חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
בן דרור ימיני
המוסף לשבת • 02.06.2016
הסכם - אאוט. הסדר - אין
בן-דרור ימיני

בעיצומו של מסע הדילוגים של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, בינואר 2014, אמר שר החוץ באותם ימים, אביגדור ליברמן, ל"טלגרף" הבריטי: "ההצעה של קרי היא הטובה ביותר שנוכל לקבל, ועלינו לקבל אותה". עקרונות המתווה הודלפו ופורסמו ב־29 בינואר ב"ניו־יורק טיימס" על ידי תומס פרידמן: שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי 67'; השארת הגושים הגדולים בריבונות ישראל; פתרון בעיית הפליטים ללא שיבה לישראל; ואמצעי ביטחון חסרי תקדים בשטחים שתפנה ישראל. עברו עוד ימים אחדים, וב־7 בפברואר, כשפרטי התוכנית כבר מודלפים, חזר ליברמן ודיבר בזכות קבלת המתווה. הוא גם הבהיר, הפעם בעברית, ש"שלמות העם חשובה משלמות הארץ". בדיוק אותו משפט שאותו השמיע השבוע. הוא גם תקף את השר נפתלי בנט, שהתנגד למתווה המסתמן של תוכנית קרי.

 

נתניהו, שאף פעם לא הודה בכך פומבית, נטה לתמוך באותו מתווה. הפלסטינים דחו את המתווה על הסף. כשהממשל האמריקאי הגיש מתווה משופר, שכלל את חלוקת ירושלים, הפלסטינים, כהרגלם, דחו גם אותו. ההמשך ידוע. מסע הדילוגים הסתיים. ליברמן לא אמר נואש. באותם חודשים הוא חזר והשמיע זמירות מתונות, וגם יצא נגד נתניהו, שהעלה את הטונים נגד הממשל האמריקאי.

 

נתניהו, כך נדמה, כבר מיישר קו עם ליברמן. השבוע הוא אמר שהוא "מוצא מרכיבים חיוביים ביוזמת השלום הערבית". נתניהו מדבר בזכות יוזמת השלום הערבית? זו בהחלט עילה ראויה למפץ פוליטי בימין. אבל כלום לא קרה. לא גלי שמחה בשמאל, ולא גלי זעם בימין. וכמו שאמר השבוע אמנון אברמוביץ', השמאל לא מתרגש כי הוא לא מאמין לו, והימין לא מתרגש כי גם הוא לא מאמין לו.

 

*

במחשבה נוספת, אולי בכל זאת משהו משתנה, ולא רק בתחום ההצהרות. שר השיכון, יואב גלנט, אמר השבוע בניו־יורק, במפגש עם ועידת הנשיאים, שהממשלה לא בונה בהתנחלויות. זו המדיניות, שנתניהו מתקשה להצהיר עליה באופן פומבי. יש כאן משהו מבלבל, משום שיש בנייה. היא מתבצעת בחסות החטיבה להתיישבות, שכפופה לשר החקלאות, אורי אריאל. גלנט הוסיף והביע חשש מערבוב האוכלוסיות ומיצירת פתרון של "מדינה אחת". אנחנו יודעים מה קרה בבלקנים, הוא אמר, ולכן יש צורך בהסדר, גם אם הפלסטינים אינם חפצים בהסדר.

 

 

גם אם לא ייצא שום דבר מהיוזמה הצרפתית, או המצרית־סעודית, הנכונות הישראלית לפשרה היא בעלת חשיבות בפני עצמה. המסקנה מכך שהסכם לא ייצא מכל היוזמות לא צריכה להוביל לייאוש. הסדר חד־צדדי נמצא ברקע. והתמיכה בו זוכה לקולות חדשים, כפי שפורסם במוסף זה בטורו של נחום ברנע.

 

מאות לשעברים, מבכירי מערכת הביטחון, פירסמו "מתווה לשיפור מעמדה הביטחוני־מדיני של ישראל". חלק מאנשי הקבוצה מוכרים בעמדות שלהם. הם היו שותפים ליוזמות ולהתארגנויות, בעיקר מהצד היוני של המפה הפוליטית. אבל הנסיבות גרמו להם לחשב מסלול מחדש. הם כבר לא משליכים את יהבם על פרטנר פלסטיני, שממשיך להתעקש על "זכות השיבה". הם שואלים את עצמם – מה יכולה ישראל לעשות לעת הזאת, כדי לצאת מהמבוי הסתום.

 

התשובה המפתיעה היא שאין מנוס מהמשך השליטה הביטחונית בשטחים. אבל המשך שליטה לא אומר המשך התרחבות ההתנחלויות, ולא הגדלת חיכוך ולא קיפאון. התוכנית סוקרת את המצב בשטח, עם הצעות קונקרטיות לשיפור מצב הפלסטינים ופתרונות אפשריים למוקדי חיכוך.

 

המתווה מציג גם חדשות טובות. למרות הסיפוח הזוחל - לא הכל אבוד. מתוך 570,000 מתנחלים מעבר לקו הירוק, 200,000 גרים במזרח ירושלים, ועוד 260,000 גרים על 4.6% מהגדה המערבית, בצמוד לקו הירוק. ביחד הם מהווים 80% מכלל המתנחלים. הם יהיו חלק מישראל בכל הסדר עתידי. שם תימשך הבנייה ויימשך הפיתוח. הבעיה הגדולה היא עם 108 יישובים, שבהם חיים 110,000 מתנחלים המצויים בתוככי האוכלוסייה הפלסטינית ויוצרים את רוב רובו של החיכוך. הם לב הבעיה.

 

בנוגע לעזה, המתווה החדש מציע פתיחות ישראלית, שתכלול מעבר סחורות נרחב יותר ונכונות להקמת נמל. הנכונות הישראלית תותנה בהסכמה לתנאים ביטחוניים שתציב ישראל. אין פירוט של התנאים, וזו נקודת תורפה. חמאס יסרב? יכול להיות. אבל הצעה לשיפור מצב, ובכלל זה בניית נמל, תשפר את מעמדה של ישראל. מרכיב יסודי במתווה כולל את עצם הנכונות הפומבית להסכם, המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, ונקיטת צעדים מעשיים, כולל השלמת גדר הביטחון (שתכלול את רוב המתנחלים בצד הישראלי־מערבי של הגדר), וכן הפסקת התרחבות מפעל ההתנחלויות מעבר לקו ההפרדה.

 

מתווה המפקדים מהווה אלטרנטיבה לא רעה לאלה בתוכנו, והם רבים, שמיואשים קצת מהסיפוח הזוחל של הימין ומהאשליות להשגת הסכם שלום משמאל. הסכם – אאוט. הסדר – אין. אין צורך לתמוך בכל מילה. יש נקודות שראויות לליבון נוסף. אבל נדמה שמדובר במתווה שמוציא את השיח הציבורי מהדיכוטומיה המייגעת של "שמאל" מול "ימין". יש עוד אופציה. וזה חשוב.

 

*

זכיתי לביקורת נוקבת בעקבות דברים שפירסמתי נגד המשך ההגירה מאתיופיה לישראל. הנימוקים שלי התבססו בעיקר על מסמכים ועדויות שהוצגו לי על ידי יהודי אתיופיה הוותיקים. השבוע, בפתיחת תערוכה על עליית יהודי אתיופיה בבית התפוצות, השמיע באוזניי אחד הרבנים המעורבים בהמשך העלייה, או הגירה, ביקורת נוקבת על עמדתי ועל עמדתם של יהודי אתיופיה הוותיקים. האזנתי בקשב. ביקורת עניינית היא תמיד דבר חשוב. הרי מדובר בדיני נפשות.

 

והנה השבוע קרה דבר נוסף. "המועצה הארצית של כוהני יהדות אתיופיה בישראל" שלחה מכתב לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר הפנים ולשר החינוך. המועצה מורכבת מבכירי הקייסים, הרועים הרוחניים של הקהילה. "אנשים שאין להם פיסת מידע והבנה בנושא יהדות אתיופיה, הם המחליטים מי זכאי לעלות", טענו. יש יותר מדי מומחים, ובכלל זה רבנים, שמתוך רצון טוב עושים יותר מדי טעויות. יש מקרים, כותבים הקייסים, של חזרה לנצרות לאחר גיור לחומרה. לא מדובר בתופעה המונית. ועדיין, התופעה מוכרת בקהילה.

 

הקייסים לא מתנגדים להמשך העלייה. הם רק מבקשים להיות מעורבים בתהליך, משום שהם מכירים את המשפחות ואת הקשרים ואת ההסתעפויות טוב יותר מאחרים. אבל בהם, דווקא בהם, לא מתחשבים. זו גם חלמאות וגם התנשאות. עם כל הכבוד למומחים, הקייסים מכירים את השטח קצת יותר טוב.

 

יש החלטת ממשלה להעלות עוד גל של ממתינים, אבל הספקות גדולים. זו אחת הסיבות לעיכובים. כבר עכשיו דורשים הקייסים ועדת חקירה, כדי לבדוק איך זה שיותר ויותר מאלה שהגיעו בגלים האחרונים מגיעים לכנסיות ולא לבתי כנסת. אין צורך לחכות להחמרת המצב. כך שבמקום ויכוח, אפשר לפנות למסלול מעשי, פשוט ובר ביצוע: צריך להיענות לבקשת הקייסים. הם חייבים להיות שותפים לתהליך.  ¿

 

bdyemini@gmail.com