לא שולף, לא מתלהם, לא יורה. הפיגוע תפס את שר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן, שעה שניהל התייעצות פנימית עם אנשי לשכתו בקומה 14 בקריה בתל־אביב. בקושי הספיק להגיע מטקס אזכרה לחללי הנח"ל, וכבר נחת על שולחנו פתק שהכניס לו המזכיר הצבאי ובו עידכן על פיגוע במרחק של כמה מאות מטרים משם. זה המבחן הפומבי הראשון שלו. ליברמן יודע שעכשיו עוקבים בזכוכית מגדלת אחרי כל תנועה שלו, אחרי כל ניואנס בקולו. מצפים שישרוף את המועדון. ובה בעת, בודקים מה משקלו בצמרת הביטחונית, איך הוא עומד מול ראש הממשלה, מול השר לביטחון פנים, מול המטה הכללי. הוא עדיין מקפיד לבדל את עצמו. מופיע בחליפה ועניבה כאומר, אני לא מתכוון להתחזות לאיש צבא, אני אזרח שמפקח על הצבא.

ליברמן יודע שמחכים לו בפינה: נו, נראה אותך עכשיו, גיבור גדול. נראה מה אתה יודע לעשות.

אבל "נוהל הקרב" — ריטואל העבודה בצבא ובשב"כ — הוא שמכתיב את הקצב. מי שרוצה ללכת על קרקע מוצקה, לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו, צריך להיצמד לאנשי המקצוע, למודיעין, לעובדות, לאינטרסים הקרים. להשאיר את האמוציות בצד. או בלשונו של ליברמן: לעבור את הניתוח להארכת הפתיל. וזה מה שקרה. בתוך זמן קצר, מרגע שנודע על הפיגוע, כבר התכנסו בלשכתו של ליברמן הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש אמ"ן האלוף הרצי הלוי ומתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי. היה שם גם המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תת־אלוף יאיר קולס, איש מודיעין הבקיא מאוד בנעשה ברשות הפלסטינית ובגדה, שהיה בין השאר קמ"ן פיקוד המרכז. כבר בהתייעצות עם הרמטכ"ל היה ברור שהעיירה יטא היא מוקד הפיגוע. ההוראות להטיל סגר ולהתחיל לפעול בתוך הכפר — בשילוב עם השב"כ — ניתנו במקום.

בהתייעצות עם צמרת הצבא נבנתה, במשותף, חבילת צעדים שהוצגה כעבור שעה קלה בפגישה שקיים ראש הממשלה עם שר הביטחון ועם השר לביטחון פנים. בשורה התחתונה: ההחלטה המרכזית שנפלה שם הייתה לא לפגוע במרקם החיים של הפלסטינים בשטחים. לא לפגוע בתנועה, לא להוסיף מחסומים מיותרים, לא לפגוע ברישיונות העבודה. אבל הם היו חייבים לייצר איזושהי אמירה ביטחונית נחרצת. אז נבחרו צעדים כואבים המתייחסים להקלות בימי הרמדאן. זהו קלף משחק קבוע שמשחקים בו תמיד בהתאם לנסיבות. הקלות הן עניין הפיך: לוקחים ונותנים לפי הברומטר בשטח. "אנחנו נותנים את ההקלות כדי שיהיה מה לקחת", אמר לא מכבר אחד מאלופי צה"ל. אז פלסטינים מהגדה לא יבואו בהמוניהם לבקר משפחות ולא יבלו על שפת הים, עזתים לא יגיעו להר הבית — פגיעה מוראלית שקשה לאמוד אותה.

ליברמן בזירת הפיגוע, אתמול. לא מתכוון להתחזות לאיש צבא | צילום: אריאל חרמוני

זו לא רק פגיעה בהטבות ובאווירת החג. יש כאן גם מרכיב ביטחוני שהשב"כ ודאי תמך בו. הבקרה על פועלים מוכרים, רשומים, הנכנסים לעבודה בישראל היא ממילא הדוקה. גם פועלים עם רישיון כמעט לא מבצעים פיגועים. לעומת זאת, על עשרות אלפי "תיירי הרמדאן" קשה יותר לפקח.

הצעד היחיד שנראה שונה מבעבר הוא הטיפול המסיבי, המיידי, במשפחה המורחבת של המחבלים. ענישה קולקטיבית ממוקדת. מתייחסים אל בני המשפחה המורחבת כאל משתפי פעולה. נקודה. בינתיים לקחו מיותר מ־200 בני משפחה את רישיונות העבודה שלהם בישראל. זוהי מכה כלכלית קשה, לפעמים כואבת יותר מהרס הבתים שהרשות בונה מחדש. באין עבודה, אפילו התהילה של השתייכות למשפחת שאהיד מתפוגגת. אם בעקבות הפגיעה בפרנסה יוטלו על המשפחה סנקציות נוספות כמו הגבלות תנועה, קשיים במתן רישיונות והרס בתים — הרי שכאן יסמן שר הביטחון החדש מדיניות ענישה מרחיבה, לפחות בסביבה הקרובה והתומכת של המחבל.

מחרטות הטרור

בינתיים, במבחן הראשון של ממשלת נתניהו־ליברמן מול טרור אמיתי, היא לא מייצרת שום רעיון חדש שלא יצרו ממשלות קודמות. זה בולט עוד יותר נוכח הרטוריקה המוכרת של נתניהו וליברמן באירועים דומים בעבר. המציאות חזקה יותר מכאבי הבטן, ובסופו של דבר כולם מתיישרים בהתאם למציאות שהיא כל כולה מסכת של לחצים ואינטרסים, של עלות מול תועלת. פרגמטיות היא שם המשחק — וטוב שכך. אז נשארנו במסגרת קווי המתאר של המלצות מערכת הביטחון לדרג המדיני לעשות הפרדה מובהקת בין האוכלוסייה לבין המפגעים. העיירה יטא תעבור עכשיו כבר שבועות קשים של סגר, כתר, חיפושים, מעצרים וחקירות. את הרמדאן של 2016 כנראה לא ישכחו שם. אבל בשאר חלקי הגדה החיים ישובו לשגרה. בשלב מסוים גם יחזירו לחלק מן התושבים את רישיונות הביקור בישראל בחג.

המבחן של ליברמן רק מתחיל. בתוך פרק זמן קצר יתברר שיש קשר כלשהו בין שני הרוצחים לבין חמאס, שיש לו השפעה עמוקה באזור יטא. אם שני הרוצחים הצליחו להניח את ידם על נשק המיוצר באופן מאולתר במחרטות באזור, סביר להניח שהיה להם קשר למישהו בחמאס שקשור למחרטות הללו. כאן לא צריך לחפש יותר מדי. יטא, כבר שנים ארוכות, היא מחסן הנשק של הר חברון. הכפר היה ונשאר אקסטריטוריאלי לזרועות הביטחון — הן של ישראל והן של הפלסטינים. הפשיטות שביצעו שם כוחות הביטחון מדי פעם גירדו בקושי את פני השטח. זה אזור בלי חוק. מעניין לעקוב ולראות אם כניסת כוחות הביטחון לאזור יטא תוגבל הפעם בזמן, או שתתבצע שם פעילות עומק ממושכת שתכלול פירוק תאי חמאס ואיסוף יסודי של נשק עד כמה שניתן, מבלי להדליק את הגדה. החלטה כזו יכול לקבל שר ביטחון: לעקור את היבלת של יטא כמודל למקומות אחרים.

חמאס לא לוקח בשנים האחרונות אחריות על פיגועים, כדי לא לסכן את מה שהוא מכנה "המוג'הדין" ("לוחמי חופש"). דובר חמאס, שהכריז שהפיגוע ביום רביעי הוא רק ההפתעה הראשונה, בא בעצם לרמוז לישראלים שהארגון הוא זה שעומד מאחרי הפיגוע — בלי לקחת אחריות. לציבור הפלסטיני לא צריך לרמוז. הוא מבין את השפה. זוהי טכניקת תעמולה הזכורה מנאומי נסראללה, בסגנון: אנחנו נירה רקטות בעדה־בעדה חיפה. כלומר: יש לנו עוד פיגועים בקנה לתקופת הרמדאן.

בנרטיב הפלסטיני זה לא היה פיגוע של בודדים אלא פיגוע של ארגון שהתבצע במכוון בלב תל־אביב, בקרבה פיזית לכיסאו של ליברמן, שאיים אך לא מכבר על חייהם של ראשי חמאס. את התגובה הישראלית — כפי שהם מבינים אותה — פוטרים ברחוב הפלסטיני באמרה העממית "היי־היי לַבַּנֶה". זו אותה גבינת לבנה. מה שעשו הישראלים קודם הם יעשו גם עכשיו. כלום לא השתנה.

השראה מסוריה ועיראק

הפיגוע בשרונה ביטא את השילוב הקטלני בין אווירת ההסתה של ימי הרמדאן לבין שוהים בלתי חוקיים המסתובבים בלב ישראל ומכים בה בבטן הרכה. בדרך כלל הם תוקפים במקומות מוכרים להם, שבהם עבדו, שהו או אפילו בילו בעבר. הפעם הם היכו בלב מרכז הבילויים של תל־אביב, סמוך מאוד למחנה מטכ"ל.

התרעה קונקרטית לא הייתה, אבל כל אנשי המקצוע הזהירו. אמרו שהירידה בהיקף הפיגועים היא שקט מדומה, שכן התנאים הבסיסיים לפרוץ האלימות לא השתנו. דיברו על ההסתה הפראית בכלי התקשורת הערביים בתקופת הרמדאן, על המעבר לחיים בשעות הלילה, על הצעירים המשוטטים בלילות ברחובות, חסרי מעש, מחפשים דרך לפרוק את הלהט הדתי. זה הרי ריטואל שחוזר על עצמו בכל שנה בחודש הזה במתכונת כמעט קבועה: מחבל בודד או קבוצה קטנה של צעירים מוסתים ומשולהבים, בדרך כלל תא מאולתר, יוצאת בלילה, אחרי שבירת הצום, לבצע את הפיגוע שיזרע כמה שיותר הרג והרס. ובכל פעם מפתיע וכואב לגלות מחדש את נקודות התורפה של האבטחה.

שני הצעירים שביצעו אתמול את הפיגוע, בני 21־20, מגיעים מאזור מבוסס כלכלית באופן יחסי בנפת חברון. הם לא היו מוכרים למערכת הביטחון. גם העובדה שהצליחו לרכוש או להשיג בדרך כלשהי כלי נשק מאולתרים – במקרה הזה תתי־מקלעים בסגנון קרל־גוסטב – המוכרים יותר כ"קרלים", שכן מדובר בחיקוי – לא הגיעה לידיעתו של השב"כ. התופעה  הזו, של תאים מקומיים בגדה שאין להם קשר מבצעי עם ארגונים ממוסדים, מאפיינת את גל הטרור האחרון ומציבה אתגר מאוד מורכב, מאוד בעייתי, לשב"כ, לצה"ל ולמשטרה. וצריך לזכור שגל הטרור הפלסטיני שואב כוח והשראה ממה שמתחולל ברחבי העולם הערבי: פיגועים בטורקיה, בעיראק, בסוריה, בירדן, במצרים. בכל יום נולדים שאהידים חדשים, מודל לחיקוי, וישראל לא חסינה מפני הטרנד העולמי הזה מבית מדרשו של האיסלאם הפונדמנטליסטי.

החוליה שביצעה את הפיגוע אתמול היא המשך ישיר לחוליה שהתארגנה בבית־לחם וביצעה את פיגוע ההתאבדות בקו 12 בירושלים, לפני כחודשיים. מדובר באותו סיפור, באותו חומר אנושי, באותו דפוס פעולה: צעירים שלא בהכרח משתייכים לארגון טרור ממוסד, שעוברים מסכינים לנשק חם. מדובר עדיין בנשק חם מאולתר. אבל השאיפה להשיג נשק תקני, קטלני יותר, תתממש בוודאי בפעמים הבאות.

להתניע את מכסחת הדשא

בהיעדר מידע קונקרטי מוקדם על האנשים הללו ועל כוונותיהם, או רישום קודם באחת מזרועות הביטחון המאפשר מעקב אחריהם – לא נותר אלא לחזור, וביתר שאת, לפתרונות המסורבלים והיקרים של אבטחה פיזית במקומות הומי אדם. שני המחבלים הגיעו אתמול לאזור שרונה, שברו את הצום במסעדה סמוכה, ויצאו להרוג. האבטחה בכניסות לשרונה הייתה כנראה מספיק טובה כדי למנוע מהם להיכנס אל תוך המתחם והם ירו מבחוץ. אמורה להיות אבטחה חיצונית שתנסה לאתר טיפוסים חשודים. האירוע התרחש בלילה, המחבלים היו לבושים בחולצות לבנות וז'קטים כדי להיטמע בקהל המבלים, והם הצליחו לא לעורר חשד. התחקיר הפנימי של האבטחה יצטרך לבדוק אם היו סימנים מעידים, ואם אפשר היה לאתר אותם מבעוד מועד. אבל זו לא בהכרח נקודת התורפה העיקרית באבטחה.

נקודת התורפה מול הטרור שהיכה בישראל אתמול הייתה ונותרה הטיפול הכושל בתופעת השב"חים, השוהים הבלתי חוקיים. איש לא יודע כמה שב"חים שוהים כאן, איפה הם עובדים בדיוק והיכן הם לנים. ספק אם למנהלי הקניונים – כולל זה שבשרונה – יש רישום מדויק של הפועלים שעובדים בניקיון המתקן, במסעדות ובחנויות השונות. זהו חור שחור שהשב"כ והמשטרה חייבים להאיר ולסתום. אם יחייבו את מנהלי הקניונים ואת חברות האבטחה לרשום את כל העובדים שתחת אחריותם, סביר מאוד להניח שבעלי העסקים שעוברים על החוק ומעסיקים שב"חים יהיו הרבה יותר זהירים.

עד כמה שהדבר כואב, זה היה פיגוע פשוט יחסית: שני צעירים אנונימיים חודרים לישראל, לוקחים כלי נשק ויורים בעוברים ושבים. אין הכנות ממושכות יוצאות דופן, אין לוגיסטיקה מסובכת, אין תוכנית מילוט. עכשיו בשב"כ יגלגלו את הפיגוע לאחור, ינסו לאתר את הקשרים החברתיים של הרוצחים – בין אם בסביבת העבודה שלהם בישראל ובין אם במקום מגוריהם. חמולת מחאמרה – מהחמולות הגדולות של יטא שהוציאה מתוכה כמה אסירי עולם – תיפגע כלכלית, לפחות זמנית. החקירה תיתן דחיפה לשיטת "מכסחת הדשא" – מעצרים בהיקפים יותר גדולים של אנשים שמתקרבים לפרופיל שמאפיין את שני הרוצחים בתל־אביב.

את הפיגוע הזה כבר ספגנו. הבעיה היא איך למנוע את הפיגוע הבא. לכן, היום שלמחרת הפיגוע הוא הבעייתי ביותר. השאלה היא מה ימליצו השב"כ והצבא ולאן יוביל הדרג המדיני. זהו מבחן עליון לראש הממשלה, ובעיקר לשר הביטחון החדש. אפשר להחריף צעדים, אפשר להיגרר להתגרויות של חמאס מעזה. הרי כל מה שהם מבקשים שם זה שהגדה תבער, ושישראל תיסחף אל תוך התבערה הזו. ¿