מצרי, ירדני, פלסטיני ואמריקאי נכנסים לאולם מלא מפה לפה ותופסים מיקרופונים. זה נשמע כמו פתיח לבדיחה, לא בהכרח כזו שמבטיחה חיוך אצל כל הנוגעים בדבר. אבל זה בדיוק מה שקרה לפני שלושה ימים בכנס הרצליה: שגריר מצרים בהופעת בכורה פומבית, שגריר ירדן שמקפיד על פרופיל נמוך, אליאס זננירי מהוועדה הפלסטינית שכפופה לאבו־מאזן, ד"ר רוברט דנין האמריקאי שצבר קילומטרז' ארוך בענייני השכונה שלנו התכנסו בניסיון לייצר דיאלוג עם הצד הישראלי. הפלסטיני, צריך להודות, גנב את ההצגה.

הרביעייה הזאת, כל אחד בתורו, באה לדבר על יוזמת השלום הסעודית שהפכה לתוכנית השלום הערבית, ולא זכתה עד היום לתגובת אמת מהצד הישראלי. אנחנו מומחים בלהודיע שידינו תמיד מושטות לשלום, אבל כל ראשי הממשלות אצלנו ברחו מהתוכנית שמכנסת לתוכה במילים הכי ברורות את המקל והגזר: נסיגה מלאה תמורת שלום מלא. חפשו את המנהיג שיסכים לחלק את ירושלים או להתעמת עם המתנחלים.

לראש הממשלה נתניהו הייתה הבלחה: רגע לפני שהתכנסה ועידת השלום־ולא־להתראות (בינתיים) בפריז, הוא מיהר, יחד עם שר הביטחון ליברמן, להשמיע קולות של שלום "אחר". מוכנים לנער את האבק מהתוכנית הסעודית, להתחנף לא־סיסי, העיקר להיפטר מהצרפתים. ואז, רגע אחרי שקיפדו להם את הראש, נתניהו הוציא שני קולות: הראשון מפיו של מנכ"ל משרד החוץ, דורי גולד, שהבטיח לאמץ את הסוכרייה של השלום - אם 57 מדינות ערביות יתנו לישראל יחסים נורמליים ושיתופי פעולה כלכליים, ישראל לוקחת. הקול השני, של נתניהו עצמו, מאכזב. הוא התעקש לוותר על הבמה שהכינו עבורו בהרצליה ועל נאום המחץ שיציג את תפיסת עולמו בענייני השלום. במקום לבוא ולומר איפה עוברים הקווים האדומים, נתניהו שלח מירושלים קלטת נזיפה לבוגי יעלון. השלום מוזמן לחכות, עד שיתקרר.

זה כבר לא שאין עם מי לדבר: א־סיסי בקהיר, עבדאללה בעמאן, סלמאן ויורשיו בריאד, ארבעה שליטי הנסיכויות ואבו־מאזן ברמאללה מחכים למוצא פיו של נתניהו. בצנרת הדיסקרטית הבטיחו תוכנית עבודה חדשה: לנתח את מה שכואב ולנהל דיאלוג על מה שלא מקובל על ישראל. מותר אפילו להכניס שינויים והתאמות לתוכנית המקורית, בתנאי שיצנחו לתוך כיסאות ויתחילו סוף־סוף לדבר. לא רוצים משא ומתן ישיר? וושינגטון או מוסקבה וקהיר ערוכות לתווך בגיבוי סעודי. רוצה דיאלוג פנים אל פנים? שנתניהו יצא לתקשורת ויקבע תאריך.

אפשר לשלב ידיים, להאמין שאבו־מאזן פאסה ועזה מחוץ למשחק, ולהישבע שהסטטוס־קוו הוא פתרון בלי צלקות. שב, שים רגל על רגל, ואל תסתבך. אפשר גם לראות איך הצדדים מתארגנים לעבוד לנו מאחורי הגב, כורתים בריתות ומציעים נוסחאות בלי לשתף, ולהודיע שישראל הגיבורה לעולם לא תקבל הכתבות מבחוץ. ואפשר, זאת האופציה השלישית, לקחת תוכנית שלום ערבית, להסתכל כמה צעדים קדימה ולהתחיל לעבוד.

די מוזר לגלות עד כמה הציבור אצלנו לא באמת מכיר את האופציה השלישית. די משונה לזהות את עומק האדישות. צוותים של "ישראל יוזמת" הסתגרו עם מקביליהם להכין צפי כלכלי, נגעו בנושא הטעון של זכות השיבה, סימנו חילופי שטחים וסיכמו שמפת הדרכים תתנהל במקצב של מחיר ותמורה. עם יד על הלב, אף אחד לא מבטיח שנקבל כל מה שאנחנו רוצים או שניתן כל מה שהצד השני חולם. לא קל, הדרך קשה וארוכה. אבל התירוצים נגמרו.