בין הקריה לנוקדים
מה שייבחן בימים הקרובים הוא אורך הפתיל של שר הביטחון החדש. אותו פתיל שעבר ניתוח להארכתו עם כניסתו לממשלת נתניהו, ושבגינו התנצל ליברמן בפני ראש הממשלה על הדברים הקשים שאמר עליו. אורך הפתיל שלו, שלנו, זה הסיפור כאן, במקום שבו נדמה לפעמים שהפתיל נחרך כבר עד הקצה.
זהו מבחן קשה לשר הביטחון, כשמביאים בחשבון את ההצהרות שלו אחרי כל אירוע ביטחוני או פיגוע שבו ספגה ישראל אבידות. עכשיו הוא יצטרך להתמודד עם קריאות ההתרסה של הנייה, עם טענות הימין שלא נעשה מספיק, עם ההמלצות של חבריו לממשלה שירוצו מאולפן לאולפן ועם האווירה ברחוב הישראלי. וזה יגיע. ועוד איך יגיע. מספיק לראות את הרשתות החברתיות שהתמלאו אמש בפוסטים מלאי שנאה לשמאל ובהגיגי שמחה לאידם של תושבי תל־אביב. מה שנכתב שם הרבה יותר צורב ומטריד מחגיגות השמחה של הפלסטינים.
אבל לא רק את הפתיל שהוארך יצטרך ליברמן לגייס כאן. הוא יצטרך לסמוך על אותם אנשים שעד כניסתו לתפקיד הוא לא היה חף מביקורת על תפקודם, כמו הרמטכ"ל למשל. אלא שליברמן במשרד הביטחון רחוק מרחק רב מליברמן שישב זה מכבר באופוזיציה. ודברים שרואים מהקריה בתל־אביב לא רואים מנוקדים שבשומרון.
אם ליברמן הוא כל מה שהוא הבטיח לאלופים שאיתם נפגש ערב כניסתו לתפקיד, הוא ייתן אמון רב יותר באנשים המנוסים והאחראיים שיושבים במשרד הביטחון מאשר באינסטינקטים ובתחושות הבטן שלו. דיון החירום שבו השתתף ביום רביעי בלילה כמה מאות מטרים ממקום הפיגוע, הוא הדבר הכי רחוק משבתרבות שבה נהג להשמיע את עמדותיו החריפות. והאיש שאנחנו אוהבים להגיד עליו שהוא בלתי צפוי, שמעשיו אימפולסיביים ושלשונו חסרת רסן, יצטרך לעשות את ההפך ממה שמכתיב לו אופיו. זוהי טבילת האש של שר הביטחון החדש, ונדמה לי שמה שנראה כאן בימים הקרובים יכתיב במידה רבה את ההמשך.
הירידה במספר הפיגועים בחודשים האחרונים סימאה את עינינו. ככה זה תמיד: בתקופה של שקט נדמה לנו שוב שאנחנו על גג העולם. שהכל בסדר, החיים יפים. עוד מעט ימלאו 50 שנה לכיבוש, כמעט יובל לשליטתנו בעם אחר, אבל מה בוער. מה רע לנו. ואז מגיע פיגוע כמו זה שהיה שלשום בתל־אביב, ומזכיר לנו שזה לא האוורסט שעליו אנחנו יושבים, אלא הווזוב. ושאין שום דרך לעצור את הלבה הרותחת מתחת לרגלינו אלא לחיות מהתפרצות אחת לשנייה. ושאין, אין פתרון לטרור אלא בסיום הכיבוש ובהסכם מדיני. ובשביל זה לא מספיק לעשות ניתוח להארכת הפתיל הקצר. צריך ניתוח מוח.
משחק מלחמה
בתחילה היה נדמה שאנחנו צופים במשחק הקלפים הידוע בשם פוקר שקרנים, אבל מתברר שזה דומה יותר למשחק הקלפים המוכר לנו מילדותנו, הקרוי "מלחמה". כולנו מצטופפים סביב השולחן, שחקנים, מממנים, קיביצערים, שופטים ופרשנים.
במשחק פותח דב אלפון מ"הארץ", שזורק על השולחן קלף שנראה מבטיח. האתר הצרפתי מדיהפארט אפילו מצרף תמונה נפלאה, עד כדי כך שקשה להאמין שאינה משופרת בפוטושופ. בתמונה נראה ארנו מימרן הנאה, קריר למראה ונינוח, על ברכיו ילד ולצידו נתניהו, הנראה כמו סינתוז של יו הפנר עם גמלאי בנופש של ועדי עובדים - על חולצתו הפרומה, שערות החזה המבצבצות, אגלי הזעה המבריקים על מצחו כשהוא מביט בערגה ספק בבקבוק הפאסטיס, ספק בבקבוק הבדואה. או שאולי בכלל הוגה נוגות בחיים הטובים שהיו יכולים להיות לו, אם אבא שלו לא היה פרופ' בן־ציון נתניהו, אלא אביו של ארנו, ג'ק מימרן, נוכל לא קטן בפני עצמו.
לשכת נתניהו לא מחכה. היא משליכה על השולחן קלף שנראה משכנע. להד"ם. אין קשר. לא ביקשנו דבר ולא קיבלנו דבר. לא חולפים שבועות ספורים ופריז משיבה. שם, בבית המשפט, בעדות תחת שבועה ובהצהרות שופט, מושלך הקלף הנראה מנצח: מיליון יורו, העברה בנקאית, קמפיין בחירות. כל זה מופיע ממש בחומר הראיות.
לא נלאה את הקורא בכל שינויי הגרסאות ההולכים ונעשים תכופים יותר, שהרי עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. קשרים לא רק עם מימרן הבן, אלא גם מימרן האב. אז הם היו משפחה מכובדת, כדברי אנשי נתניהו, היום כבר לא. ככה יעשה למיליארדרים שהנתניהו'ס חיו על חשבונם ועכשיו סר חינם. ולא מיליון אלא 40 אלף. לא יורו אלא דולר, ואולי בעצם פרנק. לא קמפיין בחירות אלא קרן לתפארת העם היהודי.
אבל גם לא ב־2002, כפי שאומר נתניהו, אלא ב־2003, כשנתניהו כבר היה שר אוצר. וגם לא משפחה מכובדת, אלא כבר אז נוכל מורשע בסחר פנים בארה"ב, בעבירות מיסוי בצרפת והיום נאשם בהונאה הכי גדולה בתולדות אירופה.
וכאילו זה לא מספיק, אנחנו מקבלים גם את רשימת הדרישות של הקיסרית, להלן "אבק אדם", כדברי בעלה השבוע, שנוגעות לצורכיהם של שני הנסיכים בנסיעתם לעיר האורות. חגיגה תקשורתית נפלאה ומתמשכת, גרסאות וגרסאות נגד. אבל כל זה שטויות. שהרי אין דבר קל יותר מבירור האמת בפרשה. אין צורך במלחמת גרסאות.
ברור כי כל השחקנים בפרשה, לרבות פרקליטיהם ויחצ"ניהם, משקרים, אבל ניתן לברר את האמת מיד. אפילו קודם לתאריך המוקדם ביותר שנזרק על השולחן, כבר עברו שני תאריכים קריטיים: חוק איסור הלבנת הון אושר כבר גם בישראל המתמהמהת, ומטבע היורו היה ההילך היחיד המותר להעברות בנקאיות באירופה (אם כי לא לשטרות ומטבעות מזומנים). לא פרנקים צרפתיים ולא לירות ישראליות (אלא אם מדובר במזוודות מזומנים). לכן, כל האמת רשומה ומתועדת. במערכות המיחשוב של הבנקים רשומות כל ההעברות הבנקאיות של מימרן, של נתניהו ושל הקרן לפעילות ציבורית.
בכספתו של מבקר המדינה מופקדת הצהרת ההון שמסר נתניהו, לפי כללי ועדת אשר, כשחזר מחופשתו כדי למלא תפקידים ציבוריים. או שהצהיר אמת או שקר. אין אפשרות שלישית. אם מישהו באמת רוצה לדעת את האמת, ניתן תוך 24 שעות לקבל דיווח רשמי מהבנקים בישראל ובצרפת, ממזכירות בית המשפט בפריז שבו הכריז השופט כי ההעברה לנתניהו מתועדת בחומר הרשמי שלפניו ומכספתו של מבקר המדינה.
אבל מי באמת רוצה לדעת את האמת הפשוטה והמיידית. הצמד נתניהו ומימרן בוודאי שלא. העיתונאים והפוליטיקאים הישראלים לא ירצו לקצר את חגיגת הגרסאות שיכולה להמשיך ולשעשע אותנו עוד חודשים רבים. היו"ר החדש של חדשות 10? שומרי הסף הרשמיים, כלומר המשטרה או המפכ"ל, שרק השבוע אישר כי נתניהו הבטיח לו את תפקיד ראש השב"כ אם יקבל עליו את תפקיד המפכ"ל? או שאולי היועץ המשפטי למשפחה? מבקר המדינה?
בואו נודה: אנחנו חשופים לגמרי. החומה שאמורה הייתה להגן עלינו מפני שחיתות נפרצה. שומרי הסף יצאו עם נתניהו לחופשה במונקו. אין לנו על מי לסמוך. ולכן, כנראה שפרשה שניתן לפענח תוך יממה תמשיך להתנהל, בשליפות ובהצהרות המשתנות חדשות לבקרים, עוד חודשים רבים.
אבל שוב חוזרת ונשנית השאלה הבאה: בהנחה שאין פה עניין פלילי - או שיש אבל חל עליו חוק התיישנות או כל חוק אחר שמרחיק שוב את משפחת נתניהו מכתב אישום והפרשה הזאת תסתיים כמו פרשות אחרות - מה עם התחום שעד לפני כמה שנים נהגו לתת לו משקל? העניין האתי. המוסרי. הערכי. דברים שמצופה מאנשי הציבור שלנו לא לעשות, גם אם זה לא פלילי, פשוט משום ש־It is not done - מושג שאומץ בשפתו במקור כי משמעותו לא מוכרת כאן. ארבע מילים שאמורות לתת את התשובה למכלול שאלות באותו תחום של מה שמצופה מאיש ציבור.
השבוע סיפר אלפון לקרן נויבך מה ענה מימרן לשופט הצרפתי, כשנשאל למי הוא מחליט להעניק מכספו, ומה הסיבה לכסף הרב שנתן לנתניהו ולחופשה המשפחתית החלומית שהעניק לו באלפים הצרפתיים. יש לי הרבה כסף, אמר מימרן. פונים אליי הרבה אנשים, אני נותן, אבל אני צריך שהמבקש ישעשע אותי.
כמה עלוב. כמה משפיל. המחשבה שראש הממשלה שלנו זכה לכל ההטבות מנוכל בינלאומי בגלל שהוא "שיעשע" אותו. כמה מביך האופן שבו האיש שמנהיג אותנו כבר 20 שנה חי על חשבונם של אנשים, מקבל חופשות חינם, לן עם בני משפחתו במלונות פאר ומשלם בכך שהוא משעשע את מיטיביו.
נאמר כבר לא פעם שהשילוב של קמצנות ונהנתנות הוא הנוסחה שהביאה את משפחת נתניהו לפוזיציה הזו שבה הם חיים על חשבונם של אחרים, מארנו מימרן ועד לרון דרמר. אבל זה לא מספיק. בטח יש קמצנים עם כבוד עצמי. אנשים שלא מוכנים לבזות את עצמם גם אם פירוש הדבר לוותר על תענוגות וטובות הנאה.
מיום ליום מתברר שמה שעשה נתניהו, חלק מהזמן כנושא משרה ציבורית בכירה וחלק מהזמן מהדיווידנדים של מי שהיה איש ציבור, זה לבזות את כולנו. את המדינה כולה. אם התאריך נכון, והתמונה ממונקו צולמה כשנתניהו היה שר אוצר, הרי ששחיתות זו לא מילה מספיקה. את התמונה בחולצה האדומה, לצידו של מיליארדר נוכל, צריך לשים על רקע רשימת הגזירות שגזר כשר האוצר באותו הזמן. להסתכל עליה כתפאורה לאטימות שלו כלפי אימהות חד־הוריות. האכזריות שבקיצוץ קצבאות ילדים, ניצולי שואה וקשישים. שר האוצר חוגג במועדונים ובמלונות פאר, ושהקשישים ילכו ללקט אוכל מפחי זבל ומגמ"חים.
20 שנה חלפו מאז נכנס נתניהו לחיינו. בשבוע הבא, ב־18 ביוני, נחגוג את האירוע הזה ששינה את המדינה שלנו לבלי היכר. אפשר לנסות לבדוק מה היו ההישגים של נתניהו כראש ממשלה במשך כל כך הרבה שנים, ממעמדנו הבינלאומי ועד למראה פניה המכוערים של מדינת ישראל של 2016, על גילויי האלימות, הגזענות, הקיטוב, השנאה והחוקים האנטי־דמוקרטים. אבל הרי הכל כבר נאמר, הכל כבר נכתב.
בדקתי השבוע מי מראשי המדינות של היום היה ראש מדינה גם ביוני 1996. אז ככה: דוס סנטוס, אנגולה. רוברט מוגאבה, זימבבוואה. עלי חמינאי, איראן. נורסולטאן נזארבאייב, קזחסטן. עומר אל־בשיר, סודן. אלכס לוקשנקו, בלארוס. נדמה לי שכל מילה נוספת מיותרת.
לא הכל 10
השיחה ממוסקבה הגיעה אחרי יום שלם שבו נעדרה ש"ס מכל ההצבעות למעט אחת, והדירה רגליה מעבודת הכנסת. זאת כמחאה על דבריו של רמי סדן, יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 10, שנאמרו או לא נאמרו, או נאמרו רק בחלקם, על ש"ס ועל ראשה. נתניהו ניסה להרגיע את דרעי. קודם כל, הוא אמר לו, יש ויכוח אם סדן אמר או לא אמר. ועל זה, השיב דרעי, צריך לעשות בדיקה אמיתית.
אני מסכים שאם הדברים נאמרו, אמר נתניהו, הוא צריך להתנער ולהתנצל.
פה אני חלוק עליך, ענה דרעי. אם אמר, הוא לא יכול להישאר בתפקידו.
אבל מה אתה רוצה ממני, השיב נתניהו, לא אני מיניתי אותו ולא אני יכול לפטר אותו.
אני מצפה ממך לתמיכה מוסרית, אמר לו דרעי, ושתצא כמו כל המפלגות, אם אכן נאמרו הדברים, בקריאה ציבורית שהוא לא יוכל להמשיך בתפקידו.
נתניהו ודרעי קבעו להיפגש למחרת, כלומר אתמול, יום חמישי. אבל לא צריך לחכות לתוצאות הפגישה כדי לדעת שהממשלה לא תיפול, למרות השביתה האיטלקית שנוקטת ש"ס. דרעי לא מתכוון להפיל את הממשלה על פרשת סדן, קודם כל, כמו שהוא אומר, כי זו הממשלה שלו, זו הקואליציה שלו. אבל בעיקר מסיבה עניינית: פורמלית לא נתניהו מינה את סדן, והוא לא זה שיכול לפטר אותו.
אלא שזה בדיוק מה שמטריד בכל הסיפור הזה: אם נתניהו לא קשור לבחירת סדן ואם פיטוריו או אי־פיטוריו אינם בידיו, למה הוא מתקשר לדרעי כדי לפייס אותו, ולמה הוא קובע איתו פגישה מיוחדת בנושא. ובכלל, מה לראש הממשלה ולדירקטוריון ערוץ 10 ולמה אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו שראש הממשלה ושר התקשורת בוחש בכל זה.
דרעי מפנה את ההאשמות שלו לרשות השנייה, שהיא זו שמינתה את סדן לדירקטור מטעם הציבור והיא גם זו שבדקה שלשום מה נאמר בישיבת הדירקטוריון. מי שהטיל על הרשות השנייה את הבדיקה הוא שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת שהיה ראש המטה של נתניהו בבחירות. פילבר הפעיל את היועצת המשפטית של הרשות השנייה, הילה שמיר, "אישה דתית־לאומית, מתנחלת, שכבר אמרה עליי בעבר דברים איומים", אומר דרעי. בשני אלה, פילבר ושמיר, הוא רואה את האחראים לפטר את סדן מתפקידו.
אבל דרעי לא מתכוון לחכות שהם יפעלו, ועוד אתמול הוגשה עתירה לבג"ץ בשם הסגנים של ש"ס ברשויות המקומיות. בעתירה הם מבקשים מבית המשפט להשעות את המינוי ולקיים בדיקה רצינית יותר של הדברים שנאמרו על ידי סדן.
דרעי היה מרוצה מהאופן שבו ניהלה ש"ס את המשבר הזה. חשפנו והצפנו את הנושא, הוא אומר, ויש קונצנזוס מקיר לקיר שהדברים האלה לא היו צריכים להיאמר. בפעם הבאה מישהו כבר יחשוב חמש פעמים לפני שהוא מדבר בגנותה של ש"ס. ואני לא מאיים במשבר קואליציוני. אני מתכוון לפעול בכל דרך אפשרית כדי לסלק את האיש מתפקידו. בראשות ועדת החינוך יושב יעקב מרגי שלנו. במועד קרוב הוא יכנס את כל הנוגעים בדבר, כולל גולן יוכפז וכל חברי הדירקטוריון. את כולם. אנחנו נקיים מאבק עד שהאיש הזה יבין שהוא צריך ללכת הביתה או שמישהו יגיד לו ללכת הביתה.
חבר טלפוני
לפני שבוע קלטה המצלמה את דרעי כשהוא רוכן על אוזנו של ליברמן. החבר שלנו התקשר אתמול בחמש, הוא אמר בשקט. כולם כרו אוזניים: החבר שלנו? למי דרעי מתכוון? הדעה הרווחת הייתה שמדובר במרטין שלאף, חברם המיליארדר של השניים, שבאמת הגיע לארץ בשבוע שבו התמנה ליברמן לשר הביטחון.
מתברר שלליברמן ולדרעי יש יותר מידיד משותף אחד: הפעם מדובר בבני נחמיה, יזם וקבלן, יהודי אמיד, שעשה ארוחת ערב לכבודו של שר הביטחון החדש בביתו שבמבשרת. ¿
