כאשר הטרור מרים ראש, אנחנו חוזרים לאשליה הקבועה: תהליך מדיני יפתור את הבעיה. תהליך מדיני, הגיע הזמן להודות, הוא לא החלום של מבצעי פיגועים. הם רוצים הרס, מוות וחורבן. הם לא רוצים שלום. אם יש צורך בשלום, בהסדר או בהפרדה, ויש צורך, זה נובע מאינטרס לאומי. זה לא מה שירשים את תומכי הטרור.

רק לפני שבוע אמר ראש הממשלה שהוא רואה בחיוב את היוזמה הערבית. רק לפני יומיים החלו הקלות לערביי השטחים לכבוד הרמדאן. זה השפיע על מישהו? זה צינן את תאוות הרצח? עד כדי כך אנחנו משלים את עצמנו? הטרור עלה מדרגה למרות שתהליך אוסלו העניק אופק מדיני. הטרור התעצם שוב לנוכח הצעה ישראלית חסרת תקדים בקיץ 2000. זו הייתה הפעם הראשונה שישראל הסכימה גם למדינה פלסטינית וגם לחלוקת ירושלים. זה עזר? הרי הפלסטינים אמרו לא גם להצעות שעלו בפסגת קמפ־דייוויד, וגם להצעת קלינטון, שנתנה להם עוד ועוד. אבל אנחנו מאוהבים באשליה על כך שאופק מדיני יקטין את המוטיבציה לטרור. להפך: אופק מדיני מפחיד את תומכי הטרור.

תגובת הרחוב הפלסטיני לרצח הברברי הייתה סוכריות וזיקוקים, אבל טחו עינינו מראות. אנחנו מאוהבים באשליה שמדובר בסכסוך לאומי. אנחנו מסרבים לראות מה קורה באזור. לא שלום הם רוצים, לא הסדר, לא סוף כיבוש ולא הפסקת התנחלויות. את דגל האיסלאם הם רוצים על הוותיקן ועל האייפל. הם אומרים את זה. ראשי חמאס אומרים את זה. אבל אצלנו עוסקים רבים, רבים מדי, בהפניית אצבע מאשימה כלפי ישראל, במקרה הרע, או בהפיכת ישראל למפלצת, במקרה העוד יותר רע. איסמעיל הנייה כבר שלח בעבר "ברכות לארגוני החברה האזרחית". איזה שם מכובס לארגונים שלחלקם יש כוונות טובות, ובפועל הם הפכו למחלקת התעמולה של הג'יהאד.

צריך לברך על כל צעד מצד נתניהו לכיוון של שלום, וצריך לעשות הכל כדי ליצור הפרדה. ספק אם זה מה שיקטין את הטרור, משום שאין פתרון פשוט לבעיית הטרור. אפשר להסתפק במניעת האסון של מדינה אחת גדולה שתהפוך את ישראל לסומליה או לסוריה, משום שלא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שהמציאות תופיע במלוא הדרה. והמציאות היא, שככל שאוכלוסיות עוינות מעורבבות יותר, שפיכות הדמים גדולה יותר. ובנוסף, הטרור של השנים האחרונות דומה יותר, הרבה יותר, לטרור של דאעש ובוקו חראם. זה טרור שנושא את בשורת הג'יהאד העולמי. ספק אם נותר בו אבק של שחרור לאומי.

חודש הרמדאן, שרק התחיל, היה בשנים האחרונות חודש שלקראתו הוכרזו הפסקות אש בין סיעות יריבות בעולם האיסלאמי. יש הרבה סיעות והרבה יריבויות. וזה היה בדיוק החודש שבמהלכו, שוב ושוב, פסטיבל הטרור עלה מדרגה. מוסלמים נגד מוסלמים. אז אל תגידו כיבוש. כדאי לקרוא לתופעה הזאת בשמה: טירוף.

פרשת ההתבטאות שהייתה, או לא הייתה, של רמי סדן, היו"ר הנבחר של דירקטוריון חדשות ערוץ 10, צריכה ללמד אותנו שיעור בתקשורת. כל כך הרבה קלישאות, שזה מביך.

ראשית, מה שמיוחס לסדן, "דרעי גנב, שונא את ש"ס ואת דרעי", הוא מה שנאמר על ידי כל אדם שני באליטות שעליהן דיבר סדן. הרי חברי אותן אליטות צווחו ב־1999, בהפגנת הניצחון של אהוד ברק על בנימין נתניהו, "רק לא ש"ס". הייתי שם. חגגתי, למרות שלא צווחתי. ואת המשפט "דרעי גנב" משמיע כל אדם שני בחוגי הנאורים. עכשיו חוברים נציגי אותן אליטות לש"ס כדי לבוא חשבון עם סדן. הוי, צביעות לא קדושה. את כובשת שיאים חדשים.

שנית, פתאום עולה הדרישה מראש הממשלה להדיח את סדן. סליחה?! נניח שיש סערונת בעקבות התבטאות של יו"ר דירקטוריון חברת חדשות נגד "מצביעי ימין טיפשים שתומכים בחייל היורה". האם האליטות יסכימו לדרישה להדיח אותו? ממתי לראש ממשלה יש סמכות בעניינים כאלה? ממתי דורשים מעורבות שלו? ממתי זה הופך לעניין פוליטי שהקואליציה עוסקת בו? אה, סליחה, מדובר בדרישה של השמאל כלפי הימין. מותר להם.

שלישית, ש"ס היא אחד האסונות הגדולים ביותר שקרו למזרחים. הם לא היו חרדים. הם היו בין דתיים למסורתיים. אבל ש"ס, שהיא ליטאית ולא מזרחית, הפכה לכוח מרכזי לעידוד ההשתמטות. היא תומכת בהוצאת לימודי ליבה מהמגזר החרדי. היא לא בעד חינוך והישגים. היא בעד טיפוח הבורות, המסכנות, התלות וההשתמטות. הצלחה שלה היא מתכון להגדלת פערים. לא צריך לשנוא את ש"ס. בוודאי לא את מצביעי ש"ס. אבל צריך לזכור את העובדות.

רביעית, באופן מאוד מפתיע, כל צד לדיון הציבורי מאמין לגרסה שמשרתת את האג'נדה הפוליטית שלו. ש"סניקים ואליטת השמאל והתקשורת יצרו קואליציה מוזרה שחבריה מאמינים שסדן אמר. הימין, רוב הימין, מאמין שהוא לא אמר. לח"מ, אגב, אין מושג אם אמר או לא אמר.

חמישית, גם אם סדן אמר את הדברים, הגזענות נמצאת במקום אחר - בהתייחסות ל"מסעודה". לא סדן יצר את הסטריאוטיפ הנחות הזה, אב־טיפוס לכל המזרחיות והמזרחים מהפריפריה, שצריך לזרוק לו מוצרי תרבות נחותים. מתוך התחשבות, כמובן. וסדן, אוי לבושה, רוצה עוד ועוד מהמוצרים הנחותים הללו, מתוך התחשבות באותה "מסעודה".

שישית, יו"ר דירקטוריון חברת החדשות הוא בעל השפעה ששואפת לאפס על תוכן החדשות ועל מינוי כתבים. בעצם, לא שואפת לאפס אלא אפס. בתעשייה זה ידוע ומוכר. כך שכל הפחדים והחששות מהמינוי של מקורב לנתניהו הם הבל הבלים.

אז קיבלנו עוד דיון ציבורי שכולו צביעות והבלים. חבל. מגיע לנו קצת יותר.

בהצבעה שנערכה השבוע באגודת האנתרופולוגים בארה"ב נדחתה, ברוב דחוק, הצעה להטיל חרם על מוסדות אקדמיים מישראל. תומכי החרם קיבלו מכתב עידוד גם מאנשי אקדמיה בישראל. מדובר בבודדים, עשרות, מבין אלפי אנשי אקדמיה בישראל. לא צריך לנקוט נגדם אמצעים, למרות שהם תומכים בקמפיין ששולל את זכות קיומה של ישראל. זו הדמוקרטיה הישראלית. יש לה מחיר.

נכון שזה קצת מוזר שאדם תומך בחרם על מוסד שממנו הוא מקבל משכורת, אבל האבסורד הוא החלק הקטן והזניח בסיפור. הסיפור הוא שהם משקרים ללא הפסקה. הם הפכו למפיצי עלילות דם. הם שוללים את זכות קיומה של המדינה, או מחזקים את שוללי זכות קיומה של המדינה שבה הם חיים.

צריך לחשוף את השקרים שלהם. אין מקום להצעה לשלול תקציב מהמוסדות בגובה המשכורת של תומכי חרם. זו הצעה שלמעשה קוראת לפיטורים ולהדחה. זו הצעה שתהפוך את המעטים הללו לגיבורים ולקדושים מעונים ואת ישראל למדינה רודפת. אין צורך להעניק להם הישגים ומתנות. ¿

רמי סדן. עוד דיון ציבורי שכולו צביעות והבלים