yed300250
הכי מטוקבקות
    יאיר שגיא
    24 שעות • 05.06.2016
    "ניצחתי את הבורות והאטימות"
    שירלי לוי מעולם לא נתנה לעיוורון להגביל אותה. היא למדה בבתי ספר רגילים, עשתה שירות לאומי והחלה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, עוד בימים שבהם האוניברסיטה לא הייתה מונגשת לסטודנטים בעלי לקות ראייה. עכשיו, עם סיום התואר הראשון, היא מבקשת לעזור לאחרים במצבה
    נעם ברקן | צילום: יאיר שגיא

    על השולחן שעל הבמה הייתה מונחת ערימה של תעודות. אחד אחרי השני עלו בוגרי האוניברסיטה הפתוחה וקיבלו את התעודות. כשהוקרא שמה של שירלי לוי, התגברו מחיאות הכפיים בקהל. "התחלתי את לימודיי בעידן הספרים הכתובים, כשכל עניין המחשוב והטכנולוגיה באוניברסיטה היה בחיתוליו", הקריאה ריבה נדם, מנהלת מחלקת שירותי המחשוב באוניברסיטה, את הדברים שכתבה לוי, עיוורת מלידה, בעודה פוסעת, מלווה בגיסה מנחם, אל הפרופסורים המכובדים.

     

     

     

    "נאלצתי לפתח אסטרטגיות למידה ודרכי התמודדות מיוחדות, שלעיתים נראו בלתי אפשריות", המשיכה נדם לקרוא. "בהתחלה היו כמה אנשים טובים שעזרו לי בהקראות. בהמשך התמודדתי עם קשיים ומשברים, אך הודות לצוות המנהלתי ולמנחים, שעזרו לי להשלים את החומר ונתנו לי כוח להמשיך, הצלחתי לממש את היעדים שהצבתי לעצמי.

     

    "עם התקדמות הטכנולוגיה, הצלחתי לקבל מהשירות לעיוור עזרה במימון לתוכנת קורא מסך שמסייעת לי להשתמש במחשב, בעזרתה הצלחתי לסכם את החומר בכיתה, להקליט את השיעור, להיכנס לאתרי הקורסים של האוניברסיטה הפתוחה, ולהרגיש מעורבת יותר בכל המתרחש באוניברסיטה".

     

    "זה היה רגע מרגש מאוד", מספרת לוי בת ה־35, מירושלים. "התחלתי ללמוד לפני שמונה שנים מדעי החברה וחינוך בדגש על ליקויי למידה. יש לי לקות ראייה מלידה. כמעט עיוורון מוחלט. היו לי המון קשיים, אבל כל החיים הייתי במסגרות רגילות ולא מיוחדות".

     

    מה הקושי העיקרי שבו נתקלת?

     

    "הקושי העיקרי הוא אנשים, אטימות ובורות. יש אנשים שפשוט לא מודעים למצב שלי. אמנם יש לכך היום יותר מודעות, אבל כשלמדתי בתיכון לא הייתה מודעות כל כך גדולה לאנשים עם מוגבלויות. בלימודים עצמם היה לי קשה כי בכל שנה היו משנים את הגרסאות, ולכן ההקלטות לא תמיד תאמו את מה שהמורה אמרה בכיתה. גם לא הייתה אז טכנולוגיה של מחשב ואינטרנט".

     

    "התנכלו לי"

     

    כילדה, ספגה לוי הרבה התנכלויות. "היו ילדים שהרביצו לי", היא מספרת, "ניצלו את העובדה שאני לא יכולה לראות אותם כשהם מתקרבים אליי מאחור או מלפנים. היו מצבים שפגעו בי כמו שפוגעים בכל ילד שיש לו מגבלה. מעולם לא התביישתי במגבלה שלי, עד כדי כך שהיו שנים שמרוב שאמרתי שאני בן אדם רגיל, הייתה איזושהי התעלמות מהמגבלה. עד שהבנתי שאי־אפשר להתעלם ממנה וצריך להתמודד איתה".

     

    אחרי שסיימה שירות לאומי, איפשרו לה באוניברסיטה הפתוחה להגשים את החלום ולעשות תואר. "במשך הזמן הפכתי למסבירה ולמסייעת באוניברסיטה. פונים אליי ושואלים איך לעזור לסטודנטים אחרים עם לקות ראייה. בסטטיסטיקה, למשל, יש כל מיני טבלאות, ואני הראשונה שהעזתי להרים את הכפפה ולהגיד — כן, אפשר לכתוב את זה בברייל. אף אחד לא רצה להתעסק עם זה לפניי. עשיתי את כל הטבלאות, שעד היום יש לי אותן, ועכשיו אני גאה שהם לעזר לקורסים אחרים. העתקתי אותן ושמתי בספרייה של האוניברסיטה כדי שסטודנטים אחרים יוכלו לשאול אותן. עזרתי להנגיש את האתר של האוניברסיטה. נותנים לי גם מדי פעם מצגות ומבקשים שאעזור להנגיש אותן".

     

    איך באמת לומדים מבלי לראות?

     

    "חלק מהספרים מוקלטים בעזרת עמותת ע.ל.ה בירושלים. במקרים של ספרים לא מוקלטים — צריך עזרה עם הקראות, ואז מגיעים אנשים מטעם הביטוח הלאומי ומקריאים לי את החומר. אני עובדת על מחשב עם תוכנת מסך שממירה את הפלט הכתוב לפלט קולי, מקלידה בהקלדה עיוורת — והתוכנה מקריאה את מה שכתבתי".

     

    "לא נתנו לי ליפול"

     

    לוי מתניידת בסיוע מקל נחייה, ומגיעה לקמפוס ברעננה בכוחות עצמה, באוטובוסים. במקביל היא גם עובדת במרכז תרבות והארחה בית שמואל בירושלים. "את לא יכולה לשבת בבית כל היום", היא אומרת. "את לומדת איך להגיע ממקום למקום. יש לי אמא תומכת ואוהבת, אחיות נפלאות וכמה חברות טובות שתומכות ועוזרות. כשהיה לי משבר בלימודים, הן תמכו ועודדו אותי להמשיך ולא נתנו לי ליפול".

     

    לוי משוכנעת שחייבים לעודד אנשים בעלי מוגבלות ללמוד באקדמיה. "אני יודעת שצעירים עם לקות ראייה לא יודעים שהם יכולים ללמוד, לכן צריך לעודד אותם ללמוד ולסיים את התואר. מבחינתם, צריך להמשיך ולא להתייאש גם כשקשה".

     

    לוי לא עוזבת את האוניברסיטה. בימים אלו היא עושה את תעודת ההוראה שלה במטרה להגשים את חלומה ללמד. כיום, בזכות ניסיונה, התפתח מערך הסיוע לשישים הסטודנטים הנוספים במצבה. "כל הסטודנטים שלנו לומדים בקצב שלהם", מסבירה דנה כספי צחור, ראש מדור נגישות. "הם מקבלים את ערכת הלימוד הביתה ויכולים להגיע למפגשים שבועיים או למפגש אחת לחודש דרך המחשב. אנחנו מנגישים עבורם את החומר — מקליטים עבורם את הטקסטים, ומאפשרים להם לעבוד עם תוכנה שמקריאה להם את המסך. הם נפגשים עם המנחים באופן אישי, כשהמנחים מתארים להם תמונות וגרפים.

     

    "לשירלי הייתה מלווה, וחלק מהבחינות המרנו עבורה לכתב ברייל בעזרת עמותת ע.ל.ה. לקמפוסים הגדולים הכנסנו תוכנת ניווט קולית בדומה לווייז — שפיתח עידן מאיר, סטודנט לשעבר שלנו. מדובר באפליקציה חכמה iBeacon מבית אפל שמאפשרת לעיוורים ולכבדי ראייה לקבל מידע קולי. האפליקציה מזהה את מיקומו המדויק של המשתמש בתוך מבנים גם כשאין קליטת לוויין, כך הסטודנטים העיוורים יכולים להגיע לכל מקום בקמפוס בעצמם".

     


    פרסום ראשון: 05.06.16 , 20:31
    yed660100