לאחרונה סיירתי עם חבריי מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל־אביב בעיירה ג'סר א־זרקא, שכנתן המוזנחת של קיסריה וקיבוץ מעגן מיכאל. תהום הייתה פעורה בין מאור הפנים והרוח הטובה של מארחינו לבין מה שראו עינינו ושמעו אוזנינו – עזה בישראל. כבישים צרים, רבים מהם לא סלולים, מדרכות שבקושי יש בהן מקום להולך רגל אחד, לא כל שכן לעגלת תינוק או לכיסא גלגלים, בתים מטים לנפול שפולשים לרשות הרבים ומעט בתי עסק שוממים.
הצטערנו לגלות הלימה בין הקנקן לבין מה שיש בתוכו. העיירה הצליחה לכבוש את המקום האחרון בכל תחום אפשרי: 26% זכאים לתעודת בגרות, אחוז גבוה של נתמכים על ידי שירותי הרווחה ועזיבה של המעטים שרוכשים השכלה אקדמית.
איני יודע מה השתבש בעברה של העיירה עד שהגיעה לאן שהגיעה, אבל כיום יש לה הנהגה טובה, שרוצה לקדם אותה. הבעיה היא שאין כל תקווה שמנהיגיה יצליחו לחולל את הנס הזה לבדם. מצבה של ג'סר א־זרקא הוא דוגמה קלאסית לבעיה בינונית, שהייתה יכולה להיפתר אלמלא הייתה נדחקת מסדר היום הלאומי בשל עיסוק בלתי פוסק בבעיות הגדולות.
דא עקא, שלעת עתה נראה שהבעיות הגדולות אינן פתירות. בכל מערכת בחירות נשמע נאומים חוצבי להבות על הביטחון והשלום, על הדת והמדינה. הרוחות יסערו, השסעים בחברה יעמיקו. השנים חולפות והמצב בתחומים אלה לא משתנה באופן מהותי: השמאל לא הצליח להקים מדינה פלסטינית, והימין לא הצליח לספח או לטרנספר; החילונים לא הצליחו להפריד את הדת מהמדינה, והדתיים לא הצליחו להפוך את ישראל למדינת הלכה. אינספור בעיות מונחות בקרן זווית, כי הפוליטיקאים יודעים שמה שיקבע את עתידם אינו איכות טיפולם בבעיות פתירות אלא המילים הריקות שישפכו על הבעיות הלא־פתירות.
אולי בשלה השעה למפץ אזרחי, שבמסגרתו האנשים המוכשרים, האכפתיים והערכיים ביותר במדינת ישראל, מכל גווני החברה, ישלבו ידיים כדי לטפל בבעיות הבינוניות והפתירות של חיינו. מכוחו של מפץ כזה תקום כאן ממשלה שלא תלך בגדולות ובנפלאות. ממשלה שתטפל בעיירה כג'סר א־זרקא, שמצבה הנוכחי הוא בבחינת תעודת עניות לכולנו. ממשלה שתכריז מלחמה ממשית על ההון השחור בישראל, תחליף את פקודת העיריות המנדטורית ותעצים את הרשויות המקומיות. ממשלה שתבטיח את זכויות הקניין של אזרחי המדינה בנכסיהם, ולצד זה תשמור על נחלת הכלל מפני פלישה והשתלטות. ממשלה ששריה יקומו בבוקר ויחשבו על אורך המשמרת של הרופאים המתמחים, על מצבה העגום של רשות הדואר ועל התורים ברשות האוכלוסין וההגירה.
מעל לכל, ממשלה כזאת תבצע רפורמה עמוקה במערכת החינוך, כדי שנתחיל להוביל את המדדים הבינלאומיים מלמעלה במקום מלמטה. מערכת שתתמקד בחיזוק הזהות היהודית והציונית, אבל בקווים כלליים בלבד, שמקובלים על הרוב הגדול של תושבי ישראל.
לא נוכל להקפיא לנצח את העיסוק בבעיות הגדולות, אבל אולי בחלוף שתי קדנציות כאלה נמצא את עצמנו עם נהגים שמאותתים לפני פנייה, עם יותר תלמידים שמסוגלים להשתלב בשוק התעסוקה המתחדש, עם אחוזי גיוס גבוהים יותר לצה"ל ועם פחות אלימות וקיטוב. ומי יודע, אולי החברה שהמפץ האזרחי תיצור כאן תצליח להתמודד בבוא היום גם עם הבעיות הגדולות.
נתנאל אלישיב הוא סופר ומו"ל
