסר כלום. לפסקל יש ספונסר, חברת מטומי, ויש לה חיים שגם אנשים בעלי שתי רגליים לא היו מספיקים לחיות. בעיקר, יש לה כוח ועוצמות ואנרגיות שקשה להישאר אדיש אליהם. ויש בה גם אופטימיות, אפילו לגבינו: "אני כבר 30 שנה על כיסא גלגלים", היא אומרת, "והמצב מאוד השתפר. ספורט זה חלק מהעניין, מהשינוי החברתי. רק צריך להפוך את זה לדרך חיים".
