איילת צברי מכנה את עצמה "מהגרת מקרית". היא לא קמה בוקר אחד והחליטה לעזוב את ישראל, ובכל זאת, כבר 17 שנה היא חיה בקנדה, ועוד קודם הסתובבה לא מעט בעולם, בעיקר בהודו, מונעת מדחף טבעי לנדודים. "עד גיל 25 הייתי בגדר שמועה", היא אומרת. "גרתי בכל מיני חדרים שכורים עם מזרונים על הרצפה ולונגי על החלון, בלי רהיטים, ורק ברגע האחרון התעשתתי.

"אני לא יודעת איזה בן אדם הייתי אם אבא שלי לא היה מת כשהייתי בת עשר. קלות הדעת, ההפכפכות - אני תוהה לפעמים אם הנדודים נובעים מהאובדן הזה. אולי זה מין חיפוש לא רציונלי אחריו. אולי אם הוא היה בחיים הייתי עושה תואר כמו בן אדם נורמלי במקום לשרוץ על חופים ולנוע ולנוד. בטח בכל מקרה הייתי כותבת, אבל זה היה קורה אחרת, הנושאים היו אחרים, אולי זהות לא הייתה מעניינת אותי. הרגשתי בלי שורש, נידפת קצת".

אבל זהות מעניינת אותה מאוד. 'המקום הכי טוב בעולם', ספר הביכורים של צברי, עוסק בזהות ישראלית, יהודית, מזרחית, ובאופן ספציפי יותר - תימנית. לא מעט תימנים מהדור הראשון, השני והשלישי מסתובבים בין 11 סיפורי הקובץ; בכולם נשים וגברים עם זהות חצויה או מורכבת. נערות מהגרות שהגיעו לישראל; נער מזרחי שחושב שהוא אינו יכול לכתוב שירה, עד שהוא מגלה את רוני סומק; חיילת מרוקאית שמוכרת גימלים ומממשת את תשוקתה בשירותים עם צנחן שפגשה בבר; וגם סיפור על ישראלית ממוצא תימני שחיה בקנדה, ממש כמו צברי עצמה, שעומדת בקונפליקט עם אמה שבאה לבקר ומגלה שנכדה אינו נימול.

קצת מפתיע לגלות שהספר הזה - ישראלי בכל רמ"ח איבריו; כולל מלחמות, פיגועים ואינתיפאדות - נכתב בכלל באנגלית, בטורונטו הצוננת, לשם הגיעה צברי באמצע שנות ה־20 שלה, בעקבות בחור שפגשה בהודו. כשנפרדה ממנו וחשבה לחזור לישראל, פגשה את שון הקנדי, בן זוגה כבר 12 שנה ואבי בתה בת השלוש.

עוד יותר מפתיע לגלות ש'המקום הכי טוב בעולם' (הוצאת עם עובד) מגיע אלינו על תקן סיפור הצלחה בינלאומי, אחרי שפורסם בקנדה, בהוצאת 'הארפר קולינס', וזכה לתהודה יוצאת דופן, לא מעט בזכות זכייתה של צברי בפרס סמי רוהר לספרות יהודית. מאז כבר הייתה מועמדת לפרס פרנק אוקונור לסיפור קצר, פקדה רשימות מסוג 'כך וכך סופרים מבטיחים', והגביע הקדוש: חוזה ב'רנדום האוס', הוצאת הספרים הגדולה בעולם, שכולל גם את שני הספרים העתידיים של צברי - ממואר ואחריו רומן שהיא מעדיפה לא להרחיב לגביו, אבל מבטיחה שיהיו בו חילבה וסחוג.

"אין לי תואר, לא למדתי באוניברסיטה, בעיקר הסתלבטתי על חופים רוב חיי", היא אומרת כשהיא מספרת איך התגלגלו העניינים. ובכל זאת, אחרי שהתקבלה לתוכנית כתיבה יוקרתית, שם כתבה את סיפורי הקובץ הזה, העזה צברי ופנתה להוצאת 'הארפר קולינס'. "זה היה יום מעפן, הייתי במצב רוח על הפנים, ענייה מרודה עם עשרה דולר בכיס. הלכתי ל'וולמארט' לקנות משהו בעשרה דולר האחרונים שלי, ואז אני מסתכלת בטלפון ורואה שהגיע מייל מההוצאה, שבו הם מבקשים לקרוא את כתב היד".

יומיים אחרי זה כבר היה לצברי חוזה ביד. שנתיים אחרי, היא מנהלת חיים של סופרת מצליחה, שנוסעת בעולם לסיבובי הופעות עם הספר שלה. אבל לא כדאי לקרוא את הסיפור של צברי כסיפור סינדרלה או סיפור על היפית שהכל קרה לה במקרה. גם צברי יודעת שזה לא בדיוק ככה. "כמו שאמרה לי חברה, את כותבת מגיל שש, עברת לשפה חדשה, עבדת נורא קשה - זה לא שזה פתאום קרה לך. אין לי סבלנות לדימוי הרומנטי של סופרים שמחכים למוזה, והם מוזרים כאלה ואין להם הבנה בביזנס. זה שטויות. לי יש משמעת ויש לי ראש לעסקים, זה לא מנוגד. מישהי אמרה לי פעם, 'אולי תפתחי עסק', אז עניתי לה, 'אני כבר עסק'".

בבית הקפה שבו אנחנו נפגשות מתנגנת מוזיקה של האלג'יראית סועאד מאסי. זה קצת מפריע לצברי להתרכז. "נשבעת לך שבא לי לעלות על השולחן ולרקוד ריקודי בטן".

היא בת 43, אחת משישה ילדים, גדלה בשכונת מחנה יהודה בפתח־תקווה, שכונה של יוצאי תימן. שני הוריה ילידי הארץ משכונת שעריה בפתח־תקווה, גם היא שכונה של תימנים. צברי בקיאה בהבדלים בין שתי השכונות - מי ידע שפתח־תקווה כל כך מורכבת! - ובאופן כללי מצויה מאוד בסיפור התימני. במסגרת מחקר שעשתה על שירת נשים תימנית, ראיינה נשים קשישות וגם לקחה שיעורי שירה אצל הזמרת גילה בשארי; מפגשים שבהם נתקלה שוב ושוב בסיפור ילדי תימן החטופים ("חשבתי לכתוב על זה ואני שמחה שאיריס אליה כהן עשתה את זה עכשיו ב'גלבי'") והבינה "שגם בתוך המזרחיות יש שווים יותר ושווים פחות".

אבל העניין העמוק בשורשים התימניים הוא גילוי מאוחר אצל צברי. מי שניסתה לאורך שנים לברוח הכי רחוק שאפשר מהשכונה - הבינה רק בדיעבד מה באמת היא מחפשת כל הזמן הזה. "באחד הביקורים בארץ ראיינתי את סבתא שלי. היא כבר הייתה מאוד מבוגרת, ואצלי העניין בזהות הלך וגבר. זאת הייתה תקופה קשה שבה הייתי בין שפות, והתחלתי להבין את כל החיפושים שלי. הייתי הודית, עבדתי במסעדה לבנונית, הייתי ערבייה - ניסיתי לנכס לעצמי תרבויות אחרות. ופתאום הבנתי שאולי סבתא שלי היא הקשר האמיתי. בתור ילדה לא עניין אותי מוזיקה וריקודי בטן. בתור ילדה לא הבנתי מה היא מדברת".

התביישת בה?

"אני זוכרת את עצמי ממציאה סיפורים שסבא וסבתא שלי היו פרטיזנים בשואה. התבאסתי שהיא מדברת ערבית. היא ייצגה חלק בי שלא רציתי להניף. בדיעבד הבנתי שגם המשיכה שלי להודו הייתה קשורה לזה. הודו הייתה תימן של החלומות שלי. הקשישות ההודיות הזכירו לי את סבתא שלי, הריחות של האוכל הזכירו לי את המטבח שלה. והעובדה שנראיתי מקומית מאוד שימחה אותי, כי בישראל לא תמיד הרגשתי שאני נראית כמו שצריך".

בסיפור 'ברית מילה' את מתארת את הגיבורה כמי ש"התנערה מכל דבר תימני, אפילו מתלתליה, שאותם החלה להחליק מדי בוקר. היא אפילו שינתה את אופן דיבורה... תחילה נעשתה אשכנזייה, ואחר כך קנדית... אישה זרה". ככה הרגשת?

"אני לא אקדמאית כמו הגיבורה, לא החלקתי את השיער, אבל ההשתכנזות התבטאה בדרכים אחרות. נורא התעסקתי בזה שלא יחשבו בטעות שאני פרחה, למשל. זה אומר לא ללבוש בגדים מסוימים, לא חצאיות מיני, לא אודם אדום - דברים שהחברות האשכנזיות שלי יכלו לעשות אבל אני לא. וזאת הייתה מחמאה נורא גדולה כששאלו אותי אם אני קיבוצניקית, כי נורא התאמצתי להיות היפית".

גם כילדה היית מודעת לכל זה?

"התחלתי להתעסק עם זה בצבא. אני זוכרת שהצצתי בטפסים שלי, והיה כתוב שם 'ארץ מוצא: תימן'. מה זה? מה תימן? ההורים שלי נולדו בארץ! מאיפה זה בא? רציתי לעשות משהו כייפי בצבא - נשבר לי מפתח־תקווה, הייתי בת 18 ורציתי להכיר בחורים חתיכים ולא להיות בבית. הייתה לי פנטזיה על בסיס במדבר, על 'טופ גאן', על קלי מקגיליס. חשבתי שיכול להיות כיף, ולא היה כיף.

"לא רציתי להיות פקידה - סירבתי ללמוד להקליד ולכן עד היום אני כותבת סיפורים באצבע אחת. באיזשהו שלב שמו אותי בש"ג בקריה והיה בזה משהו נורא מעליב - איך אתם לא משתמשים בנתונים שלי? ואז התחלתי להסתכל סביבי ולראות מי עושה מה. ראיתי את כל הפקידות הבלונדיניות של הדרגים הגבוהים, ולא יכולתי שלא לעשות את הקישור. זה היה הסדק הראשון. לא הרבה בחיים קראו לי פרחה, אבל אחת הפעמים הייתה בצבא".

עברו 25 שנה מאז, חצי חיים את גרה מחוץ לישראל - ועדיין כשאת מתיישבת לכתוב ברור לך שתכתבי על המזרחיות?

"לכתוב דמויות מזרחיות היה משהו לגמרי שכלתני. לא מצאתי דמויות מזרחיות בסיפורים שקראתי כשהייתי ילדה, הן לא היו קיימות, גם לא בספרי ההיסטוריה בבית ספר. הגעתי לבגרות עם ידיעת התאריכים של העלייה הראשונה והשנייה ולא היה לי מושג מה זה עליית אעלה בתמר. לא ידעתי איפה תימן על המפה. לא הכרתי סופרים תימנים, לא ידעתי מי זה דן בניה סרי ומי זאת ברכה סרי. אף פעם לא קראתי על ילדה תימנייה. אז הכתיבה על תימנים ומזרחים הייתה לגמרי מתוך רצון לכתוב את הדמויות האלה שלא היו לי".

הקנדים הבינו בכלל את הקונפליקט המזרחי־אשכנזי שעליו את כותבת?

"אני זוכרת שמראיינת אחת שאלה אותי למה לכתוב שהחיילת היא מרוקאית אם אין לזה חשיבות בסיפור. והתשובה שלי היא למה לא? למה ברירת המחדל היא אשכנזית? למה שמושא התשוקה לא תהיה שחומה, אינעל דינאק?! קלטתי שאפילו בראש שלי זה ככה - שאני תמיד רוצה לכתוב גיבורות בלונדיניות - והייתי צריכה להילחם בעצמי: להגיד פאק איט, לגיבורה בסיפור יקראו שרון מזרחי. זאת לגמרי הייתה המשימה שלי".

אחרי מותו של אביה, חיים צברי, מצאה במשרדו שירים שכתב כשהיה בן 19־20. הוא הפסיק לכתוב בעקבות ביקורת קשה של אחד ממוריו, איבד את הביטחון והפך לעורך דין. "הוא היה משורר לתקופה מאוד קצרה, וכתב בלהט ובדחיפות של נעורים", היא אומרת. "באחד השירים הוא כתב 'מלאכת משורר היא מלכות אמן, לא למענך, אתה בן תימן'. זה קורע לב. הסבתות שלי היו אנאלפבתיות בשתי שפות, ואבא שלי גילה שלקרוא זה דבר שעושים בתענוג. את רואה בכתיבה שלו כמה הוא ניסה למצוא דרך להשתמש במילים האלה, בשפת הקודש, לעצב אותה, לעשות ממנה משהו שאפשר לכתוב בו דברים של יומיום".

ואת נטשת אותה לטובת האנגלית.

"כששאלו את סמואל בקט למה הוא לא כותב באנגלית הוא אמר שהוא עושה את זה כדי להיות מוגבל. המגבלה היה דבר שמצאתי בו הרבה חופש. אוצר המילים שלי באנגלית היה מצומצם, אז הייתי צריכה לספר סיפור עם פחות מילים, ויש בזה הרבה יצירתיות. הקטע של לעזוב שזור בחיים שלי, אז הייתה בריחה גם לאנגלית. אולי כדי להמציא את עצמי מחדש, ואולי כי הכתיבה שלי בעברית הייתה קצת כבדה ומעוטרת מדי. זאת שפה שמגיעה עם מטען עצום".

ספרות כמו שאת כותבת יכולה להיות מואשמת ככזאת שמוכרת אקזוטיקה ישראלית לעולם.

"זה מצחיק כי הפחד שלי היה הפוך - שהם לא יתחברו ושאני צריכה להיות יותר קנדית כדי להתפרסם שם. בהתחלה ניסיתי לפנות לקהל המקומי ולהיות יותר קרה ומרוחקת. פחדתי שאהיה יותר מדי ים־תיכונית. אני קצת נוסטלגית, קצת סנטימנטלית - שזה חטא גדול בספרות הצפון־אמריקאית. קיבלתי גם החלטה שכלתנית לא לכתוב על ישראל. ניסיתי לכתוב משהו יותר קוסמופוליטי, סיפורים על מהגרים. עשיתי את זה תקופה - אני תלמידה טובה, אני יכולה ללמוד חוקים ולחקות אחרים - אבל זה לא עבד. לא הייתה שם נשמה".

למה חששת לכתוב על ישראל?

"כי לכתוב על ישראל מבחוץ היה נראה לי אחריות כבדה מדי. פחדתי שזה יעצבן אנשים, שאין לי זכות, שאנשים יראו את זה בצורה פוליטית. ומה אם אני לא אייצג את זה נכון? ומה זה נכון?"

כי את אמורה להיות נציגה של ישראל?

"אני לא מרגישה ככה, אבל יש כאלה שמתייחסים לזה ככה. וכבר עיצבנתי אנשים משני הצדדים. אישה אחת, יהודייה קנדית, קמה בהרצאה שנתתי וקראה לי עוכרת ישראל ושקרנית כי מעולם לא היו פערים בין אשכנזים למזרחים ואני עושה דמוניזציה לישראל. מצד שני, היה גם יהודי קנדי שמאלני ששאל למה אין בספרים שלי ייצוג לפלסטינים וקרא להחרים אותי".

איך את מגיבה לטענה כזאת?

"קודם כל, זאת לא שאלה לגיטימית מבחינתי. אף אחד לא שואל את מרגרט אטווד או את אליס מונרו למה הן לא נותנות ייצוג לקהילת הלהט"בים. חוץ מזה, לא גדלתי עם פלסטינים סביבי ולא הכרתי פלסטינים עד שהגעתי לקנדה. וכשניסיתי בכל זאת להכניס פלסטינים לסיפורים, כי 'צריך', זה יצא מלאכותי. ספרות לא עובדת ככה".

הקריאה להחרים את צברי היא חלק מנשף התחפושות המזרח־תיכוני שהשתלט על העולם, שבו אבסורד נופל על אבסורד. בעיקר לאור העובדה שדווקא צברי הייתה מחוברת מאוד לקהילה הערבית בקנדה.

"כשחייתי בוונקובר היה חסר לי עוגן. אז עוד לא הייתה שם קהילה ישראלית, והקהילה היהודית לא העניקה תחושה של בית, כי הם היו אשכנזים וזה היה לי זר. הכרתי בחורה מצרית, נפגשנו בחוג ריקודי בטן, ונהיו לי שם המון חברים ערבים. באותה תקופה הייתי בעניין הערבי, זה היה לפני שהגעתי לתימניות. כולם שם אמרו לי שאני נראית ערבייה. התחלתי ללמוד ערבית וריקודי בטן, והמוזיקה נכנסה לי לנשמה".

המוזיקה היא זו שהובילה אותה גם למסעדה הלבנונית שבה עבדה במשך שש שנים. מהרזומה שהגישה כשביקשה למלצר שם, צברי לא מחקה את זהותה הישראלית, מה שלא הבהיל את בעלת המקום. "מהר מאוד הם הפכו להיות המשפחה שלי. הם אימצו אותי. מוסלמים מדרום לבנון שהבית שלהם נהרס על ידי צה"ל. היו שם עובדים לבנונים, איראנים, פלסטינית אחת".

היה דיבור על הקונפליקט?

"היה יותר דיבור על סקס ועל דרינקים. שתינו המון ורקדנו המון והיה כיף. הרגשתי שם בטוח. זה היה אי של שפיות. כשהגיעו לקוחות פלסטינים הייתי הכי מקסימה, ורק בסוף הייתי אומרת להם מאיפה אני. זאת הייתה התרומה שלי לשלום העולמי.

"רק פעם אחת קרה שהגיעה למסעדה משפחה והבעלים ביקש ממני לא להגיד להם שאני ישראלית. הוא אמר שהוא מכיר אותם, שהם לבנונים שגרים במקסיקו, והם הכי קשים והכי שמרנים וגזענים. שירתתי אותם, ואז כשהגיע החשבון היה כתוב עליו השם שלי, ואני שומעת אותם קוראים לי, "איילת!" אני מגיעה אליהם לשולחן והם שואלים, 'את מדברת עברית?' הסתבר שהם יהודים. יהודים לבנונים שעברו למקסיקו. בעל הבית היה בשוק". •