העובדים במשמרת הבוקר של סניף מסעדת בנדיקט במתחם שרונה התייצבו בשבע בבוקר לעבודתם כרגיל. בשמונה הגיעו האורחים הראשונים. רוח קרירה נשבה לאורך הרחבה המקורה והעיפה את הבריוש בטעם חלבה מהשולחן בבנדיקט עד לרגלי השולחן במקס ברנר, בית הקפה הסמוך, שעובד זר שטף באותו זמן בסבון את המרצפות האפורות שלו. אין הרבה דרמה בשטיפת בוקר של רצפת בית קפה, אבל אתמול בבוקר הייתה לשטיפה משמעות: זה מה שאנחנו עושים לאחר פיגוע – מנקים, מסדרים, מתקנים, מוחקים כל זכר לאימה של ליל אמש.
משהו בנו מאמין, כנראה, שהאימה, כמו שאריות ארוחות הבוקר, נמחקת בסמרטוט ובמגב. לא אסונן של המשפחות, לא כאבם של הפצועים ונפגעי החרדה: את אלה לא ניתן למחוק. המאבק הוא על הנרטיב, על המשקעים בציבור.
המהירות שבה הישראלים מתנערים מעפר, נפלאה בעיניי. בכל מקום אחר בעולם סוגרים את זירת הטרור לימים, לפעמים לשבועות, לחודשים. השלטונות זקוקים לזמן כדי לעכל את האירוע, כדי לתרגם אותו לעבודה מסודרת של חוקרי משטרה, שמאים, סוכני ביטוח, קבלני שיפוצים. אנחנו נוהגים כמו צנחן שתקלה תוקעת אותו בדלת המטוס, בין שמיים לארץ: מסדרים את הבלגן וצונחים מיד מחדש.
כך אנחנו נוהגים בכל מקום. תל־אביב שונה במובן אחד: החזרה שלה לשגרה נקייה מהפגנות ימין. איפה אנשי כהנא, אני שואל את אחד מבעלי רשת בנדיקט. הם לא היו בשרונה אמש; הם לא הגיעו היום.
על פניו עולה חיוך רחב. "למה אתה אומר שכהנא לא פה?" הוא שואל. "אני כהנא".
שמו שי כהנא. לפני שנכנס לענף המזון, היה איש שב"כ, מאבטח בכיר ביחידה לאבטחת אישים. אהוד ברק נהג לקבל אותו במשפט החגיגי "כהנא צדק. שי כהנא צדק".
לפני שהיה מאבטח, היה לוחם בסיירת גולני; הוא הספיק גם לעבוד כדוגמן ולזכות ב"מירוץ למיליון". הפיגוע תפס אותו על אופניו החשמליים, בדרך לשרונה. כמו כל ישראלי, הוא שאל את עצמו מה צריך לעשות, איך להגיב. שאל והשיב במשיכת כתפיים. "מה", אמר, "אני אקח את החבר'ה שלי ונמחק איזה כפר בגדה? מה זה ייתן?"
כל עובדי משמרת הלילה נותרו לאחר הפיגוע במתחם, מכותרים על ידי השוטרים, לבד מעובדת אחת, המארחת. היא נעלמה. החיפושים אחריה נמשכו עד לאחר חצות. בסוף אותרה בביתה, מבוהלת. "אנחנו נביא היום פסיכולוגית שתשב עם העובדים במסעדה", אמר כהנא.
היריות הותירו מעט מאוד נזק פיזי: שריטה באחת מדלתות הזכוכית; כיסא שאחד הסועדים, בחור אמיץ, הוריד על גבו של מחבל. בבוקר חוזרת אחת האורחות למסעדה. היא מבקשת לספר את סיפורה: זאת הדרך שלה להשתחרר. היא חוזרת שוב ושוב על פרטי הרגע הטראומטי, שראשיתו בקשה בנאלית וסופו הצלה בנס. "ביקשנו לשבת בשולחן ההוא, מעבר לפינה, אבל אמרו לנו שהאזור הזה סגור, אז חיכינו ליד השולחן הזה. ואז הוא בא, כאן, מולי, ממש מולי, הולך ויורה".
הכותרות מדברות על "טבח", "זוועה", "תופת". בנק המילים דל מדי ונזקק לעיתים תכופות מדי למילים גדולות מדי. לך תדע מתי רצח הופך לטבח, מתי אימה הופכת לזוועה, מתי פיגוע קטלני הופך לתופת.
אמיר אוחנה, חבר הכנסת החדש בסיעת הליכוד, מפגין נוכחות; מגיעה גם איילת נחמיאס־ורבין, חברת כנסת במחנה הציוני. היא מתיישבת לשתות קפה במקס ברנר. יונתן רושפלד ואייל שני, כוכבי תוכניות ריאליטי מתחום הבישול, פותחים שולחן. הם מתנהגים כאילו מצלמות הטלוויזיה מסביב לא מעניינות אותם. מה להם ולזה, כאשר עגבנייה שנשרפה בטרם עת זועקת אליהם ממעמקי התנור.
בנדיקט היא רשת מסעדות. ההתמחות שלה היא בארוחות בוקר שמוגשות 24 שעות ביממה. שש מסעדות פועלות היום בארץ. השביעית תיפתח ביולי, בברלין. התוכנית היא להתחיל, כמו רשת ארומה, עם הישראלים שהחיים בחו"ל הותירו בהם געגועים לריח הבית, ולהמשיך אל הגויים. ברלין, לפיכך, היא יעד מתבקש.
שרונה היא בעיניי גוף זר. קשה לי להתפעל מבתי החווה המשוחזרים, בתיהם של גרמנים שרובם היו חברי המפלגה הנאצית; קשה לי להתפעל ממגדלי הזכוכית הנוצצים, גבוהים מדי וצפופים מדי, שמנהלים מלחמת עולם עם דוכני האוכל הצפופים למטה. בסך הכל, מדובר בהתחזות.
אבל הישראלים מגיעים לשרונה בהמוניהם, ומי אני שאתווכח. חבורות של תיירי פנים, בדרך כלל גמלאים, נודדות מבית גרמני אחד לבית גרמני אחר ומקשיבות להסברים המפורטים של המדריך. שלשום בלילה נוספה לסיורי שרונה עוד תחנה אחת שראוי להתעכב בה: תחנת טרור.
מפריח הבלונים
בדרך החוצה משרונה אני שומע את השר ישראל כץ, שר לתחבורה ולמודיעין, מקונן ברדיו על היעדר תגובה ציונית הולמת. מה אתה מציע, שואל אותו המגיש, והוא משיב: לסגור לחלוטין את המעברים לעזה, לא להעביר להם שום חומרים, לא חומרי בנייה ולא מזון, לגרש משפחות טרוריסטים מהגדה, למנוע כניסת פלסטינים לישראל.
כץ לא טמבל. הוא יודע שההצעות שלו לא יגיעו לכלל ביצוע. האמת, הוא בונה על זה. אם מדינת ישראל תנהג על פי עצותיו, היא תחטוף סטירת לחי כואבת ביחסי החוץ שלה, במאבק שלה לשמר את הכיבוש ואת הלגיטימיות. את טרור היחידים לא תמגר. אולי להפך: תיתן לטרור תמריץ נוסף.
כץ מנסה לתפוס את המקום שפינה ליברמן בקצה הפופוליסטי, הדמגוגי, של בוחרי הימין: הוא ליברמן משומש. הוא מנצל את העובדה שאיננו נושא באחריות ישירה למה שקורה, ולכן יכול להרשות לעצמו להפריח בלונים, ובמשתמע להציג את ראש הממשלה שלו כפחדן. אם ישודרג אי פעם לתפקיד בכיר יותר, חזקה עליו שישכח את כל מה שהוא מלהג עכשיו, ויסתפק, כמו ליברמן החדש, באיומים כלליים לעבר הצד השני, ריקים מתוכן מחייב.
פיגוע ירי בלב תל־אביב הוא מכה; הוא לא אמור להתרחש. אבל הוא התרחש, והזכיר לנו בדרך אכזרית שהשמועות על דעיכתה של האינתיפאדה הנוכחית היו מוקדמות. הרובה המאולתר החליף את סכין המטבח; לובשי החליפות החליפו את נערי בית הספר, אבל הטרור עדיין כאן, קטלני כתמיד.
ייתכן שהטרור יתעייף מתישהו וייצא לפסק זמן. הוא לא ייעלם מפחד נאום של פוליטיקאי ישראלי או כתוצאה מתוכנית מסודרת שתאושר בקבינט: אין לממשלתנו דרך לחסל את גל הטרור הזה. העבודה של צה"ל והשב"כ מסכלת חלק מהפיגועים בשלב התכנון ומרתיעה חלק מהמתלבטים, אבל תמיד יהיה מי שיצליח לחדור ולבצע.
עולם כמנהגו ינהג. בכפרים הפלסטיניים יבזבזו בלילה אחד את מלאי הזיקוקים שהכינו ללילות הרמדאן, יירו באוויר, יניפו דגלים ואחר כך ישכימו לעוד יום של כיבוש. 50 שנה הם חוגגים, ומה הם השיגו, לבד מרשימה ארוכה של שאהידים שרצחו ונרצחו לשווא.
ועולם כמנהגו ינהג גם אצלנו. בהנחה, נכון יותר בתקווה, שהפיגוע בשרונה לא יוליד פיגועים נוספים, תוך יום־יומיים נחזור לשגרת חיינו. הדם יימחק, המכה תיספג, הכותרות יתחלפו. כאלה אנחנו: חיים בו זמנית בשני עולמות. זאת הדרך שמאפשרת לנו לשמור על שפיות בסביבה שהשפיות רחוקה ממנה.
נשב ונצפה במשחקי היורו בצרפת כאילו גורלנו מונח על כר הדשא; נזדעזע עד עומק נפשנו ממחיר הקייטנות; נאפה עוגות גבינה לשבועות ונלבש לבן; וכן, נחקור במרץ את מעשי השחיתות של המנהיגים שלנו, את מתנות הכסף שהם מקבלים ממיליונרים מפוקפקים, את נסיעותיהם המיותרות, את מקורביהם ומוטביהם. הכל קטן בהשוואה למותם של אילנה נבעה, מילה מישייב, ד"ר מיכאל פייגה ועידו בן־ארי – ארבעה אזרחים שנרצחו במעשה טרור. אף על פי כן, הדברים הקטנים האלה הם חלק מהחוסן הלאומי שלנו, חלק מההתעקשות שלנו להיאחז בחיים, בנורמליות.
וככה ננצח.
פסטיבל כאן
ברחבת הסינמטק בשדרות, מתחת לסככה, יושבים ביום שלישי בערב מאות מתושבי העיר וצופים במופע של הזמרת ריף כהן. הרמקולים בפול ווליום; כוסות הבירה ממלאות את השולחנות; מהבימה עולה ענן של עשן לבן: מכונת העשן של הזמרת עובדת בכל הכוח.
מוזר לדווח על תל־אביב כעיר תחת אש ועל שדרות כעיר תחת עשן בִּימה, אבל זאת המציאות, עד להודעה חדשה. בשדרות התקיים השבוע פסטיבל קולנוע דרום, מיזם שמאורגן על ידי בית הספר לקולנוע של מכללת ספיר בשיתוף העירייה. הכניסה הייתה בחינם. 25 אלף ישראלים הגיעו.
שנתיים עברו מאז מבצע צוק איתן, ושדרות משנה את פניה. בספטמבר 2014, מיד לאחר תום המבצע, התקבלה בממשלה החלטה 2017, שהעניקה הטבות כספיות מפליגות לרשויות המקומיות בעוטף עזה ולתושבים. ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, מיטיב לנצל את ההטבות האלה. "אני מרגיש בממשלה בן בית", אמר לי.
"חובות העירייה הגיעו ל־100 מיליון שקל", אמר. "מחקתי אותם. בנובמבר אני חותם על הסכם גג עם הממשלה להקמת 7,000 יחידות דיור. תוך 15 שנה אנחנו נכפיל את האוכלוסייה, מ־25 אלף ל־50 אלף. לפי החשבון שלי, כל זוג צעיר שמתגורר כאן חוסך 150 אלף שקל בשנה".
זה נשמע טוב מדי, אופטימי מדי, אבל כאשר מביאים בחשבון את העובדה ששדרות ממוקמת שעה ממרכז תל־אביב, חצי שעה מבאר־שבע, במכונית פרטית או ברכבת, שהכנסה עד 20 אלף שקל לחודש פטורה ממס, שדירה סבירה עולה בה פחות ממיליון שקל ובית צמוד־קרקע לא יותר ממיליון וחצי, וההשקעה בנדל"ן משתלמת, להשכרה לסטודנטים או למכירה, שהחינוך מסובסד לכולם, כולל קייטנת לימודים ב־320 שקל לילד – מותר לקחת את השאיפות שלו ברצינות.
"אני רוצה להיות המרכז", אומר דוידי. "אני רוצה שיהיה כאן הכל: גם היכל תרבות פעיל וגם אולם קולנוע. שדרות תהפוך לעיר תרבות".
הוא רואה את הפקפוק בעיניי. "מי היה מאמין", הוא מעיר, ספק לעצמו, ספק לי.
בית הספר לקולנוע של מכללת ספיר מנהל עכשיו משא ומתן על מעבר לבניינים קיימים במרכז שדרות, כקמפוס עירוני. העימות עם הקיבוצים, שפירנס את עסקני העיר לאורך שנות דור, מיצה את עצמו. "הקסאמים", אומר דוידי, "לימדו אותי דבר אחד: הם לא מבדילים בין שמאל לימין, בין חילוני לדתי. כולנו בסירה אחת".
העולם האמיתי
500 סטודנטים לומדים בבית הספר לקולנוע. פרופ' אבנר פיינגלרנט, בן קיבוץ ברור חיל, עומד בראש בית הספר. "עשיתי דוקטורט בלונדון", הוא אומר. "לימדתי בניו־יורק. חזרתי לכאן כי כאן הנשמה".
רובי אלמליח, 36, יליד שדרות, בוגר ספיר, יוצר סרטים דוקומנטריים. "שמן על מים", סרט שביים, זכה בפרסים בינלאומיים. הוא מצלם עכשיו סרט על קבוצות ליגה ג' בכדורגל. בסרט מככבים הקבוצה של שדרות והגול החד־פעמי, המופלא, שהבקיע אליאור בן־שטרית, אחד השחקנים, במשחק נגד הפועל "האדומים" אשדוד – גול מבעיטת מספרת.
"אני יוצר קולנוע שהאמנות שלו בעיקר בדרום", אומר אלמליח. "העולם האמיתי נמצא פה – לפחות העולם שלי. אני רוצה לצלם סרט על זוג באופקים. יש לי תסריט טוב. שיניתי את התסריט מאופקים לשכונת הקטמונים בירושלים. למה ירושלים? כי בירושלים פועלת קרן ירושלים לקולנוע, והיא תממן. הגיע הזמן להקים קרן גם בדרום".
אלמליח מדבר בהתלהבות על השינויים שעוברים על שדרות, אבל גר בגבעתיים.
נכנסתי לקולנוע חן, הקולנוע הישן של שדרות, שנסגר לפני 25 שנה. הצגת הקולנוע האחרונה הייתה "אבא גנוב". הבניין חודש לכבוד הפסטיבל ומיועד להיות היכל התרבות העירוני. הסרט שהוקרן היה "הבלתי משוחדים". קווין קוסטנר, הלא הוא אליוט נס, רדף ללא ליאות את הגנגסטר אל קאפונה. 11 איש צפו בסרט. אני הייתי הצופה ה־12.
הפטיש של סדן
יש משברים ממשלתיים שנראים כאילו נלקחו מ"משחקי הכס". יש אחרים שנראים כאילו נלקחו מ"תעלת בלאומילך", קומדיה של אפרים קישון. המשבר סביב מינויו של היחצן רמי סדן ליו"ר חברת החדשות של ערוץ 10 שייך לסוג השני.
סדן הסתבך לאחר שגולן יוכפז, מנכ"ל חדשות 10, האשים אותו שאמר בישיבת הדירקטוריון של החברה: "אני שונא את דרעי הגנב ואת ש"ס בדיוק כמוכם באליטה". הוא גם חיווה את דעתו, לטענת יוכפז, על המגמות המקצועיות של החברה. "צריך להגיע לפרחיה בשדרות", אמר. סדן הכחיש. לטענתו, לא הזכיר במפורש לא את דרעי ולא את ש"ס. מדובר בחצאי אמיתות, בסילופים.
הפרסום הוליד זעקה מוסרית. סדן הואשם בגזענות. ש"ס כל כך נעלבה, שהחליטה להחרים את ההצבעות בכנסת. אם סדן לא יסולק, היא תפרוש מהקואליציה. אל הזעקה של ש"ס הצטרפו, במלוא גרונם, ראשי האופוזיציה. אפילו נתניהו גינה, בחצי פה, כמנהגו, ואץ־רץ לפייס את דרעי. בלי דרעי אין לו ממשלה.
המשפט שצוטט מפי סדן מכוער, נמוך ואידיוטי. אם נאמר, הוא נאמר כדי להתחנף לעיתונאים בערוץ 10, לא כדי להרגיז אותם. משום מה, סדן חושב שעיתונאים שייכים לאיזו אליטה, אליטה שגם הוא חושב, בטעות גמורה, שהוא משתייך אליה.
אבל אנשים אומרים כל מיני משפטים ראויים לחרטה בכל מיני פורומים. יש משהו מתחסד, עד כדי גיחוך, בשורת הפוליטיקאים שהתייצבו לזעוק את זעקת השקופים מול גזענותו של סדן. הם, שמציפים את הרשתות החברתיות בדברי בלע, הפכו פתאום לכוהני התקינות הפוליטית. ליברמן, שאמר דברים קשים מאוד על לפחות מגזר אחד באוכלוסייה, ואמר אותם בפומבי, מונה זה עתה לשר ביטחון. אם לליברמן מותר, גם לסדן מותר.
הזעקה של דרעי נועדה לשגר איתות לנתניהו אגב הרחבת הקואליציה: אנחנו לא בכיסך. כך נהג גם בנט: שניהם מבקשים להבהיר שאם ליברמן עבר ניתוח להארכת הפתיל, הם עברו ניתוח לקיצורו.
אבל, אבל, אבל.
אנשי ערוץ 10 ראויים לכל התמיכה הציבורית. הם אנשים אמיצים שמסכנים את פרנסתם למען עניין צודק. רמי סדן לא ראוי לעמוד בראש חברת החדשות של הערוץ. הקריירה שלו כאיש יחסי ציבור העלתה אותו על מסלול שמתנגש עם כל מה שנכון וראוי לעשות בעיתונות. הערכים המקצועיים, האתיקה, השאיפות, המדדים, הפוכים מכל מה שעיתונאים אמורים לעשות. עיתונות ויחצנות הן שמן ומים: במקרה שלו זה נכון במיוחד.
מכיוון שלסדן יש פה גדול, הוא אמר בפורומים שונים גם דברים מתריסים, דברים מעליבים, כלפי שני קליינטים שלו – בנימין ושרה נתניהו. כמו רבים אחרים, גם סדן עבר מול שני הקליינטים עליות ומורדות. הבעיה היא אופן החשיבה שלו, לא העובדה שעבד בשירותם בעבר.
השאלה שצריכה להדאיג את עיתונאי ערוץ 10 היא מה הניע את הרוב בדירקטוריון שלהם להצביע בעד מועמד בעייתי כמו סדן. אם הם סברו שהם פועלים למען הערוץ – ניחא, מותר להם לטעות. אבל סביר יותר להניח שהם פעלו לטובת עצמם. קבוצה הולכת וגדלה של אנשי עסקים שיש להם בדל ערוץ, אתר חדשות באינטרנט, תחנת רדיו, תלויים בכיסם בנתניהו, שר התקשורת. המשחק הזה יגרום לארדואן להוריק מקנאה.
אפר ואבק
נתניהו אמר השבוע שההתקפות על אשתו שרה הופכות אותה ל"אבק אדם". לנוכח רגישותה המובהקת של אשת ראש הממשלה לניקיון, נדמה שהביטוי הזה היה בלתי מוצלח בעליל. לא נותר לה עכשיו אלא להורות לצוות העובדים בבית ראש הממשלה לטאטא אותה החוצה, שהרי אדם או לא אדם, אבק לא יהיה בבית. ¿
