פעם היה לי לב // אסף סעדון - ידיעות ספרים - 286 עמודים
על פניו, כל מה שצריך הוא כרית פלוצים כדי להשמיע את תרועת החצוצרה הזאת - אני כאן, שימו לב אליי, בואו נעשה חיים. מפתיע שאין יותר סופרים צעירים שמנצלים כמו אסף סעדון את הדרך הזאת להתבלט, להבדיל את עצמם מהסגנון הפגיע והרציני שמאפיין את הזרם המרכזי של הפרוזה הישראלית.
קראו את הפרק הראשון מתוך הספר של אסף סעדון
ספרו הראשון, 'פעם היה לי לב', הוא רומן סאטירי על חניכה אקדמית. ניסיונו של אדם צעיר, בינוני ולא חרוץ, להשתחל למערכת יוקרתית. לבסס לעצמו אפשרות לחיים נוחים ומכובדים - אם יצליח לעבור שורת מבחנים. בכתב, בעל פה, ובעיקר, בליקוק תחת - פשוטו כמשמעו. לשון והכל. למי? לשומרי הסף בפקולטה. הם, מבחינתו, מחזיקים לא רק באוצרות ידע, אלא במפתח לחיי מין שופעים.
עלילת הספר מתבססת על שני דימויים. הראשון הוא הדימוי הקלאסי של השכלה, של פיתוח מחשבה מופשטת כתהליך ארוטי. חרמנות פשוטה וילדותית שאמורה להתעדן, עד שתיהפך לתשוקה אינטלקטואלית. הדימוי השני עתיק לא פחות: המשכיל כפלצן, ההשכלה כחרבון. תיאור האליטה המלומדת, המוסדות שמתיימרים לייצג את התשוקה לידע, כבלון צחנה עצמית.
דמויות אקדמאים, גם בהיסטוריה הקצרה של הספרות הישראלית, הן מקור לשעשוע עם יסוד סדיסטי בריא. המלומד והפרשן הוא אויבו של הליצן, ודאי של הליצן הכותב. אבל סעדון והרומן מבהירים שרכישת תואר אקדמי ומשמעותה השתנו. ודאי בישראל, עם התבססות המכללות והכרסום במעמד האוניברסיטאות. תואר אקדמי נתפס כתנאי לחיים יציבים, בורגניים. כלומר: סחורה. לכן, אדם ללא תואר - במונחי הרומן - נידון לתסכול מיני. נאסר עליו כביכול להזדיין עם נשים שוות. הוא יכול לשלם לזונות, או במקרה הטוב, כשיתבגר, להוליך שולל נשים ממוצעות כמוהו. להצטייר לרגע כהשקעה מינית מוצלחת.
את סיפור העלילה אפשר לתאר כשילוב בין תעלולי יהודה'לה ב'אסקימו לימון' ל'פאוסט'. כדי להיחשב לגבר, לעמוד על רגליו, לשכור דירה נורמלית, לזיין - על הגיבור להשכיל, לגנוב את אש האלים. ולשם כך: למכור את נשמתו ואת גופו לשטן. 'פעם היה לי לב' אמנם גדוש התרחשויות גרוטסקיות, מופרכות - למשל, מסע בזמן בין חורי תחת שבתוכם לכודים פילוסופים פוסט־מודרניים - אבל לא השטן ולא אלוהים יכולים להתהלך בעולם כזה: סתמי, שרלטני, מטומבל.
השטן היא חוקרת ומרצה שהגיבור מבקש להשיג את חסותה כמנחת התזה שלו. היא מציעה לו עסקה נחמדה ומשפילה: ללקק בצייתנות, באופן סדיר, נקודה רגישה באחוריה. כל סשן של ליקוק רקטלי מזכה את הסטודנט בפרק נוסף, כתוב ומוכן, בעבודת המאסטר שלו. ההפיכה למלומד, הוא מגלה, קשורה לסוד הליקוק. אסכולה מחתרתית של מדענים וחוקרים העמידו שיטה על יסודות של חנופה, עינוג, שימוש בלינגו אקדמי שעובר ממורה לתלמיד. מלשון לישבן.
'פעם היה לי לב' עומד יפה במבחן הקומי שהוא מעמיד לעצמו: להצחיק ולבדר. לזגזג בין הדבילי, הוולגרי והמחוכם. לנוע משרבוט ילדותי לפרודיה על מבוא לתיאוריה ביקורתית במדעי הרוח. רק לפעמים, ובעיקר לקראת סוף הספר, מבצבצת התחושה של חשיפה למערכון תיכוניסטי. מין פיתוח פלצני ומודע לעצמו לספרות הגברים של אילן הייטנר על נפשם המטופשת של ישראלים צעירים וחרמנים. הגיבור הישראלי, מבהיר סעדון בפתיחת הספר, הצליח לאבד את בתוליו. אבל תמיד במרמה, בגנבה. בחסות פוזה אינטלקטואלית, פוליטית, אמנותית. "האקטיביסט המזרחי", למשל: תפקיד שמזין לשעה קצרה את חיי המין של הגיבור (בן דמותו, במרומז, של המחבר) - צעיר ממשפחה רגילה מרמלה, לא ענייה במיוחד, לא עשירה, חיה חיים של עבודה, קניות והפלצות מול הטלוויזיה.
ניכרת בספר גם ההשפעה של קומיקאים עכשוויים, ריקי ג'רוויס למשל - בדחף לומר את המובן מאליו, שאסור כביכול לומר בקול, למרות שכולם חושבים אותו. להתייחס לפלוץ המסריח שעומד בחדר. לבחון את סבלנותו של קהל שבע, ליברלי, מתחסד. סעדון נותן דרור לבדיחות על הטרדות מיניות, להומופוביה גלויה, לועג לנאיביות הפוליטית של בני דורו, ללהט האידיאולוגי הפייסבוקי, הטבעוני, המזרחי; לשירה לסבית שכותבות משוררות חובבות גברים. אבל קשה להאמין שמישהו מהזירה החברתית שמתוארת כאן באמת יתרגז מהספר. להפך. המשבצת הספרותית שסעדון מנסה למלא די פנויה. הקהילה הספרותית הישראלית, החננית, מחפשת אולי הזדמנויות לצחוק על עצמה באופן משוחרר (ביקורת פנימית עדיפה על הרטוריקה האנטי פלצנית נוסח מירי רגב שכמו מנשבת ברומן).
מעבר לזה, אין בספר רגעים ממשיים של אימה או אנרכיה שמאפיינים רומנים סאטיריים מופתיים המשלבים נונסנס, גרוטסקה וביקורת חברתית. לא ניכר בו מאמץ לבטא ייסורים ושיברון לב, מעבר לתסכול רומנטי ומיני. ולכן, לא מתעוררת כאן ציפייה מורטת עצבים: מה יקרה עכשיו, מה יעלה בגורל הסטודנט העצל. ובכל זאת, כיף לקרוא את 'פעם היה לי לב'. ובעיקר, מתעורר הרצון לראות לאן רכבת הפלוצים הספרותית של סעדון תיקח אותו בהמשך.
