מאז ומעולם חלמתי לרוץ. וכשאני אומרת חלמתי, אני מתכוונת בדיוק לזה. חלמתי, אבל בפועל תמיד היה לי משהו מוצלח יותר לעשות. משהו כמו, נגיד, לצפות בעונה שלמה של "בית הקלפים" בזמן שאנשים אחרים באמת רצים במקום לחלום על זה.

זרע הפורענות נבט אי־שם בסוף התיכון, באירוע הטראומתי המכונה "בגרות בהתעמלות", שבו הצלחתי לקושש את הציון המרשים 56 הודות ליכולתי הפנומנלית לרוץ במהירות הנמוכה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. או אז הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואני אראה למורה להתעמלות מי שולט במסלול.

אבל היום הזה לא בא. כלומר, באו הרבה ימים, אבל תמיד היה משהו יותר טוב לעשות בהם מאשר לרוץ. וזה לא שלא ניסיתי. פעם ניסיתי, וזה היה לי ממש קשה, אז ירדתי מזה. פעם אחרת ניסיתי וכאבה לי הברך אחרי. אז ירדתי מזה. בפעם השלישית שניסיתי נכנסתי להיריון (לא מהריצה, כן?), ואז כבר היה לי תירוץ מושלם. השלמתי עם העובדה שכל העולם רץ, ואילו אני מקיפה את הבלוק בהליכות מהירות שלוש פעמים בשבוע. תכל'ס? זה נראה לי ממש המון כושר.

ואז שמעתי על "רצי אם המושבות", קבוצת ריצה חינמית שהקימו בשכונת מגוריי בפתח־תקווה הרצים הוותיקים דותן לוי ויניב משה. הסלוגן של קבוצת המתחילים היה "מהספה לשעה ריצה ב־18 שבועות", והוא נשמע לי כה חמוד וכה בלתי־מתקבל על הדעת – שהייתי חייבת לנסות את זה בעצמי.

הכי כיף לרוץ עם חברים. רצי אם המושבות ׀ צילום: גור מוצפי

מרתון פרטי

קמתי מהספה אי־שם בחורף, בלילה קר שהדבר האחרון שאפשר לדמיין בו הוא ריצה ברחובות. ובכל זאת, כמה עשרות חולמים כמוני הגיעו לנקודת המפגש וחיכו בסקפטיות. ואז הגיע דותן, עורך דין בעיסוקו ומאמן ריצה בשעות הפנאי, והתעקש שהסלוגן האופטימי יהפוך למציאות. "בעוד 18 שבועות תרוצו שעה רצוף, שזה בערך 10 קילומטרים", פסק. הוא נשמע כמו אדם רציני מאוד, אבל בכל זאת נטיתי לא להתרשם יותר מדי מדבריו. 18 שבועות נשמעו כמו הרבה מאוד זמן בשביל למצוא מספיק תירוצים כדי לרדת מזה. גם החברים לקבוצה ציחקקו במבוכה, אבל דותן התעקש שמי שיתמיד בשלושה אימונים בשבוע יגיע ליעד. זרמנו איתו.

האימון הראשון התנהל כך: 5 דקות הליכה ואחריהן דקה ריצה. ואז עוד פעם ועוד פעם, ובסך הכל 5 פעמים, כלומר 5 דקות ריצה במצטבר באימון. מי שזה נשמע לו שטויות מוזמן לנסות ולראות איך דקה שלמה יכולה להרגיש כמו נצח. ואכן, כל אחת מ־5 דקות הריצה באימון הראשון הרגישו כמו ריצת מרתון פרטית והסתיימו בהתנשפויות, בפנים אדומות ובהבנה ששום דבר לא ייצא מזה.

ובכל זאת, הגעתי גם לאימון השני, ולזה שאחריו, ולמרבה ההפתעה רוב החברים שהתחילו את דרכם הספורטיבית בקבוצה המשיכו להגיע. שבוע רדף שבוע, ודקת הריצה הפכה אט־אט ל־2 דקות, ואז ל־3, ויום אחד כבר רצנו 10 דקות רצוף, אירוע שנראה לי בזמנו הזוי בערך כמו הרעיון שדונלד טראמפ יהפוך למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב.

האימונים הלכו ותפסו תאוצה. 10 דקות הפכו ל־15, ואז ל־20, ולאט־לאט השתלטו קטעי הריצה על דקות ההליכה של האימון. במקביל התחלתי להכיר את החברים – קבוצת אנשים שהחליטו לרוץ, ככה פתאום באמצע החיים. יש ביניהם בעלי ניסיון ברכיבת אופניים, חלקם ניסו לרוץ בעבר בניסיונות נפל שנגמרו בפציעות ספורט, וחלקם ממש כמוני – אנשים שקמו מהספה כי הבטיחו להם שבתוך 18 שבועות הם ירוצו שעה רצוף.

ככל שנקפו השבועות, הבחנתי בתופעה מוזרה. שמתי לב שאני סופרת את השעות עד לאימון הבא, ומצויה בחצי אנרגיה בימים שבהם אין אימון. ואז קראתי איפשהו שבשביל לרוץ, אדם חייב להתאהב בפעולת הריצה. ואז הבנתי שאני מאוהבת. בריצה.

שרירי המוח

וכשמאוהבים, יש נטייה לעשות שטויות ולהיסחף. אני, למשל, רצתי הרבה יותר מדי מהר בשבילי, מה שגרם לדלקת בשריר, מה שנגמר בכדורים מהאורתופד, בתרגילי חיזוק מהפיזיותרפיסט ובעיסוי בלתי־מפנק בעליל ממעסה ספורטאים. כן, פציעת ספורט מפרנסת המון בעלי מקצוע.

אחרי שלושה שבועות של הפסקה כפויה השרירים שלי חזרו לעצמם. גם שרירי המוח, שאמרו לי שהפעם ארוץ בדיוק בקצב שמתאים לי, או כמו שדותן מגדיר זאת: הקצב שבו ניתן לדבר בחופשיות עם שכנכם לריצה בלי להתנשם. נסו ותיהנו. זאת אחת העצות הטובות שקיבלתי בימי חיי.

החזרה לשורות הקבוצה הייתה זריזה. מתברר שגם אחרי הפסקה, הגוף זוכר את היכולות שלו. קטעי הריצות באימונים הפכו ארוכים יותר, ופתאום העולם כולו נראה קרוב וזמין יותר. דמיינו את עצמכם עומדים בפקק, רואים בווייז שיש לכם עוד 6 קילומטרים עד היעד וחושבים לעצמכם: היי, אני יכולה לצאת עכשיו מהאוטו ולרוץ הביתה!

כשאדם מתחיל לרוץ, הוא גם מתחיל לחלק את העולם לשניים – אלה שרצים ואלה שלא. אלה שרצים כבר מבינים – את תחושת הריחוף של תוך כדי ואת ההיי שאחרי. את ההיגיון שבלקום בחמש בבוקר בזמן שכל הבית ישן ולצאת לגמוא קילומטרים עם הרגליים. ומהצד השני יש את אלה שעוד לא רצים. יום אחד הם ירוצו וגם הם יבינו.

כש־18 השבועות חלפו, לא נותר לי אלא להודות שדותן המאמן צדק. אני רצה שעה. רצוף. בלי הפסקות ובלי מנוחות. שעה שלמה. בדרך הרווחתי תחושות שבדרך כלל משיגים בעזרת אמצעים לא הכי חוקיים (ככה סיפרו לי, כן?), ועוד לא אמרנו כלום על מה שהריצה עושה לגיזרה. אז "בית הקלפים" זה סבבה, אבל יסלח לי פרנק אנדרווד – רק אחרי האימון. •

1. הכי חשוב – הקשיבו לגוף שלכם. לא משנה איזו עצה קיבלתם וממי, אם משהו מרגיש לכם לא נוח, כואב, מרגיז – עשו הפסקה. רק אתם יודעים מה טוב לכם.

2. הצטרפו לקבוצת ריצה. רצוי עם מאמן מקצועי. אימון עם אחרים מדרבן להמשיך גם כשכבר נדמה שאין כוח. ומי יודע, אולי תמצאו גם חברים חדשים על הדרך.

3. רוצו בקצב המתאים לכם. התחילו לאט, ממש לאט. אחרי שתשיגו את היעד שלכם מבחינת זמן ומרחק, תתחילו לשפר מהירות.

4. אל תרוצו בבת־אחת מרחקים ארוכים. התחילו בהדרגה, באימון משולב עם הליכות, ולאט־לאט האריכו את משך קטעי הריצה.

5. אל תתאמנו יום אחרי יום. לא פחות חשוב מהאימון הוא הזמן שבו הגוף מתאושש. והוא בהחלט צריך את הזמן הזה. זה חשוב מאוד למניעת פציעות ספורט.

6. שלבו את אימוני הריצה עם אימוני כוח. במיוחד אם אין לכם רקע בענפי ספורט אחרים. חשוב מאוד שיהיו לכם שרירים שיתמכו בפעולת הריצה. התייעצו עם מאמן כושר מוסמך או עם פיזיותרפיסט לגבי התרגילים שכדאי לכם לעשות. ככלל, אל תזלזלו בבעלי מקצוע. אימון רציני דורש התייחסות רצינית מצידכם.

7. קנו לכם בגדי ריצה יפים וכיפיים. תתפלאו כמה כיף יהיה לכם לצאת לרוץ לבושים בבגד מבד מנדף זיעה שגם נראה טוב.

8. יש חשיבות למזון שאוכלים לפני אימון ואחריו. כחצי שעה לפני האימון כדאי לאכול משהו קטן כמו תמר, שיספק אנרגיה זמינה. אחרי האימון יש לאכול חלבונים ופחמימות. התייעצו עם דיאטנית לגבי הרכב המנה המתאימה לכם.

9. לא כל נעלי התעמלות הן נעלי ריצה. אם אתם רציניים בקשר לתחביב החדש שלכם, קנו לכם נעליים רציניות. ושימו לב שאחרי כמה מאות קילומטרים יש לרכוש נעליים חדשות בגלל בלאי של הסוליה.

10. הציבו לעצמכם יעד הגיוני ובר־השגה. אל תאמרו "אני מתכוון לרוץ מרתון בעוד חצי שנה". עדיף שתמצאו לעצמכם מרוץ קטן וחביב עם אורך הגיוני לאצן מתחיל, למשל 5 או 10 ק"מ.