ביוני 2011 עלתה דירת 3.5 עד 4 חדרים בתל־אביב 2.4 מיליון שקל. 50% יותר מיוני 2006. גביע יוגורט טבעי עלה 3.3 שקלים. ליטר דלק עלה 7.5 שקלים, בשירות עצמי. שכר ממוצע לשכיר היה 8,500 שקל. ברוטו.

כמו בכל שנה, גם ביוני 2011 נערכו הישראלים לשבועות וקנו בהמוניהם מוצרי חלב וגבינות. במהלך הקניות גילה איש חרדי צעיר תושב בני־ברק, איציק אלרוב, שמחיר גביע קוטג' טיפס ב־5 שנים מ־4.9 שקלים ל־6.9 שקלים. התייקרות של 40%. נדהם ונרעש כתב על כך אלרוב בדף הפייסבוק שלו וקרא לעם ישראל להתגייס למאבק חסר פשרות בגבינה הלבנה היקרה לסוגיה. המענה הציבורי הפתיע בעוזו; המונים הצטרפו לקריאתו.

וכך, בדיוק לפני 5 שנים, התחילה מחאת הקוטג' שהתגלגלה למחאת האוהלים/הדיור, שהתגלגלה למחאה החברתית, שהתגלגלה להפגנות של מאות אלפים בדרישה לסדר עדיפויות לאומי חדש, שהתגלגלו... כן, למה התגלגלו? לוועדת טרכטנברג, להקדמת הבחירות, לשני ניצחונות רצופים של ליכוד, לעוד שתי קדנציות רצפות של בנימין נתניהו בראשות הממשלה ולהקמתה ולביסוסה של מפלגת יש עתיד כנציגה האותנטית – לפחות בעיני עצמה – של המחאה ההיא.

מי מחו? החתך הסוציו־אקונומי של המחאה החברתית נותר ברובו בגדר ניחוש מושכל. סוציולוגים ישראלים לא מילאו את תפקידם המקצועי ולא יצאו לשטח בזמן אמת. לא בוצעו מדגמים, לא חולקו שאלונים, לא נערכו ניסויים. אין, לפיכך, מידע מקצועי מבוסס על ההרכב הדמוגרפי של המוני המפגינים והמוחים, על מוצאם הדמוגרפי, על השתייכותם המפלגתית, על מעמדם הכלכלי, על השקפת עולמם במגוון של נושאים. את מקומו של מסד הנתונים תפסו סיפורים מרגשים של ועל דמויות מחאה בולטות והתרשמויות של אנשי תקשורת. הודבקו תגיות שהיו או לא היו נכונות. עכשיו מאוחר מדי להסיר אותן.

מי שנדרש לעמוד מיד על אופייה של המחאה היה נתניהו. כראש הממשלה הוא זיהה ואיבחן הן את עוצמתה והן את חולשתה. בגל הראשון הוזמתי לשיחת רקע עימו. נתניהו דיבר על מהלך ממשלתי תלת־חזיתי, במטרה להשביע את המחאה ולהרגיע את המוחים. בחזית ההסברתית: כינון ועדה ציבורית בראשות אישיות א־פוליטית מכובדת. בחזית הכלכלית: הכרזה על פיתוח רשת רכבות צפון־דרום. ובחזית הדיור: הכרזה על בניית מאות אלפי דירות חדשות באזורים עירוניים מוזנחים, על "פרויקט פנוי־בינוי כלל לאומי". אם וכאשר צעדים אלו יוכרזו ויתחילו לצאת אל הפועל, האמין נתניהו, המחאה תתפוגג.

להפתעתו היא התפוגגה עוד קודם, ובכל זאת נתניהו חשש. הזהיר מפני אלימות של אנרכיסטים ומפני פרובוקציות של קיצוני השמאל. פחדי שווא; המחאה התנהלה במתינות ובאחריות. כיאה לבנות ולבנים ממעמד ביניים מבוסס, המוחים של 2011 לא התפרעו, לא איימו, לא הטרידו מינית, לא ליכלכו, לא הפרו סדר ציבורי. שמרו על נימוסים והליכות. יש הרואים דווקא בריסון העצמי הזה, בחוסר הרדיקליות, ב"נחמדות", את הסיבות לאי־יכולתה של המחאה לייצר מהפך פוליטי. זהירה מדי, אבודה מדי בתוך היסוסים ולבטים, טוענים מבקריה, המחאה הפכה ממרי לחגיגה, מסקנדל לפסטיבל. הנחמדות הרגה אותה.

הישגים ממוקדים

דעתי שונה. המחאה, לדעתי, לא כשלה בהשגת מרבית יעדיה כי יעדיה הראשוניים היו צנועים ומוגבלים. מלבד קומץ קטן מאוד של בנות ובני 35 עד 45 שבאו אל המאהל מצוידים בהשקפת עולם שמאל־סוציאליסטית מובהקת, הרוב המכריע של המוחים והמפגינים לא חיפשו להחליף את המשטר בישראל. לא רצו, חלילה, מהפכה. הם הזדהו מאוד עם הפעימה הראשונה של המחאה, הפעימה הצרכנית. הרבה פחות הזדהו עם הפעימה השנייה, החברתית־פוליטית. ולא הזדהו כלל עם הקריאות המאוחרות להפלת הממשלה ולהתפטרות טרכטנברג מראשות הוועדה הרחבה שהקים ראש הממשלה לבחינת המניעים למחאה ומתן המלצות להרגעתה. האמירה הפומבית של אחת ממנהיגות המחאה "זו הוועדה המטעה, האכזרית והצינית מכולן בתולדות ישראל" רק הרחיקה אותה – ואיתה את הדוברות והדוברים של מטה המחאה — מתחושות של המוני המפגינים. העם המפגין לא דרש צדק חברתי מופשט, הוא דרש צדק צרכני מוחשי.

העיתונאי אשר שכטר ליווה את המחאה ברוב שלביה וסיכם את רשמיו בספר "רוטשילד, כרוניקה של מחאה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). את רגע השיא של המחאה הוא רואה בהפגנת 350 אלף הצעירים מול משרדי הממשלה ברחוב קפלן וסביבתו בתל־אביב בראשית אוגוסט 2011; רגע השיא ובו־בזמן גם "המפלה הגדולה". מכאן והלאה, עד להפגנת 3 בספטמבר, ההנהגה של המחאה רק מסתבכת, מתפצלת, מתבדרת. "ככל שמאהל המחאה המרכזי הולך ונעשה ליריד", כותב שכטר, "כך מאבדת המחאה כל השפעה פוליטית שאולי היית לה". מסיבות העיתונאים של ראשיה הופכות במהירות ל"אסונות מהגיהינום", לקריאות הרמות להחלפת המשטר בישראל אין תהודה ציבורית, והתקשורת, ידידתה המסורה של המחאה, מתעייפת ממנה. כשנואמת נלהבת בהפגנת המיליון (למעשה חצי מיליון בכל רחבי המדינה) מכריזה מעל במה: "עם שקם לא יישב עוד", היא לא מודעת לכך שלעם כבר נמאס לעמוד ולהפגין. העם המיוזע סבור שהשיג את שלו. שכטר מגדיר את ההפגנה ההיא כ"מסיבת הסיום של הקיץ".

אכן סיום; ב־6 בספטמבר מתחיל פינוי המאהל, העובר בשקט מופתי. העירייה פועלת במהירות, מנקה את שדרות רוטשילד, מגדרת, שותלת דשא, סוללת שבילי אופניים, מציבה כיסאות נוח ומתקני משחקים. הייתה מחאה? ניסיון ראשון לחדשה כעבור שנה בגרסה יותר קיצונית ואלימה מסתיים בטרגדיה אנושית מיותרת; ניסיון אחרון לחדשה באמצעות סדרת טלוויזיה תעמולתית מסתיים במאבק על אחוזי רייטינג זניחים.

ובכל זאת, המחאה אינה כישלון. האביב הערבי של 2011 הסתיים בקציר דמים ובדיקטטורות צבאיות. הפגנות "אנחנו ה־99%" של תנועת אוקיופיי בארה"ב תרמו רבות לעליית כוחו של הפופוליזם העממי המגולם על ידי דונלד טראמפ. המחאות בבריטניה לא מנעו ייקור של 500% בשכר לימוד באוניברסיטאות ציבוריות. מפלגת המחאה השמאלית היוונית סיריזה אמנם ניצחה בשתי מערכות בחירות אך בגדה בסיסמאותיה וכפתה על יוון משטר צנע כלכלי חמור, הנמשך עד היום הזה.

בהשוואה לכל אלו, המחאה הישראלית בולטת דווקא בהישגיה. צנועים, מעטים, ממוקדים במעמד הביניים, ובכל זאת משהו. היא השיגה חינוך חינם לכל הילדים בגיל 3 ו־4, ולא רק לילדים ממשפחות קשות יום. היא השיגה הטבות מס למשפחות צעירות עובדות. היא השיגה צמצום מכסים ומכסות ליבוא גבינות קשות (צהובות) מהאיחוד האירופי. היא השיגה פטור ממס ומכס על יבוא אישי בשווי של עד 75 דולר לחבילה. היא השיגה שיפורים בכמה סוגי קצבאות. הקוטג' הוזל ל־5.7 שקלים לגביע, כלומר ב־17%. גם מחיר ליטר בנזין ירד ב־20%, ל־6 שקלים. לא בזכות המחאה, בזכות סידוק סלעים באמריקה. יוגורט לא הוזל. בדוחק אפשר להוסיף לרשימה את הקמתה של החברה הסלולרית הזולה־וירטואלית גולן טלקום. בדוחק, כי במהלך המחאה מימלא לא הועלו טענות נגד יוקר השימוש בטלפונים סלולריים.

רבות דובר בימי הסער של קיץ 2011 על הצורך להרפות מהלחץ על תקציבים חברתיים ולהגדיל את הנתח שלהם בתוצר המקומי. בתחנות אוטובוס דובר על כך, בתורים לקופות במרכולים, על ספסלי המתנה במרפאות. הנושא תפס. ישראל דורגה אז בקצה הזנב של המדינות המפותחות לפי משקל ההוצאה הציבורית החברתית, ולכן הצורך להרפות את חגורת הריסון היה מוסכם על חברי הוועדה בראשותו של פרופ' טרכטנברג וחברי קבוצת יועצים כלכליים למחאה בראשות הפרופסורים זעירא וספיבק. אך ההרחבה המומלצת לא קרתה ובמדרג התקציב החברתי ישראל נותרה במקומה, כלומר בזנב מדינות OECD. באחרונה אף נעשה מהלך ממשלתי ההפוך ב־180 מעלות מרוח המחאה. הממשלה יזמה והכנסת אישרה להנמיך את תקרת התוספת התקציבית השנתית המותרת על פי הנוסחה הכלכלית הקרויה "הכלל הפיסקלי". הנוסחה החדשה מרסנת יותר, חונקת יותר.

בשיאה העלתה המחאה דרישה מפורשת וגורפת ל"סדר עדיפויות לאומי חדש", לשינוי בהרכב התקציב של הממשלה: פחות לביטחון, יותר לחברה. בניסוח מתון נכללה הדרישה בדוח של ועדת טרכטנברג, בניסוח תקיף בדוח של קבוצת היועצים. זו וגם זו לא השפיעו על מדיניותן של הממשלות. ב־2011 הוקצבו ליעדים חברתיים 35% מהוצאות המדינה, לא כולל החזרי חובות וריביות; בתקציב 2016 הוקצבו שוב לאותם היעדים אותם 35%. על פני 5 השנים שחלפו ירד משקל ההשקעות הציבוריות באחוז, משקל הבריאות עלה באחוז ומשקל הביטחון לא השתנה. זהו.

בלי גשר אמיתי

כדי לממן מקצת מהתוכניות החברתיות — שברובן כוונו כאמור לשיפור ברמת החיים של מעמד הביניים המסודר — הוצעו העלאות מסים. נתניהו, חסיד ותיק של מיסוי נמוך, השלים בעל כורחו עם רוח ההצעות. בלע את לשונו והסיר את התנגדותו. סוכם לעלות את שיעורי המס על רווחי החברות, על רווחי הון ובורסה ועל הכנסות אישיות גבוהות. השיעורים אכן הועלו, אך הכנסות האוצר מהמסים שעלו לא גדלו במקביל. בהדרגה בוטלו ההעלאות, כולן או רובן, שהתבררו כלא מועילות במיוחד. טעות בחיזוי? התחמקות והשתמטות? הסוגיות לא נבדקו ואין מסקנות.

פרופ' יוסי זעירא, אתה ריכזת את הייעוץ הכלכלי המקצועי למחאה וחיברת את עיקרי הצעותיה למדיניות תקציב חדשה ושונה. מפרספקטיבה של 5 שנים, האם המחאה כשלה או הצליחה?

"גם וגם".

הכיצד?

"מצד אחד ברור שהמחאה שבקה חיים מוקדם מאוד, אחרי 3 חודשים בלבד. היא נוטרלה יפה, במירכאות כמובן, על ידי ממשלת נתניהו ו־ועדת טרכטנברג. מצד שני, השלכותיה ארוכות הטווח עשויות להיות משמעותיות. מחאות עממיות מהסוג שהתרחש כאן לפני 5 שנים טומנות זרעים לשינויים עתידיים, שברגע זה עדיין לא ניתן להעריך".

תוכל לתת דוגמאות?

"המחאה החברתית בארה"ב, הקריאה לכבוש את וול־סטריט, הסתיימה לכאורה בלא כלום. גוועה. אך היא חזרה לזירה הפוליטית בדמות מסע הבחירות של הסנטור ברני סנדרס. הוא אמנם לא יהיה המועמד של הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב, אבל ייתכן שישפיע על מצע הבחירות של המפלגה וירכז את האגף שמאלי־ליברלי בה. לא מן הנמנע שיקים מפלגה סוציאל־דמוקרטית אמריקאית חדשה. וזו יכולה להיות מהפכה של ממש".

מהי הסיבה העיקרית לדעיכת המחאה בישראל, להפסקת הפתע שלה?

"המתח הפנימי בתוכה. את מאהל רוטשילד בתל־אביב איכלסו בני מעמד הביניים, שהביאו לשם את מצוקותיהם הזמניות, את קשייהם להתבסס היטב כלכלית".

למצוא תעסוקה ודירה הולמות?

"בדיוק. באותה העת במאהלים שהתארגנו בשכונות מוזנחות ובערי פריפריה בלטו צעירות וצעירים שמסלולי הקידום הכלכלי והחברתי שלהם חסומים כמעט לגמרי, שסובלים מקיפוח משמעותי. בין שני מרכיביה אלו של המחאה לא הונח גשר אמיתי".

למה? מה הפריע למחאה מתל־אביב והמרכז לאמץ את תביעותיה של המחאה מעיירות הפיתוח ומהמגזר הערבי? למה לא שמענו לפני 5 שנים כמעט אף מילת התייחסות למאבק בעוני?

"שאלתך מטרידה גם אותי ואין לי מענה עליה, אף שהייתי נוכח בלב ליבה של המחאה. אולי מפני שזמן ההתארגנות היה קצר מדי. אולי מפני שהממשלה ידעה איך לסכסך בין הצדדים, מה שעשתה ללא הרף. כך או כך, לי ברור שהקרע הפנימי המיותר הזה שיתק את המחאה בשלב די מוקדם".

וחרץ את גורלה הפוליטי?

"המחאה לא כוננה גוף פוליטי משלה שימשיך את דרכה".

דוגמה מקומית להערכת "גם וגם" של פרופ' זעירא הוא הטיפול הממשלתי בנושא דיור בר־השגה, דיור מוזל, שעמד במרכז המחאה מנקודת מבטן של משפחות ללא דיור בבעלותן. מצד אחד דירת 3.5 עד 4 חדרים בתל־אביב עולה עכשיו 3 מיליון שקל, התייקרה בעוד 25% ב־5 שנים. דירה ישראלית ממוצעת עולה כעת 1.4 מיליוני שקל, בהשוואה ל־1.1 מיליון לפני 5 שנים. התייקרות של 30%. השכר הממוצע עלה ל־9,500 שקל לחודש, תוספת של 12%. מכאן שמספר חודשי השכר הדרושים לקניית דירה לא רק שלא ירד, הוא עלה מ־130 ל־146 חודשים.

מצד שני, החשש מפני חידוש המחאה הניע את שני שרי האוצר, הנוכחי והקודם, להמציא דרכים יצירתיות למכור למשפחות הזכאיות לכך דירות במחירים מסובסדים. כזו הייתה תוכנית מע"מ אפס של יאיר לפיד שלא יצאה אל הפועל, וכזו היא תוכנית מחיר למשתכן של משה כחלון השועטת קדימה. שתיהן נולדו בעריסת המחאה.

מאה ימים לאחר שפרצה, המחאה דעכה וכיבתה את עצמה. עם שוך הסערה פנו מנהיגיה לפעילות חברתית ממוסדת ושקטה. ספורים בלבד נכנסו לקלחת הפוליטיקה כשחקנים מתחילים. האופטימיים ביניהם קיוו לפחות לשינוי קבע בשיח הציבורי. "קיץ 2011 בישר על שבר בתודעה של החברה בישראל", כתבו הפרופסורים ספיבק ויונה במבוא לספר עבה בכריכה אפורה־צהובה שכותרתו "אפשר גם אחרת, מתווה לכינונה של חברה מתוקנת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). שבר לא קרה, אך הרגישות החברתית, ובמיוחד הצרכנית, התחדדה מאוד. ספק אם יש כיום בנמצא במערב עוד מדינה שתושביה כל כך מודעים וקנאים לזכויותיהם הצרכניות כמו הישראלים. רוחה של המחאה שורה כעת על רשויות הרגולציה, על הכנסת ועל השיח התקשורתי. יש המייחסים את ההפגנות העקשניות נגד מתווה הגז ואת החקיקה המגבילה את שכר הבכירים בתאגידים פיננסיים לצילה הארוך של המחאה מלפני 5 שנים. ויש החרדים מהצל עצמו.

אבל — וזה אבל גדול – נסו להוציא עכשיו לכיכרות 20 אלף מפגינים נגד מדיניות העוני הממשלתית. לא ייצאו.

על שולחן עבודתי עומד צילום ממוסגר של נכדתי אז בת השנתיים בעגלת ילדים, מוקפת בים של מפגינים, קצת מפוחדת קצת משתוממת על המהומה הגועשת סביבה. תל־אביב, ליל קיץ 2011, הקריה. כיום מתחם שרונה הוא מקום פיגוע טרור קטלני. נכדתי כמובן לא זוכרת ולא רוצה לזכור את הלילה ההוא. המבוגרים הזוכרים והרוצים לזכור מוזמנים לחגוג. או למחות.