לשרי גבעתי חשוב שתיקחו אותה ברצינות בתור זמרת. היא מוציאה עכשיו שיר חדש באנגלית מתוך דיסק שבדרך. וכן, היא יודעת שיש כאלה שרק יקראו את השורה הראשונה בכתבה וכבר יגידו: הנה עוד דוגמנית שרוצה להיות זמרת. אבל היא מוכנה לזה. עידן רייכל כבר צייד אותה בכמה עצות חכמות בנושא. "עידן שאל אותי, 'אם מישהי שאת מכירה כדוגמנית מפורסמת תוציא פתאום סינגל, לא תחשדי בה שהיא לא כתבה אותו מהבטן? נכון שתחשדי שאולי זו גחמה חולפת'. אז זה מה שאני מציעה עכשיו לכולם — פשוט תקשיבו לשיר שלי".

האזינו לשיר החדש:

בכלל, אם חשבתם שתצליחו לעצבן את שרי גבעתי בשאלות כמו "מה, את בארץ?" ו"לאן נעלמת?" — זה לא יצליח לכם. גבעתי, עוד דקה בת 34, לא נעלבת. "הינקתי, חיתלתי וטיפלתי בילד שלי ריף, ולפני חודשיים, כשהוא היה בן שנה והתחיל ללכת למשפחתון, הסתגרתי בבית ויצרתי את האלבום החדש שלי. לא הייתה לי שום סיבה להתראיין ולהצטלם כשלא היה לי מה לשווק".

שום סקנדל

המילים "כאן" ו"שם" קולחות בתדירות גבוהה מפיה של גבעתי. כשהיא אומרת שם, היא מתכוונת להוליווד, שם ניסתה את מזלה כשחקנית, שיחקה בכמה סדרות וסרטי קולנוע ובעיקר עלתה לכותרות במדורי הרכילות בזכות הרומן עם אוליבייה מרטינז, האקס של קיילי מינוג והגרוש הטרי של האלי ברי. "כן", היא מאשרת, "הייתה לנו מערכת יחסים של כמעט שנה, אבל זאת לא הייתה דרמה כמו שניסו לעשות ממנה", מתייחסת גבעתי לטענות שגזלה את מרטינז מזרועותיה של מינוג. "כשאוליביה וקיילי נפרדו הם לא עידכנו את התקשורת בזמן אמת ולכן זה נשמע כמו סקנדל, אבל זה לא מה שהיה".

לפני ארבע שנים היא חזרה לארץ בידיעה שכאן היא רוצה להתחתן ולהקים משפחה. "עד אז הייתי ציפור נודדת", היא מצביעה על קעקוע הציפור שעל זרועה. עכשיו גבעתי נשואה באושר לאיש העסקים אור לובושיץ ואמא טרייה.

כשחזרת לישראל, זה היה במטרה להתחתן?

"בהחלט. חזרתי כדי למצוא חתן. בכל פעם שאמא שלי באה לבקר אותי באל־איי היא נבהלה. הייתי רווקה מאושרת, בקבוצה של רווקות מאושרת, ואמא שלי הטיפה לי שאל־איי זה לא המקום להקים משפחה. והיא צדקה. העבודה סוחבת אותך עוד שנה ועוד שנה, וכשאת כבר עצמאית ומסודרת מבחינה כלכלית והחיים שלך מלאים, זה לא פשוט להכניס לעולמך אדם נוסף".

אמא שלך פחדה שמעבר לים לא תמצאי בחור יהודי נחמד?

"זה לא עניין של גיאוגרפיה. כשחזרתי לארץ עברתי טיפול פסיכולוגי שמיקד אותי. הבנתי שתמיד בחרתי ללכת עם בחורים שידעתי שאני אעזוב אותם. הכנתי לפסיכולוג רשימה של תכונות שאני רוצה למצוא בבן הזוג שלי — כמו צניעות, סבלנות והקשבה — וראיתי שהן לא היו קיימות אצל אף אחד מהאקסים שלי. אגב, זו העצה שלי לכל רווקה שרוצה להתחתן. ללכת לפסיכולוג כדי שלא תחזור שוב ושוב על טעויות העבר".

חבר משותף שלח לה את התמונה של לובושיץ, וגבעתי הסכימה שיעביר אליו את מספר הטלפון שלה. "אחרי חודש פגשתי את החבר ואמרתי לו, 'ההוא לא צילצל'. הוא אמר, 'אל תשאלי, הכלב שלו נורא חולה'. חשבתי שזה תירוץ מתחמק, אבל אחרי שבוע שוב פגשתי את החבר המשותף, והוא סיפר לי שהכלב של אור מת. זה נגע לי ללב. אמרתי לו, 'תמסור לאור שיתקשר אליי כשיקום מהשבעה'. וזה מה שקרה. כבר בדייט הראשון ראיתי שיש באור את כל התכונות מהרשימה".

כמו מה למשל?

"רציתי בחור שנראה טוב, אבל לא מנשק את עצמו במראה. רציתי בחור שבנה את עצמו בכוחות עצמו, כמוני, מפני שהכרתי יותר מדי 'בנים של' שהתנהגו כמו נסיכים. הבעיה הייתה שאור, עם הצניעות שלו, בכלל לא ניסה להרשים אותי. טסתי לניו־יורק בענייני עבודה, ובמשך חודש דיברנו בסקייפ. מול המסך הוא הרשה לעצמו להיפתח ושם התאהבתי בו. יום אחרי שחזרתי לתל־אביב הכרתי אותו למשפחה שלי".

לובושיץ, שצעיר ממנה בשנה, רצה להתחיל לעבוד על היריון מיד אחרי החתונה. גבעתי ביקשה לדחות את הפרויקט בחודשיים מפני שהיה עליה לטוס למלטה, לצילומים של סרט איטלקי־אמריקאי שבו גילמה מאלטזית לסבית. "בעודנו מתווכחים על העיתוי המדויק, נכנסתי להיריון", היא מחייכת. "בחתונה לא הייתה לי בטן גדולה, אבל החזה שלי נהיה ענקי. במדידה השבועית הרחיבו לי את לולאות השמלה".

מהרגע שהפכה לאמא של ריף — המכונה ריף־רף — כל סולם העדיפויות של גבעתי השתנה. "הנקתי במשך חמישה חודשים, וכשריף ישן — חרשתי את האינטרנט וקראתי איך מטפלים ביצור כזה קטן", היא מספרת. "פעם אחת טסנו איתו לאל־איי, לפגישה דחופה, וזה היה קשה נורא. לכן העברתי את מרכז העבודה שלי ללונדון, ואני עוזבת אותו רק לגיחות קצרות".

שבטבריה לא ישמעו

עכשיו גבעתי רוצה שכל העולם ישמע שהיא חיה ונושמת. בשבוע שעבר יצא בלונדון "פול" (נפילה), הסינגל השני שלה מתוך האלבום שייקרא "אש". ליאם הוואי — "שעבד עם לינה דל ריי ועוד זמרות גדולות" — הפיק את האלבום עבור חברת "מגנה" הניו־יורקית, ובאתר "פרספליי", שקיבל בלעדיות על השמעת הבכורה, השיר הוגדר כ"פיסה מלבבת של פופ אלקטרוני מבורך".

את מבקשת בשיר - "תן לי את הזמן שלי ליפול". קצת מוזר לשמוע טקסט כה נוגה מפיך.

"נכון, הטקסט עצוב, אבל המנגינה קלילה. אני מתה על הדיסונאס הזה. גם אמא שלי שואלת אותי למה השירים שלי עצובים, ואני נשבעת לה ש'הכל בסדר, אני מאושרת'. אבל בלי הנפילות לא הייתי יוצרת. הכאב הוא החמצן שלי. כשאין לי תחושה של התחדשות, אני משתגעת מרוב ריקנות. יש אנשים שנולדים עם חור בלב, שרואים אותו ברנטגן, ויש כאלה שנולדים עם חור בנשמה", היא אומרת תוך כדי גלגול טבק לסיגריה.

הבנתי, את יוצרת מיוסרת.

גבעתי פולטת אנחה. "אני מציעה שתשמעו אותו ותשפטו בעצמכם. השבוע צילמתי לו קליפ שגם ביימתי. הוא מתחיל במוסד לגמילה, כשכולם ממלמלים דברים לא ברורים, ובסוף הם מצטרפים אליי. עד עכשיו אני לא קולטת שנתתי הוראות בימוי לאוהד קנולר".

למה לקחת על עצמך גם את מלאכת הבימוי?

"מפני שהיה לי ויז'ן ברור בראש. השחקנים התחברו מאוד לרצון שלי בנפילות. בלונדון אני מרשה לעצמי להתרווח בכורסה, רגל על רגל, לשחרר ולתת למקצוענים לעבוד. כאן אני חייבת לדאוג לכל".

החיים של גבעתי היו מלאי תפניות ופיתולים. "בגיל 17, כשזימנו אותי לתחרות מלכת היופי, ברחתי להוואי. הייתי נערה מרדנית ולא ידעתי מה אני רוצה", היא מספרת. "היה ברור שצה"ל לא יגייס אותי, מפני שמגיל צעיר אני סובלת מאלרגיה קשה לאבק. תמיד הסתובבתי עם משאף ואף פעם לא יצאתי לטיולים, אז ארזתי תיק — ויאללה.

"בהוואי גלשתי, ניגנתי, ציירתי ועשיתי לה־לה־לנד. אחרי תשעה חודשים עברתי לאל־איי, בעקבות ידיד גיי שהתאהב במישהו וטס לשם. לא תיכננתי לדגמן ולשחק, אבל תוך שלושה חודשים כבר עבדתי פול־טיים, אז שוב ברחתי כל עוד נפשי בי כי עוד לא הייתי מוכנה לזה וגם האנגלית שלי הייתה שלא נדע".

אני מניחה שלא חזרת לטבריה?

"ממש לא. מאל־איי עברתי לניו־יורק, שהרגישה לי יותר פתוחה. למדתי משחק, עבדתי בטירוף על היגוי נכון, ואחרי ה־11 בספטמבר, שבו חטפתי טראומה נוראה, מפני שהייתי לא רחוק מבנייני התאומים כשזה קרה, התחלתי לצלם אנשים בתוך מזוודות. בניו־יורק הצגתי תערוכה שהתגלגלה להמון מקומות בעולם. בסלון שלי נשאר רק צילום אחד — דוגמנית מתכווצת בתוך מזוודה כשסביבה אקדחים".

גבעתי זכתה לחשיפה גדולה גם כשהצטלמה לקליפ של אנריקה איגלסיאס. "איזה ג'נטלמן אנריקה", היא אומרת. "הוא התבקש להוריד לי את החולצה ושנינו היינו במבוכה, אז אחרי כל טייק הוא קיפל את החולצה והחזיר לי אותה".

התפזרת להרבה תחומים - דוגמנות, משחק, שירה - מפני שלא ידעת מה הכיוון שלך?

"בדיוק. יותר ידעתי מה אני לא רוצה. שיחקתי פעם אחת בטלנובלה, 'נשות הטייסים', וזה הספיק לי לכל החיים. בפרק השני הדמות שלי הפסיקה להתפתח והרגשתי שאני נקברת בתוכה. ידעתי שאני לא רוצה להנחות מפני שזה משעמם אותי ושאני לא מסוגלת להשתתף בפסטיגל ולשיר 200 פעם עם פלייבק".

לצעוד בגאווה

לא בכל נ.צ שסימנה בקריירה שלה גבעתי גאה. "רוב הדברים שעשיתי בניו־יורק ובלוס־אנג'לס לא הגיעו לישראל, וזה בסדר מבחינתי", אומרת גבעתי. "כשהתוצאה לא כל כך טובה, אני שמחה שבטבריה, שבה נולדתי, לא רואים אותה. אבל יש כמה וכמה דברים שאני ממש גאה בהם, כמו התפקיד הראשי בסרט המתח 'המעבר', לצד סטיבן דורף, ולפחות חמישה תפקידים בסדרות משטרה, וחבל לי שהם לא הגיעו לכאן. את 'נפילה' החלטתי לשלוח לרדיו הישראלי בגלל שאני עומדת מאחוריו עד הסוף. זו אני".

עכשיו גבעתי מתחילה חזרות למופע. "אז מה אם כל השירים שלי באנגלית?" היא תוהה. "גם אסתר ראדה וריף כהן ומארינה מקסימיליאן ואסף אבידן שרים באנגלית. זה הכי מקובל. וכן, אני מקווה שישדרו אותי גם בגלגלצ. לפני ארבע שנים, כשהוצאתי בארץ את 'הקופים כאן' באנגלית, הוא שודר רק בתחנות אזוריות מפני שהוא לא התאים לגלגלצ. הוא היה יותר מדי אינדי. אבל עכשיו אני מקווה לטוב".

תתאכזבי אם "נפילה" לא יחרוך את הרדיו?

"ברור שלא אשמח, אבל זו המוזיקה שלי, זו היצירה שלי, ואני אאחל לה שתצליח במקום אחר. העולם גדול".