פלוצים, גניחות, איברי מין זקורים וציפורני רגליים גודשים את ספר הביכורים של אסף סעדון, מתמודד ראשי על תואר הרומן הגס ביותר בתולדות הספרות העברית. כמו סעדון, גם גיבור הספר, שלומי, מגיע ללימודי תואר שני מבית הוריו ברמלה ומגלה את הפוטנציאל המיני הרדיקלי של הזהות המזרחית. אבל שלא כמו סעדון, שסיים את התואר בדרכים המקובלות, שלומי נשאב אל חור התחת של המרצה הערפדית אחרי ש"דחף את הלשון הכי עמוק שהצליח", שם הוא פוגש את הפילוסוף מישל בוקו, שבתמורה לליקוקי ישבן כותב עבודות לסטודנטים נואשים. מכאן יתגלגל הלאה, בנבכי רשת עולמית מסואבת של רקטומים המזינים את האקדמיה בדורות של חוקרים חדשים, ואף יסיים בהצטיינות את עבודת המחקר שלו: "הדיאלקטיקה של הקקי והחרא: אשכנזים ומזרחים בייצוגי החרבון בתרבות הישראלית".

קראו את הפרק הראשון מהספר

רומן ראשון. פלוצים.

"ולא רק. נודים, מיניות, הפרשות. אני אוהב את הדברים הלא־מנומסים, שנחשבים לחציית גבול. העניין עם הפלוצים התחיל בכלל בהודו, אחרי הצבא. בטיול כולם שואלים מה תעשה כשתחזור, ולי הייתה תוכנית להוציא בבת אחת ספר וסרט ודיסק על גיבור שכוח העל שלו הוא נודים. במקום להרביץ הוא מפליץ. אחרי הטיול, כשהתחלתי תואר ראשון בלימודי כתיבה ועריכה, ביקשו מאיתנו להביא סיפור וכתבתי את הסיפור הזה, על יוסוף. זה היה רגע מכונן. כולם כתבו דברים נורא רציניים, ודווקא בגלל זה הסיפור שלי בלט. פלוצים זה מצחיק. אנשים חושבים שבחורות לא עושות קקי ולא מפליצות. אבל יש בזה משהו נורא אנושי ומשמח כשבחורה מפליצה. לא שהייתי רוצה שאנשים יפליצו כל הזמן, אבל הייתי רוצה שאנשים ירגישו נוח עם הגוף שלהם".

אתה מרגיש נוח עם הגוף שלך?

"אני אוהב להזיע. את כף הרגל הימנית שלי אני לא אוהב. היא מעוכה כזאת בגלל סיבוכים שהיו בהיריון, לעומת השמאלית שהיא בריאה ובשרנית. בגלל זה, מגיל צעיר נמשכתי מאוד לרגליים של אחרים. תמיד התביישתי בזה שכפות רגליים חשובות לי כמו הפנים, התחת, הריח. הקצנתי את זה בספר - לגיבור יש פטיש לכפות רגליים של נשים - ולהפתעתי אף אחד לא מזדעזע מזה. חשבתי שיש לי בעיה, ואני שמח לגלות שאני בסדר".

'פעם היה לי לב' (הוצאת ידיעות ספרים) מזגזג בין שני עולמות - רמלה והאוניברסיטה העברית. רוב העלילה, לפחות זו שמתרחשת מחוץ למערכת העיכול של המרצים והסטודנטים, מתנהלת במסדרונות החוג ללימודי תרבות בהר הצופים, שסעדון מכיר מקרוב. "את התואר הראשון עשיתי במכללת ספיר בדרום. יש שם קהילה חזקה של סטודנטים והמסגרת מאוד חמה. זה אולי יישמע תמים, אבל המשכתי לתואר שני כי רציתי להמשיך את הכיף. זה לא מה שהיה. היה סבל. היה נורא. רציתי לבכות. הרשמיות, הניכור, כולם נורא רציניים כל הזמן. הייתי שואל שאלות מצחיקות ואף אחד לא צחק".

את התואר שסיים בהצטיינות קיבל לפני שבוע, מבלי שיידרש לבקר בפי הטבעת של מרצות או מרצים. התזה שכתב בסופו של דבר, בהנחיית אווה אילוז, עוסקת במיניות וא־מיניות במרחב הסמלי של ההנקה ("אני חושב שצריך לבטא את החושניות של ההנקה, ליהנות ממנה") - אבל מהמרדף הממושך והמייאש אחר מנחה נולד הרעיון המרכזי לספר.

"אצלנו בחוג היו רק מנחות נשים, ובהקשר הזה הרגשתי שהגבריות שלי היא חיסרון. כשהייתי נפגש איתן הן היו אומרות לי דברים כמו, 'מעניין מאוד, אבל מה החיבור שלך לתחום הזה?' הרגשתי שמשהו חסר, אבל הן לא הסבירו את עצמן. 'זה לא מספיק', 'לא מספיק מהודק' - מה זה אומר בכלל? כשסיפרתי את זה לחברים הם תמיד אמרו לי, 'אולי הן רוצות שתזיין אותן?' אז בספר הוצאתי את כל התסכול על דמות המרצה, איליין".

בכלל, יש בספר לא מעט זעם. המרצות שהודפות את הגיבור, הסטודנטיות שלא נענות לחיזורים - אתה כועס על נשים?

"אני לא מבין אותן. תמיד יש פערים בין מה שאני רוצה ומה שהן רוצות. אבל אני לא כועס עליהן, אני כועס על התרבות. על זה שכילד מספרים לך שסקס זה עניין פשוט ושכולם מזיינים סביבך כל הזמן - וזה לא ככה. מאוד השפיע עליי הפרק הראשון של 'שנות הקסם'. אתה רואה שם את הילד הולך עם איזו ילדה ליער ויושבים על איזה סלע ובסוף הפרק הם מתנשקים, ואמרתי, 'אוקיי, כשאני אהיה בן 13 זה בטוח יקרה', אבל זה לא קרה. ורוב הזמן אתה פשוט מחכה. תגיע לתיכון - שם יהיה בסדר. תהיה חייל - בצבא כולם מזיינים. אחר כך הטיול - חייבים לזיין בטיול. וככה זה ממשיך. אתה מרצה באוניברסיטה? עכשיו תתחיל לזיין. הוצאת ספר? בטוח תזיין. מראיינים אותך לעיתון? תזיין. זה משהו שלא נגמר.

"וכשאתה בודק את הסיפורים לעומק אתה מגלה שאנשים סובלים בשביל סקס. שמה שרואים בסרטים - שמישהו פוגש מישהי, מתפשטים, מזדיינים, מתקלחים והולכים - זה קורה, רק שבדרך כלל זה קורה עם זונות. הם שכחו לכתוב את החלק של התשלום".

אתה מדבר מניסיון?

"כשהייתי בתיכון, חברים סביבי התחילו להזמין זונות. הייתי בתול ולא יכולתי עם זה יותר. זה משהו שהייתי בטוח שכולם עושים; שבכל הארץ ילדים בני 15 שההורים שלהם לא בבית מזמינים זונות. אתה פותח עיתון, מתקשר, מתארים לך את כל הבחורות, כל אחד שם 100־150 שקל, יש צלצול בדלת ועומדת שם בחורה עם עוד בריון כזה, סרסור. הגיעה מישהי מאוד חמודה. רוסייה, אלגנטית, לבושה כמו דיילת, חולצה מכופתרת לבנה וחצאית שחורה, נעליים של רקדנית. זה היה מאוד רומנטי".

אתה צוחק?

"לא. רוב החוויות שהיו לי עם זונות היו מאוד אינטימיות וחמות. הרבה פעמים חצי מהזמן רק התחבקנו. ואגב, יצא לי לדבר עם זונות שסיפרו שהן עושות את זה כמשהו צדדי, כדי לממן את החיים שלהן. כמו שאני מתקן מחשבים במתנ"ס ברמלה או עובד בתור גנן - דברים שאני לא בהכרח רוצה לעשות אבל צריך את הכסף. אז לא, אין לי בעיה שאנשים ימכרו את הגוף שלהם בשביל כסף".

מפתה לחשוב עליו במונחים של גבריות ישנה, של מאצ'ואיזם גס, חסר עכבות. רווק בן 32, צרכן פורנו מסור ("פעם החזקתי חודש שלם בלי, נובמבר 2014"), חי בדירת שותפים בתל־אביב. אבל סעדון - שמעביר בספיר קורס במגדר, בקיא בתיאוריות פמיניסטיות ומתנהל בעולם בשילוב של פיקחות ושובבות ילדית - מקורי מכדי להיענות להגדרות מן המוכן. כפי שמעיד רומן הביכורים המופרע שלו, לסעדון יש כישרון גדול לעשות דווקא. להקצין. למתוח את גבולות המוסר והתקינות הפוליטית. לאו דווקא כדי להניף דגלים אלא מתוך רצון כמעט נאיבי "שיהיה כיף". או סתם מצחיק.

"באותם ימים הבין הסטודנט שלומי שאם הוא מעוניין בחיי מין עליו להצטרף לאיזשהו מאבק פוליטי של קבוצה מדוכאת בחברה", הוא כותב בספר: "נשים, טבעונים, מזרחים, לסביות והומואים, פלסטינים, צרכני קנאביס, אקולוגים, פליטים מאפריקה, חרדים, אתיופים".

שלומי משיג בחורות כשהוא מתחפש לאקטיביסט מזרחי. סעדון, לעומת זאת, לוקה רוב הזמן בעיוורון צבעים. "עד גיל 15 או 16 לא יצאתי מרמלה. רמלה הייתה כל העולם וברמלה כולם מזרחים. הייתי ההגמוניה במאה אחוז. וגם אם היו כמה אשכנזים הם התנהגו כמו מזרחים. מתוך 40 תלמידים בכיתה היה אחד אשכנזי שהוא לא רוסי, וזה היה כל כך בולט, שככה קראו לו - איתי האשכנזי.

"בחטיבה הייתי היחיד שאוהב מוזיקת מטאל. אף אחד סביבי לא סבל את זה, אז הצטרפתי לפורום של כמה חבר'ה מטאליסטים, 'ברזליקה'. שם כולם היו אשכנזים חוץ ממני, אבל גם אז לקח לי זמן לשים לב לזה. כשהצטלמנו, הם היו נורא לבנים לידי. פעם ראשונה שממש שמתי לב למזרחיות שלי הייתה כשמישהו מהם שאל מה שם המשפחה שלי וכתב לי, 'וואו, סעדון זה כבד'. וגם אז אמרתי, יופי, סבבה, לקחתי את זה כמשהו טוב".

אז לא נמצא אותך באנתולוגיה של אקטיביסטים מזרחים.

"אני לא אקטיביסט של שום דבר. אקטיביזם מביך אותי. אני לא מאמין באלטרואיזם, לא מאמין שאנשים עושים דברים לטובת הכלל. יש טובות הנאה בלהיות אקטיביסט מוצלח. אני רואה את רועי חסן, שהוא נער הפוסטר של הדבר הזה. ואני אוהב אותו, הוא כמו כוכב רוק - הפוזה שלו, סגנון הכתיבה, הצורה שבה הוא מקריא - וכל כך כאב לי לגלות שהוא נשוי. כל הבחורות האלה שמתות להיות איתו עכשיו - אז פתאום הוא נשוי ויש לו ילדה?"

סעדון - שלישי מבין ארבעה ילדים, בן לעובדת בנק ולחרט בתעשייה האווירית - שייך לדור של סופרים שגדל מול מסכים ולאו דווקא בספרייה העירונית. "לא הייתי אחד שקורא. בגיל 15 קראתי את 'האלכימאי' והרגשתי 'וואו'. בצבא קראתי את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. ראיתי הרבה סרטים, טלוויזיה, הייתי יושב על המחשב ומשחק דיגר, וכשהייתי משתעמם הייתי מכניס את הדיסקט של המעבד תמלילים, דיסקט גדול שחור של שנות ה־90, כותב כל מיני שטויות ולא שומר. התייחסתי לזה כמו למשחק".

לניסיונות הספרותיים הראשונים שלו היו עדים חלוצי הגולשים בפורטל 'תפוז בלוגים'. "בצבא הייתי מאוד בודד. שוטר, שח"ם, במשטרת מרחב השפלה. אז פתחתי בלוג. זה היה בתחילת שנות האלפיים, תקופה שהדבר הזה היה באוויר, וגם הרבה בנות כתבו".

אז כמו גיבור הספר שלך, פתחת בלוג כדי לזיין?

"הספר הוא הגזמה מאוד פרועה אבל כן, זה הגיע גם לזה. קראתי לבלוג 'זיוני שכל רגשניים', וזה באמת מה שהיה שם. עם הזמן התחלתי לשתף כל מיני רעיונות יותר פרועים, דברים בוטים ממש, והתגובות עודדו אותי להמשיך".

מי שעודד אותו כשהגיע למכללת ספיר היה בני ציפר, מרצה בחוג ואדם שמבין דבר או שניים בפרובוקציות. ציפר, מי שפירסם בשעתו את סיפור הפלוצים המכונן במגזין התרבות של המכללה ומלווה את סעדון עד היום, מכתיר אותו על גב הספר כ"מישל וולבק הישראלי".

אתה אוהב את ההשוואה?

"מת על זה. הלוואי שהוא צודק, אבל בינתיים אני משתדל לא לקרוא ספרים של וולבק, כדי לא לגלות שאני מחקה אותו בלי שידעתי ולשקוע בדיכאון. גם לי אמרו שהכתיבה שלי מיזוגנית. כשנוית בראל, העורכת של הספר, כתבה לי שאני מיזוגן, בכלל לא ידעתי מה זה אומר, אז הלכתי לגוגל. אני לא חושב שאני כזה, אבל אם זה מה שאומרים אז בסדר - אני הולך עם זה עוד יותר רחוק. מבחינתי, המטרה הייתה לכתוב ספר שאנשים יצחקו ממנו. שיהיה להם כיף. לקחת את זה למקום הכי גרוטסקי ומוגזם, כי זה מה שאני אוהב בכתיבה".

בראל, עורכת בהוצאת ידיעות ספרים, שמה עין על סעדון כשהגיע למקום החמישי בתחרות הסיפורים הקצרים של ההוצאה. ככה נולד 'פעם היה לי לב'. "היחסים עם נוית משעשעים. היא הייתה שולחת לי מיילים, 'מה זה??? זה מגעיל!! אני לא יודעת איך נוציא את זה'. היא פחדה שאנשים יתרגזו שהם שילמו 70 שקלים על ספר וקיבלו שפיך וחרא. כל מה שנוית אמרה לי לתקן, תיקנתי בהקצנה. עשיתי את זה עוד יותר סוטה ועוד יותר פסיכי".

לא פחדת שבהוצאה יקבלו רגליים קרות?

"באותה תקופה קראתי את 'אחד־עשר אלף המלקות' של אפולינר. זה גרם לי להבין שמה שאני עושה זה כלום. יש דברים הרבה יותר קיצוניים. אז למה שיתרגשו ממני, כי זה בעברית? כי זה לא מקובל? כי בספרות העברית אין דברים כאלה? אז הנה, עכשיו יש. ובעיניי, הוצאת ידיעות היא ההוצאה המושלמת בשביל ספר כזה, כי זה בדיוק הרעיון - משחק בין ניגודים. הרי זו הוצאה נורא מיינסטרימית, נורא לא חתרנית, אז להוציא משהו כזה בוטה וסוטה בתוך העטיפה הממסדית הזו, זה ממש תענוג".

המשפחה שלך קראה את הספר?

"אחותי הקטנה קראה את ההתחלה וסגרה. היא אמרה שמכיוון שהיא אחותי, עדיף שהיא לא תקרא את זה".

וההורים?

"אבא שלי לא קורא בכלל, ואמא שלי קראה הכל, מתברר. איימתי עליהם שאם הם קוראים, אסור להם להתלונן. אבל אמא שלי כל הזמן אומרת לי שהיא מבינה יותר ממה שאני חושב שהיא מבינה. הייתי מעדיף שאף אחד מהם לא יקרא את זה. זה ספר מאוד מביך".

על מה יהיה הספר הבא?

"חוויות מעולם הגינון. אני עובד כגנן עם זוג הומואים. אחד מהם לא ישראלי, אז הוא לא לגמרי מודע לנורמות פה בנושא ההטרדות המיניות. אני ממש מרגיש מוטרד ממנו לפעמים, ומצד שני לא לגמרי רוצה שהוא יפסיק, כי יוצאים לו דברים מצחיקים".

ובנות? עכשיו כשהוצאת ספר, אתה סוף־סוף מזיין?

"ניסיתי להשתמש בזה. רק השבוע נפגשתי עם שתי בנות והן נורא התרשמו מזה שאני מלמד, ושהוצאתי ספר, וכבר חשבתי, אוקיי, הנה זה בא - אבל וואלה לא, לא רוצות אותי". •