ינואר 2015 היה החודש הקשה בחייה של אורית חיון. אביה, ישראל מדמון ז"ל, רכב על אופניו בבני־ברק, כאשר משאית פגעה בו בעוצמה ‑ ומדמון נהרג. לאחר מכן, התברר כי נהג המשאית, האני פריג', הוא עבריין תנועה סדרתי שבעברו לא פחות מ־18 הרשעות בעבירות תנועה. בזמן הדריסה, כך נכתב בכתב האישום, פריג' נהג בשלילה שנגזרה עליו לאחר שכבר דרס שתי רוכבות אופניים והפקיר אותן.
חיון, בתו היחידה של ישראל מנישואיה הראשונים של אמה, סיימה את שבעת ימי האבל וניסתה לחזור למסלול חייה. שבועיים עברו והגיע יום ההולדת של בנה היחיד. היא ובעלה יהושע החליטו לנסוע כדי להפתיע אותו בבית הספר. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאו להתאוורר אחרי מות האב.
אחותה, אנבל ליבוביץ, משחזרת: "השעה הייתה אחת בצהריים, ואורית ויהושע נסעו על כביש 66. לא הייתה ניידת אחת לאורך הכביש, למרות שהוא נחשב לאחד המסוכנים בארץ. הם סטו מהדרך והתנגשו במשאית. אחותי נפגעה בבית החזה ומתה כעבור כמה שניות, גיסי מת כמה דקות אחר כך".
ממה נגרמה הסטייה?
"בוחני התנועה שחקרו את הנושא הגיעו למסקנה שזה ככל הנראה היה מטעות אנוש של גיסי. הוא כנראה הוריד את העיניים לקחת מצת או לרדיו, זה מה שקוראים 'היסח דעת'. אני חושבת שאם המדינה הייתה עושה משהו, הם לא היו נהרגים. אנשים מקפחים את החיים שלהם לחינם. צריך יותר שוטרים, יותר משאבים.
"היום אני מתנדבת בעמותת 'אור ירוק'. אני רואה אנשים שמחזיקים ביד טלפון או סיגריה בנהיגה, עוצרת לידם ואומרת: 'לא חבל? זה גם 3,000 שקל קנס, גם נקודות, אבל זה החיים שלכם!' העובדה שאני צריכה לעשות את זה מעידה על כך שאין בכלל הרתעה. אני חושבת שאם זה היה קורה לבן של ראש ממשלה, של מפכ"ל או של חבר כנסת, היו מיד דואגים לשים מצלמות מהירות בכביש, לשים עוד שוטרים, לחזק את בתי המשפט המקרטעים שלנו. אנשים נהרגים על בסיס יומיומי, והמשטרה מתעסקת בדוחות חניה באדום־לבן, או במישהו שעשה פרסה ליד הבית שלו במקום אסור. איפה אתם השוטרים? איפה אתם השופטים? כמה אפשר לתת אקמול? מתישהו צריך לתת את האנטיביוטיקה, ואת זה המדינה לא מבינה".
בנם היחיד של יהושע ואורית ז"ל נשאר תחת חסות של קרובי משפחה. בשנה הבאה יחגוג בר־מצווה, כשהוא יתום מאביו, מאמו ומסבו – שלושתם נקטלו בכבישים בחודש אחד. נהג המשאית פריג', אגב, נידון לעשרה חודשי מאסר בלבד.
* * *
קשה לא לשמוע על טרגדיה קורעת לב כזו, מבלי ששאלה אחת תעלה מיד: מה אם?
מה היה קורה אם הנהגים המעורבים היו פוגשים קודם בשוטר תנועה, בניידת, במצלמה, באכיפה משמעותית כלשהי?
אין ספק: לתאונות דרכים יש גורמים רבים – חינוך, תשתיות, ליקויים טכניים, מזג אוויר, טעויות אנוש, בריונות כביש ועוד. לא את כל החוליים הללו יכולה המשטרה לפתור. אבל קשה שלא לחוש כי בזמן האחרון – בד בבד עם העלייה במספר הנפגעים בתאונות הדרכים – יש פחות ופחות ניידות ושוטרי תנועה בכבישים, ושלמעשה משטרת התנועה כמעט לא קיימת.
תחקיר "ידיעות אחרונות" מגלה כי לתחושה הזו יש בסיס: בשש השנים האחרונות יש פחות סיירים בכבישים, פחות ניידות תנועה ופחות פיקוח של מצלמות תנועה. המצב כל כך גרוע, עד שהיום, על כל הקילומטרים הרבים של כבישי ישראל – יש בסך הכל 80 ניידות של משטרת התנועה.
במשטרה לא מכחישים את העובדה שבשש השנים האחרונות חלה ירידה דרמטית במספר הניידות ושוטרי התנועה – אבל תולים אותה בהיעדר תקציבים. אלא שמהבדיקה שביצענו עולה כי למשטרה דווקא יש יותר כסף: למעשה, בשש השנים שבהן משטרת התנועה הלכה והידלדלה, העביר אליה המשרד לביטחון פנים מאה מיליון שקל יותר. אז איפה הכסף? מתברר כי המשטרה מוציאה כספים רבים על "מערכים תומכים", ביטוי מכובס לשוטרי מטה ופקידים, שמספרם גדל על חשבון מספרם של שוטרי התנועה – מי שבאמת אמורים לאכוף את החוק בדרכים. תוספת של ניידות חדשות? למשטרה יש זמן. ממסמכים שהגיעו לידינו עולה כי מיליוני שקלים שיועדו לרכישת ניידות – נותרו חודשים ארוכים ללא שימוש.
אבל לא רק מחסור בניידות ובשוטרים פוגם בפעילות החשובה – מצילת החיים ממש – של משטרת התנועה. התחקיר מגלה כי בגלל העומס על בתי המשפט, הונחו שוטרים בשטח להתעלם מחלק מהעבירות אשר דורשות הזמנה לדין, כדי שיישארו מספיק ימי דיון לדוחות חמורים יותר. כן, צריך לקרוא את המשפט הזה שוב: כרגע נוסעים בכבישי הארץ מי יודע כמה עברייני תנועה, שהיה מגיע להם להישפט, ואולי אפילו לרדת מהכביש – אבל בגלל ה"פקק" בבתי המשפט, משטרת התנועה נאלצת "לוותר להם".
"זה לא הגיוני שנאמר לשוטרים, שתפקידם לאכוף: תוותרו, אל תיתנו דוח לעבירה חמורה, כי למערכת המשפט אין מספיק מועדי דיונים", אומר השר לביטחון פנים גלעד ארדן. "אגף התנועה צריך לאכוף עבירות ולהגיש כתבי אישום. אנחנו צריכים לספק אכיפה, ומערכת המשפט צריכה לספק פתרונות למועדי משפט".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי בימים אלו שוקדים על תוכניות עבודה "להתעצמות מבצעית מקיפה של כלל מערך התנועה בארץ, החל במניעה וכלה באכיפה, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת". למרות שמספר ההרוגים בשנים האחרונות מצוי בעלייה, טוענים עוד במשטרה כי בשנת 2016, שרק מחציתה חלפה, "חלה ירידה בכמות התאונות והנפגעים" (התגובה המלאה ‑ במסגרת).
"היום זה התפרק"
329. זה מספר סיירי התנועה, שנכון לכתיבת שורות אלו אמורים לתת מענה לכל כבישי ישראל, לאורכה ולרוחבה. כבישים באורך של כ־13 אלף ק"מ פרוסים במדינה. ממצגת פנימית, שהוצגה בפני המפכ"ל לפני שבועות ספורים, עולה כי נהג יפגוש ניידת תנועה בכל 115 ק"מ, ובממוצע פעם אחת כל שלושה ימים בלבד.
סיירי התנועה הם מי שאוכפים בשטח את החוק, נוהגים בניידות ומתפעלים את אמצעי האכיפה. הם נחשבים לליבת המלחמה בקטל בכבישים, וכל הארגון שנקרא אגף התנועה סובב אותם. אלא שלמרות זאת, המספרים הולכים ויורדים: ממסמכים רשמיים של המשטרה עולה כי ב־2010 עמד מספר הניידות על 309 ומספר הסיירים היה 615. היום, כאמור, יש 80 ניידות (ירידה של 74 אחוז) ו־329 סיירים (ירידה של 46 אחוז).
למעשה, מנתונים שהגיעו אלינו עולה כי אגף התנועה ממשיך לפעול לא מעט בזכות מתנדבים. בממוצע, יש כיום באגף התנועה 9.3 מתנדבים על כל שוטר. אלא שהמתנדבים לא זוכים במקרים רבים לשיתוף פעולה מלא של השוטרים ולחלקם אין מספיק ידע מעשי באכיפת חוקי התנועה.
משטרת התנועה טוענת בכל פורום אפשרי שהמשוואה פשוטה: יותר שוטרים וניידות = פחות תאונות. "אנחנו יודעים שתוספת ניידות ושוטרים תוריד את הקטל בדרכים", אמר לא פעם ניצב ירון בארי, מפקד אגף התנועה. הגיוני.
כשנשאלו נציגי משטרת התנועה מהי הסיבה לירידה הדרמטית במספר הניידות והסיירים, סיפרו לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, כולל כותב שורות אלו, כי הסיבה היא אחת: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים צימצמה את תקצוב האגף.
אלא שמבדיקה שערכנו עולה כי המציאות שונה ממה שמנסים לשרטט במשטרה. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מתקצבת בקושי חמישה אחוזים מתקציב משטרת התנועה, והכספים שהיא מעבירה נחשבים ל"תקציבי אקסטרה" ובוודאי לא לסכום העיקרי שעליו אמורה להישען פעילות משטרת התנועה. את שאר הכסף, יותר מ־600 מיליון שקל בשנה, מתקצב המשרד לביטחון פנים. מלבד זאת, מתברר שהרשות מעבירה דווקא יותר כסף בשנים האחרונות.
על רקע העלייה במספר הנפגעים בשנים האחרונות, היה מצופה כי משטרת התנועה והרשות לבטיחות בדרכים יישבו יחד ימים ולילות ויבדקו איך אפשר לתקן את המצב. אלא שבין העומדים בראש שני הגופים הללו – ניצב בארי מאגף התנועה ומרדכי בהירי־דואני, מנכ"ל הרשות לבטיחות בדרכים – עבר בחודשים האחרונים חתול שחור. שמואל אבואב, מנכ"ל "אור ירוק", צופה מהצד בשני האישים מתקוטטים: "פעם היו יושבים יחד. היה שולחן עגול. המשטרה הייתה מסבירה איך הם מנצלים את הכסף. בסוף הרי צריך לעבוד בין הגופים כדי לקדם דברים. היום זה התפרק".
איך מלחמות האגו הללו משפיעות על השטח? דוגמה צורמת אפשר לראות בפרויקט "שומרי הדרך".
זה היה אמור להיות פרויקט דגל במאבק בקטל בדרכים: יאיר נתיב, שאביו מידד ז"ל נהרג בתאונת דרכים לנגד עיניו, ייסד מיזם שיכול להכפיל פי כמה את האכיפה בכביש. הרעיון הוא שמתנדבים נבחרים יתקינו על גבי הסמארטפון שלהם אפליקציה שפותחה עבור הפרויקט, והמכשיר יוצב במתקן על שמשת הרכב. הטלפון יצלם כל מה שמתרחש מעבר לשמשה, וכאשר המתנדב יזהה עבירת תנועה – הוא ישלח דרך האפליקציה את הסרטון המרשיע למרכז בקרה ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. שם יסננו את הצילומים ויעבירו למשטרת ישראל, שתפקידה להגיש כתבי אישום נגד הנהגים. המשמעות: למשטרת התנועה יהיו עוד אלפי "עיניים" בכבישים, וההרתעה נגד עברייני התנועה תגבר. הפרויקט זוכה לתמיכה חוצת משרדים, ובקרב ממליציו ניתן למצוא את פרקליט המדינה לשעבר משה לדור ואת ראש אגף התנועה הראשון, ניצב בדימוס יעקב גנות. האפליקציה גם עברה את כל המשוכות המשפטיות, הותקנה בה חתימה דיגיטלית, הפיילוט היה מוצלח – והכל מוכן ומזומן לצאת לדרך.
רק דבר אחד נשאר: לפתור את הסכסוך בין ניצב בארי למנכ"ל בהירי־דואני. כי אם לא יהיה שיתוף פעולה בין הגופים, הפרויקט פשוט לא יעבוד. לפני כחודשיים נערכה פגישה אצל מפכ"ל המשטרה, רנ"צ רוני אלשיך, שנועדה להצגת "שומרי הדרך". בהירי־דואני, האיש שאמור לקחת על עצמו את עיקר תפעול הפרויקט – לא זומן. אלשיך, אגב, נתן את ברכתו למיזם החשוב. גם כשמי שאמור להוציא אותו לפועל לא היה בחדר כלל.
מינוס 200
באגף התנועה טוענים, כאמור, שיש להם פחות כסף – ולכן יש פחות שוטרים ופחות ניידות. אז פנינו לאגף וביקשנו את התקציב השנתי. מפקד אגף התנועה, ניצב בארי, ישב מולנו והודיע נחרצות: "אין לי את המספרים, הם מעבירים בערך את אותו הסכום כל שנה".
קשה לי לכתוב בעיתון את המילה "בערך". אתה ניצב במשטרה, מפקד האגף, יש לך לשכה של 03 איש ויותר מאלף שוטרים שאתה מפקדם – ואתה לא יודע מה התקציב שלך?
"לא, את זה תצטרך לברר עם המשרד לביטחון פנים".
אז ביררנו עם המשרד. ושוב, התוצאות היו מפתיעות: בהינתן שבשש השנים האחרונות חלה ירידה כה דרמטית – יש שיאמרו קריסה ממש – במספר שוטרי התנועה והניידות, היה אפשר לצפות לירידה דומה גם בתקציב שמעביר המשרד לביטחון פנים לתנועה.
אז זהו, שלא. משנת 2010, השנה שבה החלה הקריסה, התקציב עלה מ־529 מיליון שקל ל־628 מיליון כיום. הבדל של כמעט מאה מיליון שקל. "איך יכול להיות שאנחנו מעבירים אליהם מאה מיליון שקל יותר וככה זה נראה?" תהה בפנינו גורם בכיר מאוד במשרד לביטחון פנים. "זו הרי מתמטיקה של סנדלרים. ניסו להסביר לי בימים האחרונים שזה נובע מהתייקרות השכר. זה שטויות, השכר לא התייקר במאה מיליון בשש השנים האחרונות".
אז איך זה קרה? איך קרס אגף התנועה של משטרת ישראל, למרות שהוא מקבל הרבה יותר כסף?
התשובה פשוטה: מרבית הכסף לא מגיע לחזית הקרב נגד תאונות הדרכים, אלא לעורף שלו. מערך התביעות, אשר מנהל בבתי המשפט את התביעות נגד נהגים, חוּזק, למשל, ב־40 תקנים. מערך בוחני התנועה חוזק ב־60 תקנים. בסך הכל נוספו למה שמכונה "המערכים התומכים" 160 תקנים. אגב, איננו טוענים כי אין צורך בעוד תובעים ועוד בוחנים. התהייה היחידה היא כאשר מספר סיירי התנועה הולך ומידלדל בצורה כה דרמטית – וכשבמשטרה עצמה אומרים שהם זקוקים לעוד סיירים – מדוע בוחר אגף התנועה להשקיע בעוד תובעים ובוחנים?
אז הכסף, כך מתברר, לא פחת, אלא נותב למקומות אחרים. ומה קרה לסיירי התנועה? לאן נעלמו יותר מ־200 סיירים?
מבדיקה שערכנו עולה כי אין פחות שוטרים במשטרה כולה, ומכאן עולה המסקנה שבפיקוד המשטרה קיבלו החלטה להקטין את מערך התנועה לטובת מקום אחר. גורם בכיר לשעבר באגף התכנון של המשטרה הסביר לנו: "זה הכי פשוט בעולם: המשטרה חיזקה את המלחמה בפשיעה והחלישה את משטרת התנועה".
גם גורמים רשמיים במשטרה מודים בכך. בפרוטוקול של ועדת המשנה של ועדת הכלכלה בכנסת בסוף שנת 2013, אחרי סקירת פעילות ארוכה, אמר מפקד משטרת התנועה דאז, ניצב משה (צ'יקו) אדרי: "אני רוצה לציין שמשנת 2010 עד היום אגף התנועה ירד ב־200 שוטרים בנושא של אכיפה".
חברי הכנסת ניעורו. חבר הכנסת דאז בועז טופורובסקי (יש עתיד) שאל: "הכל היה נשמע לי מעולה, ורוד וטוב ויפה, עד שהגעת לקיצוץ במספר השוטרים, שזה מוזר לי, כי אני יודע שכל הזמן מוסיפים שוטרים למשטרת ישראל. אתה אומר אבל שבאגף התנועה קיצצו?" ואדרי ענה: "מוסיפים בעיקר לפשיעה".
התמונה, אם כך, ברורה יותר: יש יותר כסף לאגף התנועה, אבל הוא לא מופנה לסיירי תנועה; ובמשטרה עצמה נותנים עדיפות למלחמה בפשיעה – אגב, כשלעצמה מטרה ראויה לגמרי – על פני הלחימה בתאונות הדרכים.
אופנוע צ'ופר
ומה קורה עם הניידות? מדוע מספרן הולך ומצטמצם עם השנים? למה מ־309 ניידות ב־2010 נותרנו עם 80 בלבד היום?
מחירה של ניידת תנועה עומד על כ־180 אלף שקל; כלומר בפחות מעשרה מיליון שקל אפשר להוסיף עשרות ניידות. אבל זה לא קרה. למה? תקציב משטרת התנועה היה בשנה החולפת 636 מיליון שקל. מתברר שהמשטרה חילקה את התקציב שלה כך: כמעט 99 אחוז מהתקציב הלך לשכר ותחזוקה, ואחוז אחד, כ־7.2 מיליון שקל, לרכש ניידות. זו אמנם חלוקה לא פרופורציונלית באופן בוטה, אבל עדיין, זה כסף שמספיק לרכישת 39 ניידות ולהגדלת מערך הניידות בכמעט 50 אחוז.
את הכסף הזה קיבלה משטרת התנועה מהרשות לבטיחות בדרכים, אשר מעבר להיותה צינור המעביר כספים, היא גם מפקחת עליהם. הסיכום של הרשות היה שהכסף הזה מיועד לרכישת ניידות.
במסגרת בקשה לפי חוק חופש המידע, קיבלנו את החוזה בין המשטרה לרשות. החוזה נחתם ב־6.5.2015. ממשטרה שטוענת, כי "מספר הניידות הנמוך גורם לקטל בכבישים", ניתן היה לצפות שתרכוש אותן באופן מיידי וכבר בחודש שאחרי הן ייכנסו לשירות. אלא שמבירור שערכנו עולה כי לא כך נעשה. רק 12 ניידות תנועה נרכשו בשנת 2015.
ביקשנו לברר עם המשטרה מדוע, ומפקד אגף התנועה, ניצב בארי הודיע לנו: "רק בחודש ספטמבר קיבלנו את הכסף ומיד רכשנו את 39 הניידות, חוץ מכמה ג'יפים".
אלא שמבירור שערכנו עולה שכבר ב־1 ביוני הועבר הכסף לאגף התנועה. בנוסף לכך הגיע לידינו מכתב שעליו חתום בארי עצמו מחודש פברואר השנה ולפיו: "בשנת 2015 נוספו 12 כלי רכב מבצעיים". במילים אחרות, מיליוני שקלים שכבו להם כאבן שאין לה הופכין ו־27 ניידות נוספות שיכלו לעלות על הכביש ולסייע במאבק בתאונות הדרכים – כלל לא נקנו.
בחודשים האחרונים לחצו ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים על המשטרה לרכוש את הניידות. אם לא תקנו, נחזיר את הכסף למשרד האוצר, אמרו. והפלא ופלא, החל מלפני כחודש, בשעה טובה, כל 39 הניידות פעילות. "הם לא קנו אותן כי פשוט אין להם אנשים שינהגו בהן", אומר לנו בכיר במשרד לביטחון פנים. "לך תבדוק אם ניידות המתנדבים עובדות. זה אותו סיפור".
מעבר ל־80 הניידות, יש עוד מאה ניידות נוספות, שמופעלות על ידי מתנדבי המשטרה, וסיירי תנועה אינם יכולים להשתמש בהן. אלא שמנתונים שהגיעו אלינו עולה כי ניידות המתנדבים מופעלות רק בכ־60 אחוז מהזמן. כלומר, בממוצע בכל זמן נתון, יש למשטרה עשרות ניידות מיותרות. אז למה בעצם היא צריכה לרכוש עוד ניידות?
לצד הניידות פועלת גם יחידת האופנוענים, המורכבת מכ־90 אופנועי ב־מ־וו אימתניים, אשר יכולים לחרוש את הארץ יומם וליל. מדובר בכלי רכב יקרים מאוד, שמחירם עולה על מחירה של ניידת: יותר מ־200 אלף שקל לאופנוע. את 80 הניידות, משטרת התנועה משתדלת לתפעל כמה שיותר, אבל מנתוני סדר הכוחות שהגיעו אלינו עולה, כי האופנועים מופעלים בצורה חלקית ביותר. כמה דוגמאות: ב־26.3 פעלו 19 אופנועים; ב־10 באותו חודש 26 אופנועים; ב־30 פעלו 13 אופנועים; וב־11 בפברואר רק חמישה אופנועים. פנינו למשטרת התנועה כדי לתהות למה האופנועים אינם מופעלים. "האופנועים שלנו צמודי רוכב", השיב לנו בכיר במשטרה.
מה זה אומר "צמודי רוכב"?
"כל רוכב שומר על האופנוע שלו, זה הבייבי שלו, ולכן צריך לחלק לפחות בשלוש את מספר האופנועים שנמצאים בו זמנית".
ד"ר יעקב שיינין, לשעבר ראש הרשות לבטיחות בדרכים, מתפוצץ מצחוק כשאנחנו מספרים לו על זה: "מי קבע שאופנוע הוא 'צמוד רוכב'? מה זה, חוק טבע? האוטו שלי הוא אולי 'צמוד יעקב', אבל זה אופנוע של המשטרה. הקטע שם זה שיש לו את הצ'ופר שיש לו את האופנוע בלילה".
אז אכן, שוטרי משטרת התנועה מקבלים את האופנוע לכל אורך היממה, אלא שבירור מעמיק שערכנו מעלה, כי לפחות בשני מקרים, שוטרים שאינם שוטרי תנועה קיבלו אופנוע כזה. כצ'ופר.
עכשיו נותרת רק השאלה הכואבת האם למחסור הזה – באנשים, בניידות – יש השפעה על מה שקורה בכבישים?
צלם וסע
כאמור, החל משנת 2012 משטרת התנועה מתפקדת עם כשליש פחות סיירי תנועה. נתחיל מהשורה התחתונה: יותר אנשים נהרגו. בשנת 2012 נהרגו 290 בני אדם; בשנת 2013, 309; בשנת 2014, 319; ובשנת 2015, 355. 65 קורבנות יותר מבשנת 2012. במשטרה, כאמור, טוענים שבינתיים ב־2016 קיימת ירידה במספר ההרוגים. יש לקוות שגם הסיכום השנתי, בעוד שישה חודשים, יצביע על מגמה אופטימית.
בשנים הללו חלה אמנם עלייה תלולה במספר כלי הרכב שעלו על הכביש, אבל זו סיבה שבגינה רק אמורה להיות יותר אכיפה. זה ממש לא קרה: בשנת 2010 נרשמו 1.27 מיליון דוחות, בשנת 2015 – רק 760 אלף. ירידה של 40 אחוז. מספר הסיירים, נזכיר, ירד ב־38 אחוז בתקופה זו. כמעט אחד לאחד – ירידה בשיעור הסיירים היא ירידה בשיעור הדוחות.
רגע, אבל אולי נותנים יותר דוחות על עבירות מסוכנות ופחות על עבירות שנחשבות לקלות? לא. למשל, בשנת 2010, בגין עבירות של שימוש בטלפון סלולרי במהלך נהיגה, נרשמו 107 אלף דוחות. בשנת 2015, על אותן עבירות, חולקו 35 אלף דוחות. ירידה של 67 אחוז.
אבל העובדה שיש פחות אכיפה ועלייה שנתית במספר ההרוגים היא רק חלק מהתמונה. ממסמכים פנימיים של המשטרה עולה כי גם המספר המדולדל של הסיירים כיום היה יכול לנפק יותר אכיפה ודוחות, וכי מצלמות המהירות, שיכולות לייצר 456 אלף דוחות בשנה – מספקות רק 9,000.
למה זה קורה? הקשיבו לסיפור של י', מתנדב במשטרת התנועה באזור המרכז.
לפני כמה שבועות, כשהיה בתפקיד, הבחין י' ברכב שנוסע בתזזיתיות מצד לצד. "הייתה לי הרגשה שהוא שיכור, אז כרזנו לו שיעצור בצד", הוא משחזר. "ביקשתי ממנו את המסמכים. די מהר הבנתי שהוא לא שיכור, ושהוא פשוט לא הכיר את הדרך. אלא שבמסמכים היה חסר לו ביטוח חובה. שאלתי אותו איפה הביטוח, והוא התחיל לספר לי סיפורים. עליתי מול הקצין שעבד אז במשמרת, והוא אמר לי: 'תן לו דוח, אבל תתקשר אליי אחר כך'. נתתי את הדוח. בגלל שזו נסיעה ללא ביטוח, מדובר בהזמנה לדין.
"אחר כך התקשרתי לקצין כמו שהבטחתי. פתאום הוא התחיל לצעוק עליי: 'מה פתאום נתת דוח? אתה סתם תופס לי מועד בבית המשפט! אלף פעם אמרתי לכם לא לתת דוח על ביטוח!' הייתי בהלם. אמרתי לו: 'אבל אתה אמרת לי לתת דוח', אז הוא אמר: 'מה רצית שאני אעשה? שאני אתעלם ממה שסיפרת לי?' זה היה הזוי ומשפיל מאוד. אם הבן אדם היה עושה תאונה ונשאר נכה, הוא היה צריך כל החיים שלו לשלם על זה שנסע בלי ביטוח. אני בא בזמני החופשי, נותן את הנשמה ולא מקבל שקל רק כדי לעזור למשטרת התנועה, ובסוף אני חוטף צעקות כי עשיתי את העבודה שלי?"
התסכול של י' מובן, אבל גם הקצין שקצף עליו לא אשם. הגורם שכופה על המשטרה לא לרשום דוחות הוא לא אחר מאשר בתי המשפט. גם את המשפט הזה צריך כנראה לקרוא שוב: בישראל של 2016, הרשות השופטת כופה על המשטרה לא לבצע את עבודתה. "בתי המשפט פשוט לא נותנים לנו מועדים לדיונים", מסביר בכיר במשטרת התנועה. "אנחנו עובדים בניהול חסר, אז מה שאנחנו עושים הוא להעדיף עבירות חמורות על פני עבירות קלות יותר".
איך זה בעצם עובד?
"פשוט מאוד. בתי המשפט מגבילים אותנו ל־90 אלף מועדים בשנה. כששוטר שלי נותן דוח שחייב הזמנה לדין, הוא 'תופס' את אחד המועדים הללו".
הבעיה המרכזית, כך מספרים במשטרה, היא שחלק גדול מהמועדים "נתפסים" על ידי מצלמות המהירות. הסיבה: כאשר מצלמת המהירות מודדת נהג שחרג מהמהירות המותרת ביותר מ־40 קמ"ש, המערכת רושמת לו באופן אוטומטי דוח המחייב משפט (בכביש עירוני חריגה של יותר מ־30 קמ"ש). היום פועלות רק מאה מצלמות (כ־15 מתוכן הן מצלמות דמה) מתוך 300 שהיו אמורות להיות. אלא שגם המצלמות האלה, מתברר, הפכו לפס ייצור אינסופי של דוחות. פרופ' הלל בר־גרא, מהמעבדה לחקר התחבורה באוניברסיטת בן־גוריון, אשר ליווה את הקמת מערך המצלמות, מסביר: "יש למצלמה שני חלקים: מצלמה שמצלמת; וגלאי מגנטי שמודד את מהירות הרכבים. המצלמה מצלמת רק את מי שמחליטים לצלם, מה שמגדירים עבירה".
וכמה הפרות חוק יש?
"היום מדובר על כמאה מיליון הפרות חוק בשנה".
בתי המשפט, כאמור, אינם יכולים לקבל מאה מיליון מפירי חוק בשנה, ובפיקוד המשטרה נתקלו בדילמה קשה. "יש לי גיבנת", מסביר בכיר במשטרה, "כי אני מבטל מועדים של המצלמות ונותן לשוטרים. אני מעדיף את השוטרים באופן אבסולוטי, אבל זה פוגע לי בהרתעה של המצלמות".
כמה אנשים, נכון להיום, קיבלו דוח ואתה לא יכול להגיש נגדם כתב אישום בגלל מחסור במועדי בתי המשפט?
"יש כרגע בערך 13 אלף איש, שעשו עבירות, ואני לא שולח אליהם לבית את כתב האישום".
"ההעדפה האבסולוטית" של השוטרים הובילה לכך שהמשטרה העלתה את סף האכיפה של המצלמות. כך, לדוגמה, בשני כבישים במחוז תל־אביב, העלתה המשטרה את סף האכיפה מ־50 קמ"ש המותרים בחוק, ל־125 קמ"ש בכביש אחד ול־250 קמ"ש בכביש השני. זאת על מנת שהמצלמות ייצרו פחות דוחות ויתפסו פחות מועדי משפט. עוד דוגמה: באזור ירושלים, בשני כבישים שהמהירות המותרת בהם היא 80 קמ"ש, העלתה המשטרה את סף המצלמה ל־165 באחד ול־185 קמ"ש בשני. גם דוח מבקר המדינה, שהוגש לפני שלושה חודשים, מצביע על התופעה הזו.
כשעלתה השאלה בכנסת על ה"פקק" בבתי המשפט, טען נציג בתי המשפט, כי "יש מצוקה גדולה מאוד בבתי המשפט".
באמצעות חוק חופש המידע קיבלנו נתונים לגבי מספר התיקים פר שופט בבתי הדין לתעבורה: לשופט במחוז תל־אביב יש 138 תיקים חדשים בחודש. בחיפה, שם העומס רב יותר, יש לשופט 364 תיקים בחודש.
אבל הסיבה לעומס בבתי המשפט, כך מתברר, היא לא רק מספר התיקים – אלא גם מספר ימי העבודה הנמוך של שופטים בשנה. לאחר דין ודברים עם הנהלת בתי המשפט, שבמהלכו שאלנו את השאלה הפשוטה כמה ימים שופט באמת שופט, קיבלנו את התשובה הבאה:
"לשופט יש 140 ימי עבודה בשנה", אמר לנו בכיר הנהלת בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר. "בכל חמישה ימי עבודה יש יום אחד לכתיבה, יום אחד הוכחות – בדרך כלל שני תיקים – ושלושה ימי דוחות, שזה 95 אחוז מהתיקים. זו המסה הקריטית. זה אומר שיש בשנה 80 ימי דוחות (כלומר, 80 יום שבהם השופטים דנים בדוחות תנועה – א"ש)".
במילים אחרות, אתה מספר ששופט תעבורה מתפקד כשופט תעבורה כ־5.6 ימים בחודש. למה השופטים עובדים רק 08 ימים בשנה על דוחות אם יש עומס רב?
"מה הציפייה? שיתחילו לעבוד אחר הצהריים? אתה שואל למה לא שומעים דיונים 160 יום בשנה? כי מורידים ימי פגרה, ימי מועדי ישראל, שישי־שבת".
אני שואל, האם זה המקסימום שבתי המשפט יכולים?
"ברור שבתי המשפט יכולים להוריד את ימי הפגרות, לשמוע דיונים אחר הצהריים, יום עבודה יותר ארוך. השאלה אם זה מתקבל על הדעת. זה המצב מאז ומעולם".
שאלה נוספת שהפנינו לעו"ד לייזר היא מדוע לא לחלק את מספר התיקים בין מחוז עמוס יותר, כמו חיפה, למחוז פחות עמוס, כמו תל־אביב. עו"ד לייזר: "להעביר תיקים? למה לטרטר את האזרחים מתל־אביב לחיפה?"
לא, לא להעביר תיקים, להעביר שופטים.
"שופטים זה יותר קשה. אתה לא יכול להגיד לשופט תעבורה, סע היום לחיפה".
למה?
"כי הוא מונה לבית משפט בתל־אביב ולא בחיפה, הוא מונה למקום מסוים".
יש המון תפקידים שאומרים לך: "שמע, אנחנו צריכים שתעבור לעבוד במקום אחר". אם תעביר שלושה שופטים מתל־אביב לחיפה, תפתור את בעיית העומס, תיתן יותר מועדי משפט למשטרה ותעזור למדינה להילחם בקטל בכבישים.
"כשמדובר בשופטים זה לא עובד ככה. כשמדובר בשופטים אתה לא מעביר אותם ממקום למקום".
כאשר העלינו את ממצאי התחקיר בפני השר לבטחון פנים, אמר גלעד ארדן: "קיימתי כבר שלושה דיונים מעמיקים כדי ללמוד לעומק את מבנה אגף התנועה ואופן ניצול תקציבו. בהנחייתי, האגף כבר תוגבר בעשרות שוטרים בחודשים האחרונים והוא יקלוט עוד כ־80 סטודנטים בשבועות הקרובים. התחייבתי ציבורית ופומבית שאגף התנועה יחוזק באופן משמעותי במהלך השנה הקרובה ‑ וכך יהיה". •
תגובות המשטרה: פועלים לצמצום כמות הנפגעים
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "המאבק בתאונות הדרכים הינו יעד לאומי המשותף לכמה משרדי ממשלה. במסגרת האחריות על האכיפה, המשטרה מפעילה את כלל כוחותיה ומשאביה על מנת לצמצם את כמות הנפגעים בתאונות הדרכים. המשטרה מבצעת פעילות מבצעית אינטנסיבית ושוטפת הנסמכת על ניתוח מחקרי, אשר הביאה לתוצאות בפועל. "לראייה, בשנת 2016 חלה ירידה בכמות התאונות והנפגעים: 1,376 נפגעים פחות מאשתקד, בהם 17 הרוגים פחות.
"המשטרה אף שוקדת בימים אלו על תוכניות עבודה להתעצמות מבצעית מקיפה של כלל מערך התנועה בארץ, החל במניעה וכלה באכיפה, תוך שימוש בטכנולוגיה מתקדמת.
"לצד עשייה זו, אין ספק כי על מנת להוריד משמעותית את כמות הנפגעים בכבישים נדרשת הירתמות של כלל הציבור בשמירה על תרבות הנהיגה בכבישים.
"באשר למשאבי האכיפה, חשוב לציין כי עד לאחרונה משטרת ישראל הייתה תלויה תקציבית ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים. יצא כי בכל צורך מבצעי הטעון מימון, כגון רכישת ניידות, אמצעי אכיפה ותקנון כוח אדם, נדרשה המשטרה להתדפק על דלתה של הרשות הלאומית אשר הערימה, לא אחת, קשיים והקשיחה תנאים, בטרם העבירה מימון. מצב אבסורדי זה גרר את מערך התנועה למחסור מתמשך של אמצעים, ניידות וכוח אדם.
"בחודשים האחרונים התבצעה בחינה מעמיקה של הנושא, והוחלט על ידי כלל המשרדים הנוגעים לשים קץ לתלות זו ולהעביר את התקציב ישירות למשטרת ישראל.
"התוצאות לא איחרו לבוא. בימים אילו מבצעת המשטרה רכישה של 126 ניידות חדשות לטובת פעילות אכיפה מצילת חיים".
מהרשות לבטיחות בדרכים נמסר בתגובה: "תקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נועד, בין השאר, לתגבר את פעילות האכיפה במשטרת ישראל. התקציב המועבר על ידי הרשות מהווה רק כ־0.3 אחוז מתקציבה הכולל של המשטרה.
"הרשות אינה צינור להעברת כספים, והיא קובעת מדי שנה, מול כל השותפים שלה, את התנאים להעברת המימון מצידה.
"לצערנו, גם התקציב שהועבר למשטרת ישראל בשנת 2015 לא נוצל במלואו. כך למשל, למרות המחסור בניידות באגף התנועה, מתוך 39 ניידות שהרשות העבירה תקציב למימונן, נרכשו עד סוף 2015 רק 12 ניידות. לכן, הטענה ולפיה המשטרה פיתחה תלות בתקציב הרשות — תמוהה".
מדוברוּת בתי המשפט נמסר בתגובה: "מערכת בתי המשפט היא מהעמוסות בעולם. מדי שנה נפתחים כ־760 אלף תיקים, ומוגשות מאות אלפי בקשות. בבתי משפט לתעבורה נפתחים כ־100 אלף תיקים בשנה, ומתקיימים מאות דיונים ביום. חרף העומס הרב, מסתיימים מרבית התיקים בתוך חודשים ספורים.
"לאחרונה הוחל ביישום פרויקט א'3, שבמסגרתו הוצבו עשרות מצלמות בכבישי הארץ, וזאת ללא תיאום עם הנהלת בתי המשפט, ומבלי שניתנה לה אפשרות להיערך לגידול חסר התקדים בתיקי התעבורה. כתוצאה מכך נקלעו בתי המשפט לעומסי עבודה כבדים וזמן הטיפול בתיקים הוארך.
"מנהל בתי המשפט וראש אגף התנועה צפויים להיפגש בימים הקרובים במטרה למצוא פתרון מתאים לבעיה".
