נקודת השבר
נפתלי בנט וחבריו בבית היהודי לא יודעים עד כמה קרובים היו מפרידה מהממשלה. בשיחות סגורות נתניהו משדר קוצר רוח ומיאוס מבנט. הוא גם אמר למי שאמר, שבהזדמנות הראשונה הוא ייכנס בו.
אין ספק שאירועי השבוע היו קו פרשת המים ביחסיהם של נתניהו ובנט. ראש הממשלה מעולם לא הלך עם משהו כל כך רחוק כפי שעשה הפעם. הוא קיווה שבנט יעשה את הטעות ויפרוש. במקרה כזה, נתניהו העריך שהמחנה הציוני היה נכנס לממשלה. אפילו הגרעין הקשה במפלגת העבודה היה מתקשה לסרב לכניסה כשבנט בחוץ וראש הממשלה ושר הביטחון מדברים על שתי מדינות לשני עמים.
אבל בנט רואה רק את השורה התחתונה, שאומרת שהוא קיבל את מה שרצה מלכתחילה, ואולי זה לא מזכיר צבאי לקבינט - אבל כן ליווי צמוד של ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב נגל. הדרישה שלי לא השתנתה, הוא אמר השבוע. מה שביבי לא היה מוכן ביום ראשון ורביעי בשבוע שעבר, או ביום ראשון השבוע בשעה ארבע, הוא כן היה מוכן ב־12 בלילה.
נכון, הסביר בנט לאנשיו, יש פה קו פרשת מים: לראשונה מזה שלוש שנים ראש המל"ל וסגנו עושים איתי ישיבה מיוחדת. ולראשונה מזה שלוש שנים, עדכוני החומר היומיומיים מגיעים אלינו מדי יום ולא בסוף החודש או שלא מגיעים בכלל. קו פרשת המים הוא תפקוד הקבינט. הזלזול והבינוניות שאפיינו את הגוף החשוב הזה, הסתיימו. זה תחילת שינוי. מי שיעז מעתה למדר את הקבינט, הציבור לא יסלח לו. יד של חבר קבינט שתורם מעכשיו כדי לשלוח חייל לקרב, היא יד שיודעת במה מדובר. הציבור יבדוק בשבע עיניים אם ההתנהגות נכונה. ואני מתכוון להמשיך לאתגר קונספציות ולבדוק אותן עם שכל ישר.
קיבלתי החלטה שאני לא סומך על ראש הממשלה, הוסיף בנט, ולכן אני מתכוון להעמיק את ההשקעה המדינית והביטחונית שלי. אני לא מתכוון ללכת שוב כעיוור אחריו, כי בצוק איתן ראיתי שאי־אפשר לסמוך על כך שנקבל את האינפורמציות הנכונות. אני מתכוון להביא לקבינט מידע גולמי, לאתגר, להציג שאלות קשות. אי־אפשר לסמוך באופן בלעדי על ראש הממשלה. אני מכבד אותו, אבל כבדהו וחשדהו בכל מה שקשור לענייני ביטחון.
השבר נפער, סיפר בנט, כשהוא נחשף לדו"ח המבקר וגילה שזה לא שראש הממשלה לא ידע על מנהרות התקיפה מעזה, אלא שהוא באופן מכוון העלים את המידע מהקבינט. לכן, עכשיו זה נגמר. מתחיל סרט חדש. מעכשיו יש לי מל"ל משלי וגופי אינפורמציה משלי.
המינון הנכון
קשה היה לפענח השבוע את מקור קולות הבכי והנהי העולים ממסדרונות בית המשפט. האם אלה מעריציו של קובי פרץ? האם אלה בני משפחתו של עבריין שהורשע? רק כשנשמעו פניני לשון כמו "בסופו של יום", או "זוטי דברים", ניתן היה להבין כי מדובר במעריציה של שרה נתניהו, ברובם פרקליטים ויחצנים.
בשכונה נורמלית היינו עוזבים את שרה נתניהו לנפשה. הרי ברור כי כל מוזרויותיה צריכות להתברר בינה לבין מומחים לבריאות הנפש. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקוות שירשמו לה את הכדור הנכון במינון הנכון.
בשכונה נורמלית היינו צריכים להבין שהבעיה אינה נפשה המסוכסכת של הגברת השלישית של ישראל (אין הכוונה לרמוז לנישואיו הקודמים של רה״מ, אלא כי כך אומר הפרוטוקול הדיפלומטי: רעיית הנשיא היא הגברת הראשונה ורעייתו הטריה של יו"ר הכנסת היא הגברת השנייה).
הבעיה היא בעלה של הגברת השלישית.
ושוב: בשכונה נורמלית יכולנו לנהוג כמנהג הבריטים, שהבינו לנפשו של מלכם אדוארד השמיני והסתפקו בכך שוויתר על הכתר. בשכונה נורמלית היינו אפילו מסתפקים בכך שירחיק את גבירתו העריצה ממוקדי ההחלטה וההשפעה וירסן במעט את שיגיונותיה. אך לא אצלנו. המלך אינו מוותר על כיסאו, וגבירתו מראיינת נושאי משרות ציבוריות, פוסלת או מאשרת, וסוללה של עורכי דין, יועצים, יחצנים, מאפרים, מעצבי שיער ושאר אושיות ציבור מופיעה בראש חוצות ובטלוויזיה, מנאצת את מערכות החוק והמשפט, מגינה על הגברת, משקרת כאילו אין מחר ומטה את תשומת הלב הציבורית מהעיקר אל הטפל (וזאת עוד טרם בדקנו אם כספי ציבור הם שמממנים את שירת המקהלה ההזויה הזו).
האם באמת הבעיה שלנו היא ששרה נתניהו גונבת פולקע מצלחת ציבורית, או מנסה, כהודיני, למשוך את המפה מבלי להעיף את כל הסרוויס?
כל אחד מאיתנו אץ רץ לספר אנקדוטה מדהימה עוד יותר על שרה, לרמוז איך ראה אותה מראיינת את ראש המוסד, או נכח, בעצמו, באחת מהתקפות הזעם שלה. ובינתיים, מוביל בעלה של הגברת השלישית מהלכים איומים ונוראים, מדרדר את המדינה לתהומות פאשיסטיים, ממנה מלחכי פנכה לתפקידים הקריטיים ביותר של שומרי סף ומוליך את המדינה מדחי אל דחי.
האם אכפת למישהו מה עושה אשתו של רוחאני? מי בעלה של מרקל? האם יש בכלל גברת א־סיסי? אבל יותר ויותר מידידינו בעולם, יהודים וגויים, תוהים בנפשם: האם באמת צריך לבחור בין איראן של רוחאני וזריף לבין ישראל של בנימין ושרה, מהי הבחירה השפויה?
אז הנה לכם סיפור על בחירה שפויה. סיפור קטן, כזה שלא עוסק בענייניה הגורליים של המדינה, אבל מלמד משהו על מי שעומד בראשה: לפני כשלושה חודשים נולדה לנתניהו נכדה מבתו הבכורה נועה. קוראים לתינוקת רחל. חודשיים חלפו, ונתניהו עוד לא הספיק לבקר אותה.
הימין הצבוע
השבוע שוב למדנו שיעור בהלכות הגינות. חבר הכנסת בנימין זאב בגין, או בני, כפי שמבקש להיקרא הצנוע הידוע, הביע בתקשורת את דעתו הנחרצת בעניין הדחתו של שר הביטחון הקודם ומינויו של החדש. "תמהתי כשראיתי את העליצות והרון בימין", אמר בראיון לגל"צ. "נראה שיש שלושה סוגי ימין: מתון, קיצוני וטיפש". הוא שכח לציין עוד סוג אחד: ימין צבוע.
איש אינו מטיל ספק בשנינותו של בגין. רק לפני מספר חודשים, בוועדת החוקה חוק ומשפט, בהתייחסותו לחוק שנקרא אז חוק ההשעיה, אמר בגין: "החוק הזה בעייתי מאוד־מאוד. בשנות ה־50 הרחיקו מהכנסת פרלמנטר אחד למשך חודשים. מנחם בגין. למה? כי הם יכלו". כך, במשפט שנון אחד, גם הביע את דעתו הנחרצת נגד החוק, גם הפגין את ידיעתו המעמיקה בהיסטוריה וגם רמז, בענווה רועמת, על נסיכותו הידועה. לא עברו ימים רבים, וחבר הכנסת בגין הצביע, יחד עם הימין הטיפש, ותמך בחוק גם בוועדה וגם במליאה.
בימים אלה משנה, כנראה, החוק את שמו לחוק ההדחה, דיונים רבים וניסוחים רבים מעופפים הלוך ושוב בוועדה, ועדיין חבר הכנסת בגין מתנגד לרוחו וללשונו, מציע שיפורים והתמתנויות ומוחה. האם ניתן להמר שלכשיגיע החוק להצבעה בוועדה ובמליאה יצביע שוב בגין עם הימין הטיפש?
ככלל, בגין שיכלל את השיטה עד לכדי אומנות: הבע דעתך המוסרית בקול רם ובראש חוצות נגד המנוולות המוצעת, ובדוק בחשאי אם קולך הוא שיכול להפיל את ההצעה. אם כן, הצבע בעד ותתנצל כי ההסכמים הקואליציוניים כופים זאת עליך. אם לא, הימנע מהצבעה. לעולם אל תצביע נגד התועבה.
ואכן, בכל הקשור להדחת יעלון ומינוי ליברמן, בדק בגין את מצב הרוח והרשה לעצמו להימנע. אילו רצה, אולי יכול היה למנוע הן את ההדחה והן את המינוי, או לפחות לנסות. כל שהיה צריך בגין לעשות הוא להודיע לנתניהו כי הוא מתנגד למהלך ומתכוון להצביע נגדו.
גם את חוק ההדחה יכול היה בגין להכשיל בהבל פה. וגם את החוק הנורווגי. בדיון בוועדת החוקה, מספר חודשים קודם לכן, הסביר בגין בלהט וברהיטות את מגרעות החוק הנורווגי, לעג בשנינות לסקנדינביות ולצפון־אירופאים, מנה אחד לאחד את חסרונותיו ולבסוף, כמובן, הצביע בעדו, למרות שהיה ביכולתו לסכלו, או לפחות לשנותו.
בימים אלה מתנגד בגין לחוק השקיפות כפי שהוצע על ידי מנהיג הימין הטיפש, סמוטריץ'. האם מוכן מישהו להמר אם יפיל את החוק, או אם יתמוך בו, או יימנע? ומה באשר להצעת החוק להעמקת גביית המיסים, המבקשת לחייב מוסדות להעביר מידע לרשות המיסים, הצעה שבגין מתנגד לה בחריפות? האם יכשילה או יתמוך בה? ענוותו, כאמור, היא ענווה רועמת. כל המדינה יודעת כי בגין נוסע רק באוטובוסים, וכנראה גם משלם מכיסו עבור כרטיסיית חופשי חודשי, אולי אפילו דורש עדיין כרטיסיית קרטון, מתוך התנגדות היסטורית למודרנה של רב קו אלקטרוני.
אבל האם יכול מישהו להצביע, ולו על מקרה אחד בתולדות מדינת ישראל, שבו השפיע בגין, לבדו ובכוחות עצמו, והיטה את הכף מהרע אל הטוב? מקרה אחד בקריירה פוליטית ארוכה שבה הוא, לבדו, תוך שימוש בכוחו ובמעמדו, נלחם בימין הטיפש וגרם לחוכמה לנצח?
התוכנית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב? תוכנית שבגין השקיע בה ימים ארוכים של מאמץ, "ביצע את המשימה הלאומית באמונה ובדבקות ראויים להערכה", כדברי נתניהו, ובסופו של דבר המליץ, בגין עצמו, לגנוז אותה נוכח ההתנגדות, כי, לדבריו, "עשינו כמיטב יכולתנו אבל צריך להכיר במציאות״.
בגין יצא בחריפות נגד קמפיין הבוגדים של 'אם תרצו', ודרש במפגיע לחשוף את מקורות המימון של הארגון. קרה משהו?
האם נשמע אי פעם את בגין אומר "איני יכול עוד", או שתמיד יסביר את הימנעותו מהכרעה במילים שאמר בראיון לאריה גולן: "למה לי לשרוף את עצמי כנזיר בודהיסטי"?
ניצב תמים
בתזמון מושלם, כל כך מושלם שזה נראה כמעט כהתרסה, בעוד אביגדור ליברמן מקבל את תיק הביטחון, קיבל יאיר לפיד לשורות מפלגתו את ניצב לשעבר יואב סגלוביץ', מי שהקים את יחידת המשטרה להב 433, היחידה הארצית למלחמה בשחיתות ובפשע המאורגן. למי ששכח, סגלוביץ' היה זה שהמליץ ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, להעמיד לדין את שר החוץ ליברמן באשמת שוחד, תיק שנסגר לבסוף על ידי יהודה וינשטיין. סגלוביץ' אף טען שהיועץ המשפטי טעה בכך שלא קיבל את המלצת המשטרה.
אלא שמסתבר שסגלוביץ' מתכנן את כניסתו לפוליטיקה כבר זמן רב. השיחות עם לפיד התקיימו לפני כל האירועים האחרונים. הוא עצמו כבר היה בשל להודעה על כך שבוע לפני הדחתו של יעלון והחלפתו בליברמן.
שאלתי אותו השבוע למה לפיד.
בתהליך ההחלטה, אמר, הוא התחבר למצע של לפיד בכל מה שנוגע למאבק בשחיתות. הדבר הנוסף ששיכנע אותו, זה הרכב המפלגה. המשותף לכל האנשים הוא שהם דעתניים, עם עמדות בתחומים שונים.
היה חשוב לי מי האנשים, מה הם חושבים ומי עומד בראש המפלגה, אומר סגלוביץ'. אני לא בא לשנה או שנתיים, אלא בחרתי בחיים הציבוריים כי זה הדבר הנכון עבורי. בניגוד לאנשים אחרים שבוחרים בחיים הפוליטיים, סגלוביץ' טוען שהוא לא דיבר עם ראשי מפלגות אחרים. אני לא יכול להגיד שאף פעם לא פגשתי את הרצוג או בנט, הוא אומר, אבל לא בהקשר הזה. בנושא הפוליטי הייתי במגעים רק עם לפיד.
ביקשתי לדעת מה תהיה עמדתו אם למשל יחליט לפיד להצטרף לממשלה.
סגלוביץ' התפלא. הוא לא רואה שום אפשרות כזאת. יש עתיד באה כאלטרנטיבה, הוא אומר, לא כתוספת. היא באה לעשות שינוי.
ובכל זאת, אמרתי, מה יהיה אם לפיד יחשוב שזה הדבר הנכון לעשות?
לפני שהחלטתי להיכנס היו דילמות גם למה לא, הוא אומר. ברור לי שאני חלק מקבוצה ושאצטרך לייצר פשרות. גם ברור לי שלא כל דבר ימצא חן בעיניי, ואני מעריך שגם לי תהיה עם הזמן השפעה.
המיקום והתפקיד לא היו בכלל אישיו במשא ומתן ביניהם. סגלוביץ' בא לפוליטיקה כדי לעבוד בנושא שקרוב לליבו: אותם נבחרי ציבור שעברו עבירות שלא הגיעו לרף הפלילי, אבל לדעתו של סגלוביץ' לא נמצאים מספיק על סדר היום הציבורי. שחיתות, הוא אומר, פוגעת בשני דברים משמעותיים: ההוגנות הפשוטה, שזה נושא האמון שיש לכולנו אחד בשני ובמערכות, והתחושה הקשה שכולנו מרגישים, של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. מי שחושב שמערכת ציבורית יכולה להתנהל בין חוקי ללא חוקי, טועה. צריך להרחיב את גבולות הגזרה, את העיסוק במה שנמצא בתווך: הלא־ראוי, הלא־מוסרי, הלא־נכון, הלא־אתי. הגענו למצב שאם משהו הוא לא עבירה פלילית, אז הכל בסדר.
צריך לנהל דיון בכל הנושאים האלה, אומר הניצב לשעבר. לפתוח במינויים פוליטיים, בדוחות מבקר המדינה. מי שצריך לנהל את הדיונים האלה הם הפוליטיקאים. מנהיגי הציבור הם שצריכים להתעסק במה הגון ונכון ואתי. כמו גם במערכות האכיפה במובן הרחב, מערכת בתי המשפט והשמירה עליהם ומעמדם של עובדי הציבור במדינת ישראל. ההבנה שעובדי ציבור הם חלק מחוט השדרה הערכי שלנו, שצריך לחזק אותו. ובשנים האחרונות חל תהליך של כרסום. של זילות הולכת וגוברת כלפי עובדי ציבור. וזה לא מהמקום של כוח וחוסר כוח. זה מתוך דיון עקר ומזיק שבין המשילות לבין טוהר מידות. כאילו זה מפריע אחד לשני. אני רוצה להתעסק בכל מה שנוגע לאמון הבסיסי של כולנו. שם אני רוצה להשפיע.
אני חייבת להודות שליבי יצא אל האיש. הוא נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. כמו ילד שלא ראה אף פעם כלוב של נמרים ומתעקש להכניס לתוכו את היד. אבל סגלוביץ' מרגיע אותי: הוא לא תמים. הוא ראה דבר או שניים בחייו, כמי שעמד בראש היחידות המיוחדות לחקירות הונאה ופשיעה כלכלית. הוא יודע בדיוק למה הוא נכנס.
שאלתי אותו מה הוא חושב על המינוי של ליברמן.
נהיינו מדינה פורמלית, הוא אומר. המינוי הוא חוקי. הוא אפשרי. אבל זה ההבדל בין מדינה פורמלית למדינה מתוקנת. פורמלית אין בעיה במינוי ליברמן אחרי שהיועץ המשפטי אמר מה שאמר וסגר את התיק. אבל זה נעשה במדינה לא מתוקנת. כי אם זו הייתה מדינה מתוקנת, לא זו הייתה הדרך שבה שר ביטחון מסיים את תפקידו. זה בא ממקום ציני, כוחני, בלתי תקין. אני רוצה מדינה מתוקנת פורמלית, אבל לא מדינה פורמלית לא מתוקנת. אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שבה כך נגמרת כהונה של נבחר ציבור. ואני מקווה שאצליח עם ניסיוני ויכולותיי להעלות את זה לסדר היום, כך שיהיה עיסוק נרחב של פוליטיקאים בתקינות.
תמים כבר אמרנו?
