לפני שנתיים, דקה וחצי אחרי שהתחילו לצאת, שני רודרמן מצאה את שמה באחד ממדורי הרכילות בתוספת הטייטל "סיפור הקיץ של עומרי כספי" ועיקמה את אפה. בן זוגה הטרי, שרצה לעודד אותה, שאל, "את הסטוץ שלי? את סטוצי?"
עומרי ושני בראיון זוגי
"לא נכון", היא מוחה, "אני הייתי הראשונה שהדבקתי לך את כינוי החיבה טוץ. אני היצירתית מבין שנינו, הראש שלך רק בכדורסל!"
ייתכן שלעולם לא נדע למי שמורות זכויות היוצרים על הכינוי הזה, אבל דבר אחד בטוח - טוצי וטוץ מתחתנים מחר, ב־16.6.2016 ("תאריך מיוחד!" הם אומרים פה אחד), שנה אחרי ה־15.5.2015, תאריך נוצץ לא פחות שבו הוא כרע ברך והיא אמרה לו כן. הם רצו חתונה אינטימית, אבל מהר מאוד התברר שזה לא יקרה. "יש משפחות, וחברים של ההורים, חברים משותפים של שנינו וחברים שלי שיגיעו מארצות־הברית", אומר כספי (בשבוע הבא בן 28), הכדורסלן הישראלי הראשון שמשחק בליגת ה־NBA והפרזנטור של חברת "תלמה".
"החופה תהיה אינטימית, רק 200 אנשים, משפחה וחברים קרובים, ואחרי שעתיים תתחיל מסיבה שאליה יגיעו עוד 500 מוזמנים", מעדכנת רודרמן (27) השומרת על הבעה של מתרגשת־אבל־לא־נלחצת־ולא מלחיצה.
ככה דמיינת את החתונה שלך?
"חלמתי על שמלה לבנה, אבל לא דמיינתי איך ייראה האירוע", היא מודה. "החתונה, עם כל הכבוד לה ועם כל ההכנות שקודמות לה, היא רק ערב אחד. החיים האמיתיים מתחילים ביום שאחרי".
השידוך המושלם
רודרמן נולדה בלוס־אנג'לס, שם עסק אביה בנדל"ן, וכשהייתה בת ארבע משפחתה עלתה לישראל. היא גדלה ברמת אביב ג', למדה בגמנסיה הרצליה, שירתה במשרד הביטחון בקריה, סיימה תואר ראשון במשפטים במכללה בקרית־אונו, עשתה סטאז' במשרד קטן העוסק בדיני משפחה ועברה את מבחני הלשכה.
"נרשמתי לתואר שני במנהל עסקים, כדי שאוכל להצטרף לבתי האבות שאבא שלי מנהל, אבל אז היכרתי אותו", היא מצביעה על בחיר לבה שמזמין קערת מוזלי בבית הקפה שמתחת לדירתם השכורה וטוען שעליו לעשות דיאטה. "אין ברירה", הוא מתנצל. "סיימתי את העונה באפריל, בחופש אין אימונים אינסטנסיביים, ומאז שהגענו ארצה התחיל החופש האמיתי שכולל בישולים של אמא ופיתה, פיצה ולאפה עם שווארמה, שיש רק בישראל".
זה נכון שהיכרתם בשידוך?
"שידעך", הוא מגחך. "שני ואני היכרנו עוד קודם בתל־אביב, במסיבות של חברים משותפים, נדמה לי שגם דיברנו פעם. אבל בדיוק לפני שנתיים, בקיץ 2014, חברים שלי אירגנו מפגש. הם חשבו שזה יכול להיות מתאים ומגניב".
"סיימתי אז מערכת יחסים", היא מוסיפה, "ולא הייתי שבורת לב. ידעתי שזה לא זה".
גם הוא היה אז פנוי, ודווקא לא חופשי ומאושר. לדבריו, "חיפשתי מישהי שאוכל לבנות איתה בית. לא חשבתי שאני צעיר מדי לקשר רציני, ולא מצאתי את מי שאהבה נפשי, בטח שלא בארצות־הברית. רציתי ישראלית, שמכירה את המנטאליות ואורח החיים ובערים שבהן גרתי - סקרמנטו, קליוולנד ויוסטון - יש קהילות יהודיות קטנות. כשהגעתי ארצה בתור תייר, לחופש של חודשיים־שלושה, זה לא היה מצב אופטימלי להיכרויות".
הדייט הראשון שלהם התקיים בסוף אוגוסט, שבוע לפני שהיה עליו לחזור לסקרמנטו. "החיבור בינינו היה מיידי", הוא נזכר.
"אבל בשבוע הזה עוד לא התאהבתי בו", היא מבהירה, "ולכן כל כך התפלאתי כשבדייט השלישי עומרי ביקש לפגוש את ההורים שלי".
"מודה באשמה", הוא מחייך. "ידעתי שאני טס לתשעה־עשרה חודשים והיה לי חשוב לפגוש את ההורים של שני כדי שלא יהיו להם חששות במקרה שהיא תחליט לבקר אצלי שם. רציתי שהם יבינו שאני רציני ויסמכו עליי. כשאני אהיה אבא לבת, אדאג לה ואגונן עליה. מה פתאום שהיא תטוס לבחור זר?"
הפגישה התקיימה בדירתו של אביה, שהעניק להם את ברכת הדרך. כספי המריא לסקרמנטו ואחרי שבוע רודרמן ארזה מזוודה וטסה אליו לשלושה שבועות. "שני היא ילידת ארה"ב ויש לה אזרחות אמריקאית וגם זה הקל עלינו להתקדם מהר", הוא מעיר. "לא עשו לה בעיות".
מה גרם לכם להתאהב זה בזה?
"מה לא?" היא מסמיקה קלות. "הוא גבר כמו שצריך, הוא חם, חכם, איכפתי ודואג, מישהו שאפשר לדבר איתו כל הזמן".
"אף פעם בחיים שלי לא התאהבתי ככה", הוא לא פוחד לגלות. "עד שהיכרתי את שני הייתי בנאדם שחושב מהראש, לא מהלב, אבל איתה היה לי חיבור מדהים, מההתחלה. מעבר לחיבור ולמשיכה אהבתי את העובדה שהיא מאוד מחוברת למשפחה, שאפשר לדבר איתה על כל מיני דברים ושאנחנו באותו הראש".
הוא מתנשא לגובה 2.06 מ'. "אני 1.68 מטר", היא משפילה מבט.
"תעגלי למעלה", הוא מציע, "1.70 מטר נשמע הרבה יותר מרשים".
חיפשת בחורה גבוהה?
"לאו דווקא", הוא משיב. "שני היא לא מחזיק מפתחות ולא אשת כיס. עם המטר שבעים המעוגל שלה, ובמיוחד כשהיא על עקבים, יש לה נוכחות שאי־אפשר לפספס".
בשובה ארצה היא נסעה לארוחת שישי אצל הוריו, ביבנה. "זה נראה לי טבעי למסור להם דרישת שלום מהבן שלהם, וגם רציתי להכיר את אחותו ואחיו וסבתו", היא מסבירה. "בהתחלה קצת נלחצתי, אבל הם קיבלו אותי באהבה וצחוקים והיה ערב נפלא".
בחודש וחצי של הניתוק הם תיקשרו בטלפון ובווטסאפ ללא הפסקה, "למרות שזה לא היה קל", הוא אומר. "יש בינינו הפרש של עשר שעות. 12 בצהריים בישראל זה שתיים בלילה שם, אבל דיברנו נון־סטופ".
"וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי משחק של ה־NBA בטלוויזיה", היא מתגאה.
"משחק ראשון של ה־NBA?" הוא מקניט אותה. "עד אז היה איזה משחק של קבוצה אחרת שראית בטלוויזיה?"
"כשהייתי קטנה אבא שלי לקח אותי כמה פעמים למשחקים של מכבי תל־אביב", היא מעמידה אותו במקומו. "לאבא שלי היה מינוי, וכיוון שיש לו ארבע בנות הוא הפך אותי לבן שהולך איתו למשחקים. כשראיתי את עומרי משחק התרגשתי, אבל לא כל כך הבנתי מי נגד מי. אחרי המשחק, כשדיברנו בטלפון, אמרתי לך משהו מצחיק".
"משהו מצחיק אחד?" הוא מזכיר לה. "אמרת המון דברים מצחיקים".
המאמנת האישית
בנובמבר לפני שנתיים, אחרי שביטלה את לימודיה לתואר השני, היא טסה לסקרמנטו עם כרטיס לכיוון אחד. "ברור שזו לא החלטה פשוטה", היא מעידה, "בגלל עומרי שיניתי את כל מסלול החיים שלי. בעצם, לא בגללו - בשבילו. אבל כיוון שזה בא מאהבה לא הרגשתי שזו הקרבה. חוץ מזה, סמכתי על עצמי. אני אחת שמסתדרת. בכל חור שאליו תזרקי אותי אני אכיר חברים ואפתח פעילויות ותחביבים".
כשנחתה, כספי קידם את פניה יחד עם אביו, שביקר אצלו, ואמר לה "יאללה, הולכים למגרש". היא הצטרפה אליהם, אך מודה שלא הבינה דבר, ולא רק בגלל הג'ט־לג. "אבא של עומרי צעק לי, 'למה את לא מוחאת כפיים? עומרי עשה 14 נקודות'. התביישתי להודות שאפילו לא שמתי לב לזה".
"מאז", הוא מסנגר עליה, "שני הפכה למאמנת האישית שלי. היא נותנת לי הערכות ומציבה לי יעדים שאני חייב לעמוד בהם. בשנתיים האחרונות היא ראתה כדורסל יותר מכל האוהדים. 82 משחקים בעונה, אנחנו כבר אחרי שתיים, ובארץ היא ראתה את המשחקים של הנבחרת. בסקרמנטו, ביום החופשי שלי, אנחנו הולכים ביחד לאולם ומתחילים לזרוק. היא מוסרת לי ריבאונד ואני קולע. וחסר לי שהכדור לא ייכנס לסל".
את טסה איתו לכל משחקי החוץ?
"כן", היא מהנהנת במבוכה, "למרות שיש לי פחד מוות מטיסות. פעם, בטיסת אל על, הזמינו אותנו לתא הטייס, הצגתי לו מיליון שאלות והוא הסביר לי על כל אמצעי הביטחון, אבל כלום לא עוזר. אני בחרדות. לפעמים אני לוקחת כדור הרגעה שהופך אותי לזומבי, אבל כשנכנסים לכיס אוויר אני מתחילה לבכות".
"אני נרדם ברגע שאני מתיישב על הכיסא", הוא מספר, "ושתי דקות אחרי ההמראה שני צובטת אותי בזרוע. 'ממי, רעידות'. ואני עונה לה 'ממי, מה אני יכול לעשות?' ומציע לה לישון".
בשנה הראשונה הם גרו בדירה שכורה, לאחר מכן עקרו לטאון־האוס שכור ("בא לי לאמץ כלב, אבל בעלי המקום לא מרשים", היא זורקת אליו רמז) ועד מהרה התברר לרודרמן שכספי לא שיקר כשהבטיח לה שלעולם לא יביא את המשחק הביתה. "אין לו מצבי רוח", היא מעידה.
"ברור שאני שונא להפסיד ואוהב לנצח", הוא מסביר, "ואם יצא ששיחקתי גרוע אני אהיה קצת מאוכזב וקצת בבאסה, אבל זה לא סוף העולם. אפשר לתקן, ואם אי־אפשר לתקן זה מחשל אותך למשחק הבא".
רודרמן התאקלמה בקלות יחסית. "בשנה הראשונה רק טיילתי ונהניתי", היא נזכרת. "בשנה השנייה עשיתי קורס באנגלית, נרשמתי לקורס פילאטיס ורציתי להמשיך לקורס מורה לפילאטיס, אבל הוא היה לחוץ מדי, אז העדפתי להישאר תלמידה. כשנחזור לשם, אחרי החתונה, אתחיל ללמוד לתואר שני בתקשורת באוניברסיטת ניו־המפיישר, שיש לה מסלול און־ליין. זה אומר שאוכל ללמוד מכל מקום בעולם שבו אהיה ולא אצטרך לוותר על הנסיעות למשחקים. נראה לי שאזדקק למורים פרטיים מפני שהאנגלית - שפת האם שלי - היא יומיומית, לא אקדמית, אבל נחיה ונראה".
מה חלוקת התפקידים בבית?
"ממש לאחרונה עומרי הגיע להישג, הוא למד לעשות סלט קצוץ", היא מגלה.
"עם מכשיר", הוא מסגיר. "מכניסים לתוכו את כל הירקות ולוחצים על הכפתור".
"אנחנו רק שניים, אז אין כל כך הרבה עבודה", היא מוסיפה. "את הבגדים שלו מכבסים באולם האימונים".
"למזלי", הוא מדגיש. "כבר היו מקרים שהכנסתי למכונה חולצת אקסטרה לארג' והיא יצאה ממנה במידת סמול. עוד לא ניסיתי לכבס תחתונים".
לדבריה, לא היה עליה להתרגל למעמד של בת זוגו של סלב שכל גיחה שלו לקולנוע או למסעדה מתועדת במצלמות הפפרצי. "הכרתי אנשים מפורסמים שחיים את הפוזה, למשל מרכיבים משקפיים כדי שלא יזהו אותם, אבל עומרי מאוד פשוט וצנוע, למרות שכולם מתים להיכנס לחיים שלו".
באחד מביקוריהם בקניון אמריקאי, כשחלפו על פני חנות תכשיטים, הוא שאל אותה "מה מוצא חן בעינייך? תבחרי כיוון" וצרב בזכרונו את המידע. כשהגיע ה־15.5.15, וחבר הזמין אותם לארוחת ערב שבת בירושלים, טבעת האירוסין שקנה ("אחותה נתנה לי טבעת שלה, יש להן ידיים דומות") כבר הייתה מונחת בכיס הז'קט שלו. "סיכמתי עם החבר שלי שאחרי הקידוש הוא יציע לנו לעלות למרפסת, וכך היה", הוא משחזר. "שני ואני עלינו, סידרו לנו שולחן קטן עם בקבוק יין לבן וקיבלנו ארוחת ערב פרטית. מאחורינו הייתה כל העיר העתיקה, הכותל וכיפת הזהב, והרגשתי שיש עליי משקולת של 40 קילו, אבל חיכיתי ששני תנשנש קצת, כי ידעתי שאחרי שאציע לה היא לא תכניס כלום לפה. וצדקתי. אחרי שאמרה לי 'כן' היא רק שתתה יין ובכתה".
את טבעות הנישואים הם כבר הזמינו ביחד ("ברחוב אלנבי, טבעות זהב פשוטות ודקות") וכספי מתכנן להצמיד את הטבעת שלו לשרשרת ולשעון שהוא מסיר ומאפסן בתא נעול בחדר ההלבשה, כדי שלא תאבד. על טקס החינה הם ויתרו בגלל הלו"ז הצפוף. "מסיבת רווקים שלו, מסיבת רווקות שלי", רודרמן מפרטת, "מקווה, שאחריו לא נישן ביחד, חתונה, שבת חתן. אין כוח לכל כך הרבה חגיגות".
כמה כסף תכתוב לה בכתובה?
"וואלה, עוד לא חשבתי. אני מניח שזה יהיה משהו עם המספר 18. זה המספר שלי, וביהדות זה מספר מזל".
וילדים?
"כמה שיותר", הוא מקדים את כמעט־אשתו. "אני רוצה שיהיה לנו שבט. שני תהיה אמא אווזה ואני אהיה אבא אווז".
"טוב שלא הגזמת", היא מעירה.
"לאחי יש שתי בנות, לאבא של שני יש ארבע בנות, אז אני רגוע", כספי מסכם. "נקבל בברכה ובשמחה את כל הבנות - עד שיבוא הבן". *
